מי עשה זאת

סוגת מי עשה זאת (באנגלית: Whodunit) היא סוגה בספרות בלשית ובסרטים בלשיים, שבה מוקד העלילה הוא השאלה מי מבין חשודים אחדים עשה את הפשע הנחקר. לקורא או לצופה מסופקים הרמזים למקרה, מהם ניתן להסיק את זהותו של העבריין לפני שהסיפור מספק את הגילוי עצמו בשיאו. החקירה מתנהלת בדרך כלל על ידי בלש אקסצנטרי, חובב או חצי מקצועי.

מאפיינים

סוגה זו עוקבת אחר הפרדיגמה של הסיפור הבלשי הקלאסי במובן זה שהיא מציגה את הפשע כתעלומה שיש לפתור באמצעות שרשרת של שאלות שהבלש מציב. לקורא או לצופה ניתנת ההזדמנות לעסוק באותו תהליך של הסקת מסקנות כמו הגיבור לאורך חקירת הפשע. זה מעסיק את הקוראים כך שהם שואפים להתחרות עם החוקר המומחה ולהגיע לפתרון לפניו.

מאפיין מכריע של סוגה הוא נרטיב כפול. כאן, נרטיב אחד נסתר ומתגלה בהדרגה ואילו השני הוא הנרטיב הפתוח, המתרחש לעיתים קרובות בזמן הנוכחי של הסיפור. תכונה זו נקשרה למונחים הספרותיים הרוסיים פאבולה וסוז'ט. הראשון כולל את הנרטיב שמוצג לקורא על ידי המחבר או את הסיפור הממשי כפי שהוא התרחש בסדר כרונולוגי, בעוד שהאחרון מתמקד בחומר הבסיסי או החומר של הנרטיב.

לנרטיב הכפול יש מבנה עמוק אך הוא ספציפי, במיוחד כשמדובר בזמן ובמבט מפוצל על הנרטיב עצמו. שני הסיפורים מתקיימים יחד ושזורים עם הסיפור הראשון המתמקד בפשע עצמו, במה שהוביל אליו ובחקירה לפתרונו בעוד שהסיפור השני עוסק כולו בשחזור הפשע. לדוגמה, ברומן בלשי פתרון תעלומה כרוך בשחזור של האירועים הפליליים. אולם תהליך זה כרוך מצד הבלש גם בהעלאת השערה שיכולה לעמוד בבדיקה, לרבות יצירת ממצאים לגבי סיבה ומניע וכן פשע והשלכותיו המיועדות. שיח הסבר זה מהווה את הנרטיב השני מלבד הסיפור העיקרי המתייחס לפשע.

הנרטיב הכפול מצוטט כמרכיב עיקרי המבחין בין סוגת "מי עשה זאת" לבין המותחן. סוגת "מי עשה זאת" נעה אחורה כשהיא מתקדמת, משחזרת את ציר הזמן של הפשע והחקירה, ואילו המותחן חופף לפעולה בסיפור אחד.

היסטוריה

סוגת "מי עשה זאת" פרחה בתור הזהב של הספרות הבלשית, בתקופה שבין מלחמות העולם. רבים מהסופרים הידועים ביותר של סוגה זו בתקופה זו היו בריטים - בעיקר אגתה כריסטי, ניקולס בלייק, ג. ק. צ'סטרטון, כריסטיאנה ברנד, אדמונד קריספין, מייקל אינס, דורותי ל. סיירס, גלדיס מיטשל וג'וזפין טיי. אחרים - ס. ס. ון דיין, ג'ון דיקסון קאר ואלרי קווין - היו אמריקאים, אך חיקו את הסגנון ה"בריטי". אחרים, כמו רקס סטאוט, קלייטון רוסון וארל דר ביגרס, ניסו סגנון "אמריקאי" יותר. במהלך תור הזהב, הסוגה נשלטה על ידי סופרות. בנוסף לכריסטי, ברנד, סיירס, מיטשל וטיי, נכללו בקטגוריה זו גם מארג'רי אלינגהם ונאיו מארש.

עם הזמן התפתחו מוסכמות וקלישאות מסוימות שהגבילו את ההפתעה מצד הקורא – מול פרטי העלילה – באשר לזהות הרוצח. כמה מחברים הצטיינו, לאחר שהטעו את קוראיהם בהצלחה, בחשיפת חשוד בלתי סביר כנבל האמיתי של הסיפור. לעיתים קרובות הייתה להם עדיפות לליהוק מסוים של דמויות ומיקום, עם הבית הכפרי האנגלי המבודד בראש הרשימה.

אחת התגובות לקונבנציונליות של תעלומות רצח בריטיות הייתה ספרות פשע אמריקאית "קשה", שהתגלמה בכתביהם של ריימונד צ'נדלר, דשיל האמט ומיקי ספיליין, בין היתר. אף על פי שהמסגרות היו עגומות יותר, האלימות שופעת יותר והסגנון יותר דיבורי, העלילות היו, לעיתים קרובות יותר, עלילות "מי עשה זאת" שנבנו באותה צורה כמו התעלומות הבריטיות ה"נעימות" יותר.

משחקים

במשחק הסלון המסחרי משנת 1935 Jury Box (אנ') השחקנים מלוהקים כמושבעים שקיבלו את תרחיש הרצח, הראיות שהוצגו על ידי התובע והנאשם, שני תצלומים של זירת הפשע ופתקי הצבעה. השחקנים מאותגרים לקבל את ההחלטה מי אשם, לפני שמוקרא פתרון אמיתי.

משחק הלוח "הרמז" משנת 1948 היה משחק הלוח הראשון של תעלומת הרצח, ובו השחקנים מבקרים באחוזה, ומנסים לזהות רוצח שזהותו מתועדת בכרטיס נסתר.

משחק תעלומת רצח (אנ') הוא סוג של חוויית "מי עשה זאת" חיה, שבה אורחים במסיבה פרטית מקבלים פתקים לביצוע תפקידי החשודים, הבלש והרוצח במהלך ערב. ישנם מספר תיאטראות תעלומת רצח, שבהם אמני תיאטרון מקצועיים או קהילתיים לוקחים על עצמם את התפקידים הללו, ומציגים את תעלומת הרצח בפני קהל, בדרך כלל בשילוב עם ארוחה. בדרך כלל לפני או מיד לאחר המנה האחרונה, הקהל מקבל הזדמנות להציע את עזרתו בפתרון התעלומה.

וריאציות

איך זה נעשה

וריאציה חשובה של סוגה זו היא סיפור הבלש ההפוך (המכונה גם Howdunnit) שבו הפושע והפשע נחשפים בגלוי בתחילת העלילה, והסיפור עוקב אחר מאמצי החוקר לגלות את האמת תוך כדי הניסיונות הפליליים למנוע זאת. סדרת הטלוויזיה "קולומבו" היא הדוגמה הקלאסית לסוג כזה של סיפור בלשי (הסדרות "חוק וסדר: כוונה פלילית" ו"רחובות סן פרנסיסקו" משתלבות אף הן בסוגה זו). מסורת זו מתוארכת לסיפורי הבלשים ההפוכים של ר. אוסטין פרימן (אנ'), והגיעה לשיא ב-Malice Aforethought שנכתב על ידי פרנסיס אילס (שם עט של אנתוני ברקלי). באותה צורה נמצא ספרו של אילס "לפני העובדה" (1932), שעובד לסרט של אלפרד היצ'קוק "חשד ". ממשיכיו של רומן המתח הפסיכולוגי כוללים את "המחלה המתוקה" של פטרישיה הייסמית' (1960), את "הלם למערכת" של סיימון ברט (1984), ואת "כנסיית הבנות המתות" של סטיבן דובינס (1997).

פרודיה

בנוסף להומור שגרתי, לפרודיה ולפסטיש יש מסורת ארוכה בתחום ספרות הפשע. דוגמאות לפסטיש הן סיפורי שרלוק הולמס שנכתבו על ידי ג'ון דיקסון קאר. באשר לפרודיה, חיקויים הראשונים של שרלוק הולמס הופיעו זמן קצר לאחר שארתור קונאן דויל פרסם את סיפוריו הראשונים. באופן דומה, היו אינספור פרודיות על סיפורי אגתה כריסטי. הרעיון הוא להגזים וללעוג למאפיינים הבולטים ביותר של המקור, ועל ידי כך לשעשע במיוחד את הקוראים שמכירים את המקור הזה.

הסרט "חמישה בלשים לקינוח" משנת 1976, שאת התסריט שלו כתב ניל סיימון, הוא פרודיה על בלשי סוגת "מי עשה זאת". הבלש סם ספייד, מספרו של דשיל האמט "הנץ ממלטה" והסרטים שנוצרו לפיו, הופך ב"חמישה בלשים לקינוח" לסם דיאמונד, הרקול פוארו הופך למילו פריה, וכך הלאה. חמשת הבלשים כולם נאספים בבית כפרי גדול ומקבלים רמזים לפתרון התעלומה.