מילתא דבדיחותא

ּ

מילתא דבדיחותא (בתרגום לעברית ענייני בדיחוּת) הוא מונח בארמית, שמשמעותו דברי בדיחה (הומור).

מקור

ישנם מן האמוראים שהיו משתמשים ב"בדיחות" בתחילת שיעור הלכתי, כדי לעורר את קהל השומעים להקשיב לשיעור. בתלמוד בבלי מובא:

כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא
תרגום: כפי שרבה, לפני שפתח בשיעור אמר דבר מצחיק שהצחיק את החכמים, ולבסוף התיישב ביראה ופתח בשיעור

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל', עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ז.

פירוש: האמורא רבה, לפני שפתח להם לחכמים (את השיעור) אמר מלתא דבדיחותא ושימח את החכמים, לבסוף ישב באימה והתחיל בשיעור, וכתב רש"י, שסיבת הנהגה זו הייתה: "נפתח לבם מחמת השמחה".

במנהגי המהרי"ל מובא: ”אמר שמעידין על רבנו תם כשהיה רוצה ללמוד תמצית מהלכה חמורה היה נותן לפניו תל של זהובים לשמוח בהן ונתרחב לבו ולמד בכח”.

הסבר

החתם סופר מסביר כי האדם צריך לשמוח על כך שנפלה בחיקו הזכות ללמוד תורה, אך לאחר שהתחיל ללמוד, צריך הוא ללמוד באימה וביראה: ”והעניין כי צריך האדם לשמוח בעצמו על שזכה לעסוק בתורה, והיינו ברכת התורה תחילה, אבל לא שיהיה העסק בתורה עצמו לשמוח ליבו, כי אדרבא צריך למיתב באימתא (=לשבת ביראה) ומכל מקום על ידי זה זוכה לכוון ההלכה אל האמת, וממילא נעשה לו מר למתוק, אבל לעולם לא תהיה שמחתו על ידי ההלכה עצמה.”

בעל הספר יקוו המים כותב כי אין זו מעלה בלימוד אלא רק אמצעי: ”והנה בלימוד לשמה באהבת הקב"ה ותורתו אין צריך לזה, והכא (=וכאן) חשש שיש בהם אשר לא הגיעו למעלה זו”.

לעומתו, כותב המאירי בספרו בית הבחירה, כי ישנה מעלה במילתא דבדיחותא, והיא חלק מתכלית הלימוד: ”אף על פי שראוי לאדם לעמוד נכנע ושפל רוח ראוי לו להעמיד עצמו בשמחה לקיים מצותיו ולמה שיגיעהו מן השלמות שאין השכינה שורה מתוך עצבות שהעצבון מטמטם את הלב וסותם שבילי ההכנה ולא מתוך עצלות שקידה והתבוננות אלא מתוך שמחת הלב ליושר המזגים ואף דרך החכמים היה בישיבתם לפתוח במילי דבדיחותא.”

סוג ה"בדיחותא"

הרב יעקב יהושע פלק כתב בספרו פני יהושע, שאין כוונתה של הגמרא שרבא סיפר בדיחה, משום שאין זה מן הראוי לספר בדיחות בבית המדרש, כי הם מביאות לידי קלות ראש. הכוונה היא, שהוא אמר להם דבר חידוש (מלשון 'חידות', בארמית ת' וש' מתחלפות), מחודד ויפה, או דברי אגדה המושכים את הלב, וזה מה שהביא אותם לשמחה של מצווה ופתיחות הלב: ”אלא על כרחך צריכין אנו לפרש דהאי מילתא דבדיחותא צריך להיות בענין שמחה של מצווה דעליה קאי (=עומד), ואם כן ייתכן לפרש באחת משתי דרכים, או שנאמר דהאי מילי דבדיחותא היינו גם-כן בדברי תורה שהיא שמחה של מצווה שמשמח הלב... או שנאמר דהני מילי דבדיחותא שהיא שמחה של מצווה, היינו במילי דאגדתא שמשמח לבו של אדם, שאגדה מושכת לבו של אדם לדברי תורה.”

לעומתו סובר בעל התניא כי גם שמחה שאיננה מצווה באופן ישיר אלא מועילה למצווה גם היא מעולה ויפה: ”...ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא (=בשר שמן של פרה) ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא חמרא וריחא פקחין (=יין וריח פקחוני) או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת ויום טוב אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן”.

התבדחות בדברי תורה

בגמרא במסכת נדה מסופר,

בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא קבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינה? לאיתסורי באחותה. למימרא דחיי? והאמר רב יהודה אמר רב לא אמרה ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים. אמר רב אחא בר יעקב עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך.

— תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כ"ג, עמוד א'

ומפרש שם רש"י:

בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר' זירא לידי שחוק

— רש"י, שם.

ומכאן מסיקים הראשונים שמותר להתבדח בדברי תורה ולשאול שאלות מתחכמות במטרה להצחיק את השומע.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.