מנחם מנדל גלוסקין
מנחם מנדל גלוסקין (ה'תרל"ח, 1878, לויב - י"ג בכסלו ה'תרצ"ז, 27 בנובמבר 1936, לנינגרד) היה רבה של לנינגרד בשנים 1934–1936.
ביוגרפיה
עריכהמנחם מנדל גלוסקין נולד בשנת תרל"ח (1878) לאביו הרב אהרן גלוסקין. באותה שנה אביו נקרא לכהן כרבה של העיירה פאריטש (פריצ'י) בבלארוס. בנוסף למנחם מנדל נולדו לרב גלוסקין שבע בנות. מנחם מנדל סיים בהצטיינות את הישיבה והוסמך לרבנות, כשבמקביל הוא משלים את הלימודים הכלליים. אחרי מות אביו נתמנה לרבה של פאריטש (פריצ'י). ב-1909 נישא לפרידה (פראדיל) בתו של הרב אליעזר רבינוביץ רבה הראשי של מינסק ונכדתו של ה"גדול ממינסק" הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן.
הוא שימש ברבנות בערים פאריטש[1], פרילוקי, וניזין[2].
אחרי מות חותנו בשנת תרפ"ד (1924) התמנה לרבה הראשי של מינסק. בן ביתו, מזכירו ואיש סודו באותו תקופה היה הרב אלתר הילביץ[3]. הרב גלוסקין הסמיך רבנים אחרים ביניהם את הרב הילביץ ואת הרב מרדכי שמואל קרול[4].
במשפט ראווה שהחל ב-28 בפברואר בשנת 1925 במינסק, שאורגן על ידי היבסקציה, וכונה ביידיש "שויחטים-טרסט", היה גלוסקין אחד הנאשמים. כרבה של מינסק הוא השתתף בוועד רבני ברית המועצות. במרץ 1928 היה בין הרבנים שהוחתמו על ידי הג.פ.או. על איגרת שטענה שאין רדיפות של היהדות ברוסיה[5]. הוא שוב חתם בסוף 1928 על איגרת שהכחישה שהחתימה הקודמת ניתנה מתוך לחץ[6].
בחודש שבט תר"ץ, (פברואר 1930) הוא נעצר באשמת ההשתתפות בקשירת קשר נגד השלטון של הרבנים, ושוחרר בעקבות המחאות של מדינות המערב – במיוחד בהשפעת המברקים שנשלחו על שם מקסים ליטבינוב, ששמש בתפקיד הקומיסר לענייני החוץ של ברית המועצות[7].
פעמיים גורש מדירותיו שהוחרמו על ידי השלטון המקומי. את צו הפינוי השני קיבל בזמן ישיבתו שבעה באבלות על מות אשתו ואז עבר להתגורר בעזרת הנשים של בית הכנסת[8].
ב-1934 נענה הרב גלוסקין לבקשת הקהילה היהודית של לנינגרד, לאחר פטירת רבם, לאייש את התפקיד שהתפנה. בקבלת תפקיד זה על עצמו קיווה גלוסקין, שבנותיו תוכלנה לרכוש השכלה גבוהה, למרות שאביהן משמש בתפקיד של "משרת דת" ("служитель культа"), שזכה מצד השלטון הקומוניסטי ליחס משפיל של החרמה. תקוותו זו לא התממשה, ועד שלהי שנת 1936 משפחתו לא הצליחה למצוא מקום מגורים, ובנותיו, לא זו בלבד שלא זכו להתקבל לאוניברסיטה, אלא אף לא יכלו למצוא לעצמן עבודה במשך זמן ממושך. למרות זאת גלוסקין לא עזב את קהילתו בלנינגרד. רק לאחר חודש דצמבר של שנת 1936, כששונתה החוקה הסובייטית, ובוטל המעמד של "משולל הזכויות" ("лишенец"), והושוו זכויותיהם של כל האזרחים - בנותיו של גלוסקין התקבלו לאוניברסיטה.
בלינגרד הוא ניהל תלמוד-תורה וישיבה מקומית במחתרת, והיה שותף לניהול רשת תלמודי תורה וישיבות מחתרתית ברוסיה הסובייטית בהנהגת רבי יוסף יצחק שניאורסון[9]. שמו המחתרתי היה "סדר הדורות", כי רבי יחיאל היילפרין מחבר ספר סדר הדורות היה איש מינסק והרב גלוסקין שימש כרב בעיר זו[10].
מסופר, שיום לפני פטירתו של גלוסקין ב-1936 הוא עדיין רקד בחתונה חסידית. הוא נקבר בבית הקברות היהודי "פראוברז'נסקויה" שבסנקט פטרבורג, לא הרחק מבית הלוויות.
מתורתו
עריכההרב גלוסקין התכתב עם הרב שלמה חיים פרלוב מבראהין, בענייני אישות, יבום וחליצה[11]. ממכתבים אלו נותר מכתב אחד בעניין בכל נפשך ובכל מאודך ובו דן בתורת חמיו[12].
בנותיו
עריכה- אסתר, נולדה ב-1911.
- לאה, נולדה ב-1914 – מומחית להיסטוריה של העת העתיקה. בעלה הוא יוסיף עמוסין חוקר ידוע של מגילות מדבר יהודה.
- סופיה, נולדה ב-1917 – בלשנית.
- גיטה, נולדה ב-1922 מרצה בפקולטה למזרחנות באוניברסיטת לנינגרד. בעלה הוא לב וילסקר – הבראיסט, עובד במחלקה לכתבי היד של הספרייה הציבורית של לנינגרד.
לקריאה נוספת
עריכה- ד"ר הלל זיידמן, אנשים שהכרתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל, 1970, עמ' 371 ואילך.
- הרב נתן נטע אלעווסקיא, מאורות נתן, מכון ירושלים תשנ"ח, ע' קל - דברי הספד שאמר עליו במוסקבה בשלושים לפטירתו.
קישורים חיצוניים
עריכה- מנחם מנדל גלוסקין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ הוא חתום על פרוטוקול מאספת רבנים ארצית שהתקיימה במוסקבה בב' אלול תרע"ז. רפאל נחמן כהן, שמועות וסיפורים, חלק א, תש"נ (מהדורה שלישית).
- ^ שערי ציון, שנה יז, תרצ"ז חוברת א-ה תשרי-שבט עמ' נג.
- ^ אלתר הילביץ, חקרי זמנים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"א, כרך א עמ' 19
- ^ הרב יהושע זליג דיסקין, הרה"ג מרדכי שמואל קרול, הנאמן, ג, סיון תש"ה, עמ' 14, תל אביב
- ^ איך מחתימים רבנים בס.ס.ס.ר., הארץ, 15 באוקטובר 1928
- ^ "על חטא" של רבנים, הארץ, 13 בינואר 1929
- ^ ראו: מאיר הילדסהיימר, פרשת רבני מינסק ומאסר רבי יחזקאל אברמסקי, המעין, כרך יז, גיליון ב, עמ' 4
- ^ בן ציון גרשוני, מינסק עיר ואם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, כרך ראשון, עמ' 96
- ^ ד"ר הלל זיידמן, אנשים שהכרתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל, 1970, עמ' 371 ואילך.
- ^ דב רוזן, באהלי שם, ירושלים, תשמ"ב עמ' 222. ממאמרו של טוביה פרשל משנת תרצ"ד (1934) על הרב שלמה יוסף זוין. המאמר נדפס ב"שנה בשנה", תשל"ט, היכל שלמה, ירושלים, עמ' 423.
- ^ הרב אברהם שאולי, הספרות התורנית בברית המועצות, ע' 11, בתוך שומרי הגחלת, ירושלים ה'תשכ"ו.
- ^ נדפס שנה בשנה, תשכ"ח, ע' 126.