מיסו
מיסוֹ (ביפנית: 味噌) הוא מוצר תיבול יפני מסורתי שמיוצר על ידי התססת פולי סויה באמצעות העובשים Aspergillus oryzae או Aspergillus sojae המכונים ביפנית קוג'י, מלח בריכוז גבוה וכן תוספת של דגנים, כגון אורז או חיטה. צבעו נע בין צהבהב (״מיסו לבן״, ביפנית: שירומיסו, 白味噌) המאפיין מיסו מופחת מלח עם זמן תסיסה קצר שמקובל באזור קיוטו, ועד לחום (״מיסו אדום״, ביפנית: אקאמיסו, 赤味噌) עבור מיסו שעבר תסיסה ארוכה עם אחוז מלח גבוה יותר ובנוכחות שמרים. טעמו החזק והייחודי נוצר בתהליך ההתססה, בה משתחררות חומצות אמינו כתוצאה מפירוק חלבוני הסויה ע״י האנזימים המופרשים על ידי העובש. באותו תהליך, אנזימים מפרקי עמילנים מפרקים את הפחמימות המצויות בחומר התסיסה. המיסו משמש לתיבול רטבים, שימור ירקות ודגים, השריית בשר וירקות לפני אפייה, ובעיקר להכנת מרק מיסו, שמלווה כל ארוחה יפנית מסורתית. היותו עשיר בחלבונים, ויטמינים ומינרלים מעניקה לו חשיבות תזונתית במטבח היפני. הוא משמש להכנת מאכלים במטבח היפני המסורתי כמו גם בבישולים מודרניים ואף זכה להכרה עולמית. טעמו מלוח בעיקרו, אך מרכיבים וזמני תסיסה שונים, עשויים להשפיע על טעמו ועל צבעו. צבעו וטעמו של המיסו שלא עבר פסטור ממשיכים להתחזק גם כשהוא שמור במקרר.
 | |
| מאכלים | |
|---|---|
| סוג |
fermented bean paste, מאכלים מסויה, רוטב לתיבול  |
| מטבח |
המטבח היפני |
| מוצא |
יפן |
| מרכיבים עיקריים |
סויה |
  | |
| ערך תזונתי ל-100 גרם | |
| מים | 43.02 ג' |
|---|---|
| קלוריות | 199 קק"ל |
| חלבונים | 11.69 ג' |
| פחמימות | 26.47 ג' |
| שומן | 6.01 ג' |
| שומן רווי | 1.139% |
| שומן חד בלתי רווי | 1.242% |
| שומן רב בלתי רווי | 3.204% |
| ויטמינים | |
| ‑ ויטמין A | 4 מק"ג |
| ‑ ויטמין B1 | 0.098 מ"ג |
| ‑ ויטמין B2 | 0.233 מ"ג |
| ‑ ויטמין B3 | 0.906 מ"ג |
| ‑ ויטמין B6 | 0.199 מ"ג |
| ‑ ויטמין C | 0 מ"ג |
| ברזל | 2.49 מ"ג |
| סידן | 57 מ"ג |
| מגנזיום | 48 מ"ג |
| זרחן | 159 מ"ג |
| אשלגן | 210 מ"ג |
| נתרן | 3728 מ"ג |
| בטא-קרוטן | 52 מק"ג |
| סיבים תזונתיים | 5.4 ג' |
| מקור: משרד החקלאות האמריקני | |
מיסו ביפן מקוטלג לפי הדגן עליו מופק הקוג׳י. הוא קרוי kome לאורז, mugi לשעורה ו-mame לסויה.
ביפן מקובלת גם החלוקה החציונית למיסו לבן ואדום על פי צבעו ואופן הפקתו של המיסו.
היסטוריה
עריכהשורשיו של המיסו נעוצים ככל הנראה בסין, בה מוזכר המיסו בכתבים מהמאה ה-3 לפנה"ס[1] והוא שימש בין השאר כמרכיב עיקרי בתזונתם של הבודהיסטים הצמחוניים[2]. במאה ה-6 הגיע המיסו ליפן יחד עם הבודהיזם, ונקרא אז "הישִיו" או "שי". עם השנים התפתחו שיטות הייצור ונוצרו סוגים שונים שנועדו למטרות שונות. המיסו משמש גם כרכיב תרבותי חשוב בתרבות היפנית. על פי המסורת, בליל הכלולות, החתן מזמין את הכלה למרק מיסו, מה שמסמל הזמנה ליחסי מין. כיום, המנהג אינו מקובל, והוא התפתח לגרסה שונה שהעיקר בה הוא הגשת המרק בחתונות. כיום המיסו נפוץ מאוד במטבח היפני, אך גם בארצות סמוכות כמו קוריאה וסין, ובשנים האחרונות הפך לפופולרי ברחבי העולם.
גלריה
עריכה-
מרק מיסו -
מבחר סוגי מיסו בסופרמרקט ביפן (2014) -
מיסו נמכר במיכלי פלסטיק
.jpg)
קישורים חיצוניים
עריכה
- מדריך להכנת מיסו מסורתי באתר פתיתים
- המועצה היפנית לקידום המיסו
- מיכל וקסמן, אז מה זה מיסו? המדריך המלא כולל מתכונים, באתר ynet, 6 בינואר 2021
הערות שוליים
עריכה- ^ History of Miso, Soybean Jiang (China), Jang (Korea), and Tauco / Taotjo (Indonesia) (200 B.C. to 2009) - SoyInfo Center
- ^ איריס ז'ורלט, טוקיו, מיסו, באתר ynet, 30 באוקטובר 2003