מיתרה
מיתרה (בפרסית עתיקה: 𐎷𐎰𐎼 ובאווסטית: 𐬨𐬌𐬚𐬭𐬀 'מית'רה', בסנסקריט: मित्र) הוא אל חשוב במיתולוגיה הפרסית ובמיתולוגיה ההינדואית. האל מופיע בוודות כאחד האדיאטים - אל השמש ואל החברות, הנאמנות וההסכמים. בתרבות הפרסית, הפך מיתרה אל חשוב באמונה הזורואסטרית. ניתן לזהותו עם אל פרוטו-אינדו איראני, שגם שמו היה, כנראה, מית'רה.
 | |
| תפקיד | אל השמש ואל החברות, הנאמנות וההסכמים |
|---|---|
| תרבות |
מיתראיזם, דת רומא העתיקה  |
| אלים מקבילים |
Mithras, Mithra |
  | |
.jpg)
בשתי התרבויות, הוא מיוחד בקשריו הקרובים עם האל ששולט על ה"אסורות" (ובאיראנית, "אהורות"), ומגן על ה"רטה" (באיראנית: "אשה"): ורונה בהודו ואהורה מאזדה באיראן.
האל ההלניסטי והרומי מיתרס, אותו עבדו גברים מדתות המסתורין מהמאה ה-1 לפנה"ס ועד למאה ה-5 לספירה, איחד בין המיתרה הפרסי לאלים פרסיים אחרים, בכת סינקרטית בשם "מיתראיזם" (אנ').
אטימולוגיה ומקורות
עריכהלמילה ההודו-איראנית "מיתרה" עשויות להיות שתי משמעויות:
- הסכם, אמנה;
- חברות.
הפירוש הכללי של "ברית" יכול להסביר את שתי האפשרויות. המשמעות השנייה בדרך כלל מודגשת במקורות ההודיים, והראשונה במקורות האיראניים.
הפעם הראשונה שמופיע השם מיתרה הוא בכתובת של הסכם, "קה" (1400 לפנה"ס), שנחתם בין החתים והחורים מממלכת מיתני באזור המצוי מדרום מזרח לימת ואן. הערבים להסכם חמישה אלים אינדו-איראניים: אינדרה, מיתרה, ורונה, ושני הפרשים: האשווינים או נסטיה. החורים כנראה הובלו בידי קאסטה לוחמת אריסטוקרטית, שעבדה לאלים אלה.
מיתרה בוודות
עריכהבשירי הוודות, מיתרה תמיד נמצא יחד עם ורונה, כך שהשניים מאוחדים כ"מיתראוורונה": ורונה הוא אל המקצב הקוסמי של הספירות העליונות, ואילו מיתרה מביא את האור בשחר, שהוסתר בידי ורונה. בפולחן הוודי המאוחר, קורבן לבן מובא למיתרה ושחור לוורונה.
ב"שטפת'ה ברהמנה", הזוג הזה מובחן כ"ייצוג והכוח", כשמיתרה הוא הכמורה וורונה הכוח המלכותי. כפי שהעיר ג'וזף קמפבל, "לשניהם אמורים להיות אלף עיניים. שניהם הם הכוח הפעיל של האור או הכוח השמשי שפועל באותו הזמן. שניהם מחדשים את העולם בדבריהם".
מיתרה בעולם האיראני
עריכההמהפכה של זרתוסטרה (זורואסטר), שמרה על האלים האיראניים, אך הגבילה אותם היררכיה מסובכת של "אלמותיים" ו"נערצים", שכעת היו תחת שליטתו של אהורה מאזדה או של אהרימן, מכיוון שכל היקום היה חלק מהטוב או הרע.
בחלקים המאוחרים של האווסטה, מיתרה נחשב לראש היצורים הנבראים. הוא מקבל את התואר "דיין הנשמות". כמגן של האמת ואויב הטעות, מיתרה קיבל מקום אמצעי בפנתיאון הזורואסטרי כגדול מבין ה"ייזטה", היצורים שנבראו בידי אהורה מזדה כדי לעזור בהרס כוחות הרוע והשלטון על העולם. הוא היה לנציגו של אהורה מזדה בארץ, ומטרתו הייתה לשמור על הצדיקים והישרים מפני כוחות הרוע של אחרים. לפיכך, הוא היה לאל של האמת והנאמנות, ובמעבר לעולם הפיזי – של האוויר והאור. כאויבם של החושך והרוחות הרעות, הוא הגן על הנשמות, וליווה אותם לגן עדן (גן עדן עצמו, במובן שלאחר המוות, הוא מושג פרסי במקורו). מכיוון שאור מלווה בחום, הוא היה גם האל של הצמחייה והגדילה; לטוב הוא גמל בעושר, והשמיד את הרע. מיתרה כונה הכול יכול, שלא ניתן לרמותו, שאינו טועה, המסתכל תמיד, ושאינו נח לעולם.
בתקופה ההלניסטית הוא זוהה כבנה של אנאחיטה, אלה עם מקבילות נרחבות לאלות-אמהות אחרות שאינן מוזכרות באווסטה המוקדמת. המקדש הגדול ביותר עם קשרים מיתריים הוא המקדש הסליוסידי בקנגבד שבמערב איראן (בערך 200 לפנה"ס), שמוקדש ל"אנאחיטה, האם הבתולה של האל מיתרס".
יום הולדתו של מיתרה נחוג בערבו של היום הקצר ביותר בשנה, הנקרא "שאב-א-ילדה" בפרסית, דבר המתאים לאל של אור (שהרי מיום זה והלאה הימים מתארכים).
כאל שהעניק ניצחון, מיתרה בלט בפולחן הרשמי של האימפריה הפרסית הראשונה, שם החודש השביעי והיום השש עשרה בכל חודש הוקדשו לו. מיתרה, ה"מלך הגדול", היה אל שהתאים במיוחד לשליט: שמות מלכותיים שכללו את שמו (לדוגמה, "מיתראדתס"), מופיעים בשושלות המלכותיות של פרתיה, ארמניה, ובאנטוליה בפונטוס וקפדוקיה.
הפולחן שלו התפשט בתחילה עם האימפריה הפרסית בכל אסיה הקטנה, ואז ברחבי האימפריה של אלכסנדר הגדול ויורשיו. במסופוטמיה, מיתרה זוהה בקלות עם האל שמש, האל של השמש והצדק.
הנסיכים הפרתיים של ארמניה היו כמרים למיתרה, ואזור שלם בארץ זו הוקדש לאנאחיתה. מקדשים רבים הוצבו למיתרה בארמניה, שנותרה כאחד ממבצריה האחרונים של דת זורואסטר עד שהיא נעשתה רשמית לממלכה נוצרית.
מיתרה בעולם ההלניסטי-רומי
עריכהבתרבות ההלנסיטית, מיתרה זוהה עם אפולו-הליוס. במאה השנייה לפנה"ס, כנראה בפרגמון, פסלים הלניסטים עיצבו את דמותו של מיתרה/הליוס כאל המרכזי של דת סינקרטית חדשה, מיתראיזם איקוני. אף שכת חדשה זו מעולם לא הצליחה ביותר ביוון, היא אומצה בידי רומא במאה הראשונה לפנה"ס והתפשטה ברחבי האימפריה כדת רשמית, בעיקר בעמק הריין, ובאזורים שנכללים כיום בהונגריה וברומניה. בישראל נמצאו עדויות לפולחן מיתראס בקיסריה, אתר רמת רחל, ובירושלים.
טירידאטס הראשון, מלך ארמניה, קידם את התפתחות פולחנו של מיתרה שהיה לדידו גרסה בהשפעה רומית של הזורואסטריזם. טירידאטס בנה את "מקדש גארני"(אנ'), מקדש הבנוי בסגנון יווני-רומאי שהשתמר בשלמותו ומוקדש למיתרה[1].
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^
הניו יורק טיימס, טיול בארמניה: האדמה עתיקה, האופטימיות חדשה, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2018
