מלחמת טורקיה–ארמניה

מלחמת טורקיה–ארמניה (טורקית Türk-Ermeni Cephesi או Doğu Cephesi – "חזית המזרח") הייתה עימות מזוין לאחר מלחמת העולם הראשונה וחלק ממלחמת העצמאות של טורקיה, שהתרחש בצפון-מזרחה של אסיה הקטנה ובשטחי ארמניה של ימינו, בין כוחות האספה הלאומית הגדולה של טורקיה מצד אחד, לבין צבא הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה מצד שני. המלחמה הסתיימה בניצחונם של הטורקים, וארמניה איבדה את כל הישגיה כפי שנוסחו בהסכם סוור.

מלחמת טורקיה–ארמניה

מלחמה: מלחמת העצמאות של טורקיה
תאריכים	24 בספטמבר 1920 – 2 בדצמבר 1920 (70 ימים)
מקום	צפון מזרח אסיה הקטנה וארמניה
עילה	חלוקת האימפריה העות'מאנית כאמור בהסכם סוור
תוצאה	הסכם אלכסנדרופול
הצדדים הלוחמים האספה הלאומית הגדולה של טורקיה הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה

רקע

משך ארבעים שנה, החל בקונגרס ברלין ב-1878 ועד לחתימת הסכם ברסט-ליטובסק ב-1918 שלטה רוסיה בקווקז הקטן ובצפון-מזרחה של אסיה הקטנה. מכוחו של הסכם זה ויתרה רוסיה על קארס, ארדהאן ובתומי (גאורגיה המודרנית) ואלה נמסרו לאימפריה העות'מאנית. אזור עבר הקווקז שגם עליו ויתרו הרוסים, הוכר כרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז, אך פדרציה קצרת ימים זו התפרקה כבר במאי 1918 לשלוש ישויות נפרדות – הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה והרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן. עד מהרה התחדש מצב הלחימה בין האימפריה העות'מאנית לבין הארמנים והגאורגים. העות'מאנים מצידם הקימו את צבא האסלאם בהוראתו של שר המלחמה, איסמאיל אנוור פאשה, במטרה להמשיך במלחמה בקוקז והגיעו עד באקו באזרבייג'ן; ואילו הגאורגים והארמנים מאידך סירבו להכיר בתנאי הסכם ברסט-ליטובסק. שורה של קרבות שברובם ניצחו העות'מאנים הובילה להסכם בתומי ב-4 ביוני 1918 שסיים את מצב הלוחמה בין העות'מאנים לארמנים.

טורקיה (צהוב) לפי הסכם סוור: סגול – ארמניה, אדום – בריטניה, תכלת – צרפת, ירוק – איטליה, כחול – יוון, כתום – אזור המצרים (מנהל אנגלי-צרפתי משותף)

נציגי האימפריה העות'מאנית להסכם סוור

הפסקת האש של מודרוס שנחתמה ב-30 באוקטובר 1918 החזירה את המצב לקדמותו, והעות'מאנים נאלצו לסגת מכל השטחים שכבשו בזירה זו במהלך מלחמת העולם הראשונה. בריק שנוצר עם נסיגת העות'מאנים הוקמה ב-1 בדצמבר 1918 רפובליקת קארס או בשמה הרשמי "הרפובליקה של דרום מערב הקווקז" (Cenubî Garbi Kafkas Cumhuriyeti). הרפובליקה אשר הוקמה על ידי התושבים המוסלמים בשטחי הנפות קארס וארדהאן במזרח טורקיה של ימינו ופלך ירוואן (ארמניה) ואובלסט בתומי, אוייזד אחלציחה ואוייזד אחלכלכי (גאורגיה), התקיימה כיישות חצי עצמאית עד שנכבשה בידי הבריטים באפריל 1919. בד בבד, נחתו כוחות בריטים בבתומי (הרפובליקה של בתומי) והחלו להתמקם בחופיו הדרום-מזרחיים של הים השחור במטרה להקים ראש גשר אל הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה.

קיומה של ארמניה כמדינה עצמאית היה לעובדה מוגמרת שנתיים לפני שהעניין הוסדר בהסכם בינלאומי רשמי, אולם גבולותיה והיקפה היו מונחים עדיין על שולחן המשא ומתן. סבלם של הארמנים בזמן המלחמה הביא את נשיא ארצות הברית וודרו וילסון להציע לועידת השלום בפריז להרחיב את גבולותיה של ארמניה. תוכניתו של וילסון, שנודעה לימים בכינוי "ארמניה הווילסונית", התקבלה באופן חלקי על דעתה של הוועידה ונכללה אגב שינויים בהסכם סוור שנחתם על ידי נציגי העות'מאנים ביום 10 באוגוסט 1920 בצרפת. לפי הסכם סוור יועדה ארמניה להשתרע על רוב שטחה של מזרח אסיה הקטנה, מואן בדרום ועד טרבזון שלחופי הים השחור בצפון-מערב, וזאת בנוסף לשטחה של ארמניה בקווקז הנמוך עצמו (שטחי הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה בחלק של האימפריה הרוסית). הישגיהם הפוליטיים של הארמנים היו מנוגדים בתכלית למטרתה של האספה הלאומית הגדולה של טורקיה בראשות מוסטפא כמאל, שמטרתה המוצהרת הייתה להדוף כל שלטון זר מתחומי אסיה הקטנה. בנוסף לכך, המפה ששורטטה בסוור לא שיקפה את המצב בשטח בפועל, והלכה למעשה שלטו הטורקים בכל שטחי אסיה הקטנה שיועדו לארמניה לפי הסכם סוור, למעט אזור קארס ואדיר שליד הר אררט.

קרבות אולטו

הקרבות בין הארמנים והטורקים פרצו כבר בחודש יוני 1920, לפני שהמצב גלש למלחמה כוללת ובטרם נחתם הסכם סוור. הקרב הראשון התרחש בין 18 ביוני 1920 ל-25 ביוני 1920 באזור אולטו שהיה אותה עת בשליטת הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה והנמצא בצפון-מזרחה של נפת ארזורום של ימינו. הגאורגים לא מימשו את ריבונותם באזור, והאזור נתפס בידי מיליציות טורקיות מקומיות. עד מהרה נגלו מתחים בין יחידות צבא ארמניות לבין מיליציות אלה, וב-18 ביוני 1920 פתחו הארמנים במסע ענישה אך לא הצליחו לכבוש את העיר אולטו עצמה. הקרב שנודע לימים כקרב אולטו הראשון הסתיים לאחר שבוע.

בינתיים נחתם הסכם סוור והארמנים ניסו לכבוש את אולטו בשנית. בקרב אולטו השני שהחל ב-3 בספטמבר 1920 כבר השתתפו ארבעה מגדודי האספה הלאומית הגדולה של טורקיה בפיקודו של מוסה קזם קראבקיר אשר הדפו את הארמנים תוך יומיים מאזור אולטו כולו. קראבקיר ניצל את התנופה שהשיג והמשיך לתוככי ארמניה ב-20 בספטמבר 1920, דבר שהביא את ממשלת ארמניה להכריז מלחמה על הטורקים ב-4 בספטמבר 1920.

המלחמה

ב-28 בספטמבר 1920 כבשו הטורקים את סרקמיש ואת קאיזמן והתקדמו לכיוון קארס, אך ההתקפה על קארס התעכבה בשל התנגדות ארמנית. הלוחמה לוותה במעשי איבה כנגד אוכלוסייה אזרחית בידי שני הצדדים גם יחד.

בתחילת אוקטובר 1920 פנתה הממשלה הארמנית אל המעצמות הגדולות בבקשה לסיוע, אך אלה היו טרודות בדיכוי התקוממויות מקומיות – הבריטים בעיראק, הצרפתים בדרום אנטוליה, והאיטלקים באזור אנטליה. גאורגיה השכנה הכריזה מצידה על נייטרליות. היחידים שבאו לעזרתם של הארמנים היו הרוסים אשר שלחו שליח לירוואן וזה חתם ב-24 באוקטובר 1920 על הסכם שהבטיח תמיכה לארמנים, במיוחד בכל הנוגע לשלטונה בקארס. משהגיע הדבר לידיעתו של קראבקיר הוא תקף את קארס בו ביום. הארמנים לא נלחמו על הגנת העיר אלא נטשוה, וב-30 באוקטובר 1920 שלט קראבקיר בעיר. הכוח הטורקי המשיך להתקדם וחדר לשטחיה של ארמניה של ימינו, ולאחר כשבוע, ב-7 בנובמבר 1920 נכבשה אלכסנדרופול, היא גיומרי של ימינו (בעבר לנינקאן). קראבקיר מיקם את מפקדתו באלכסנדרופול והציג לארמנים אולטימטום לפיו אם לא יכנעו יכבוש את ירוואן. הארמנים השתהו אך משהחל קראבקיר להתקדם לעבר העיר, נכנעו ביום 18 בנובמבר 1920 והפסקת אש נכנסה לתוקפה. תנאי הכניעה נדונו בין קראבקיר לשר החוץ של ארמניה, ובסופו של משא ומתן נחתם הסכם אלכסנדרופול ב-2 בדצמבר 1920, ולפיו אולצו הארמנים להתפרק מעיקר נשקם ולוותר על כל השטחים שניתנו להם מכוח הסכם סוור.

תוצאות המלחמה

מבחינתה של ארמניה הסתיימה המלחמה בתוצאה הרת אסון. מעבר לאבדן שטחים בהיקף נרחב, שרדה ארמניה העצמאית יומיים בלבד לאחר הסכם אלכסנדרופול, שכן הצבא האדום שהחל את פלישתו מכיוון אזרבייג'ן שבוע לפני כן, כבש את ירוואן ב-4 בדצמבר 1920 ובכך באה עצמאותה של המדינה המותשת אל קיצה.

הסכם אלכסנדרופול שהיה ההסכם הבינלאומי הראשון עליו חתמה האספה הלאומית הגדולה של טורקיה, הבטיח לטורקים את שליטתם במזרחה של אסיה הקטנה וערב לשקט שאיפשר להפנות כוחות למלחמות נגד היוונים והצרפתים. ההסכם אף סלל את הדרך להסכם קארס שנחתם 10 חודשים לאחר מכן ואשר הסדיר באופן סופי את קו הגבול של טורקיה וברית המועצות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת טורקיה–ארמניה בוויקישיתוף