מסכת מכשירין

מסכת מכשירין היא המסכת השמינית בסדר טהרות, שהוא הסדר הששי במשנה, ויש בה שישה פרקים. המסכת עוסקת בעיקר בדינים הנוגעים להכשרת מאכלים לקבל טומאה, כלומר תנאים שבהם מאכלים שבדרך כלל אינם יכולים להיטמא, יוכלו להיטמא באמצעות נוזלים הנשפכים עליהם. המילה "הכשרה" בהקשר זה אינה מתייחסת לכשרות המאכל, אלא ליצירת אפשרות חדשה באמצעות שינוי מצב המאכל.

על המסכת אין תלמוד בבלי או ירושלמי.

רקע

בספר ויקרא^[1] מובאים דיני טומאת שרץ. השרצים המטמאים מוגדרים, ומוסבר אופי פעולתם על כלים, מזון ומשקה. כך לדוגמה, שרץ שנופל לתוך כלי חרס מטמא אותו ומחייב את שבירתו. בהמשך הפרשייה התורה מבחינה בין פעולת השרץ על אוכלים יבשים ורטובים:

מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם – יִטְמָא; וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי – יִטְמָא.
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו – יִטְמָא; תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ – טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.
אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם – יִטְמָא.
וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ – טָהוֹר הוּא.
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו – טָמֵא הוּא לָכֶם.

— ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים ל"ד–ל"ח

כלומר מאכל מסוגל להיטמא על ידי נבלת השרץ רק כאשר הוא מורטב במים, אך מאכל שלא הורטב מעולם לאחר שנקטף מן השדה - לא נטמא ממגעו בשרץ, או מכל טומאה אחרת. תכונה זו מכונה "קבלת טומאה" - ולפי התורה כאשר נותנים מים על המאכל מכשירים אותו לקבל טומאה מכאן ולהבא, אפילו לאחר שיבשו המים.

חכמי המשנה הפשיטו את הכלל הזה והגדירו את שבעת המשקים - יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים, שמסוגלים למלא את תפקיד המים בהכשרת המאכל לקבל טומאה. בנוסף, על ידי דיוק בלשון הפסוק "כי יֻתן" הם דרשו שנתינת המים על המאכל צריכה להיות ברצון. כלומר, כדי שמאכל יוכשר לקבלת טומאה, יש צורך בגילוי דעת - ישיר או עקיף - של בעלי המאכל, שהוא מעוניין שהמאכל יירטב. הסכמה זו נקראת "רצון הבעלים". בפרק האחרון מופיעה הדרכה לאדם ההולך לשוק, איזה מן המאכלים הורטב במהלך הטיפול בו, כגון קמח וסולת, ואיזה לא, כגון ביצים ופירות יבשים. אלו שכבר הורטבו, והוכשרו לקבל טומאה - מוחזקים כטמאים בפועל, בגלל מגעם של לקוחות שאינם מקפידים על טהרתם.

מיקומה של המסכת בסדר טהרות

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, נכון היה שלאחר מסכת נידה תופיע מסכת זבים (שכן נידה היא מקרה כללי של זוב). אך מכיוון שהקדים הכתוב בפרשת "ויהי ביום השמיני"^[2] את דיני המסכת על פי דיני זוב המופיעים בפרשת "זאת תהיה תורת המצורע"^[3], הוקדמה אף המסכת.

פרקי המסכת

כל משקה שתחילתו לרצון (שש משניות ^[4]) – "מה נחשב רצון" לעניין רצון הבעלים להכשרה לטומאה באוכלין.
זיעת בתים (אחת עשר משניות) – הכשרה לטומאה של בריכה אליה נופלת זיעת הבעלים, דיני עיר שגרים בה ישראלים וגויים וכן דיני רוב ומיעוט באופן כללי.
שק שהוא מלא פירות (שמונה משניות) – מפרק זה ועד לפרק ו' משנה ד' חוזרת המסכת לדיון שהחל בפרק א' בעניין הכשרת אוכלין לטומאה.
השוחה לשתות (עשר משניות).
מי שטבל בנהר (אחת עשר משניות).
המעלה פירותיו לגג (שמונה משניות) – משנה ד' בפרק מפרטת את שבעת סוגי המשקים המכשירים מאכל לקבל טומאה (טל, מים, יין, שמן, דם, חלב ודבש דבורים). בהמשך מפרטת המסכת "תולדות" למשקים שנמנו, משקאות שהם טמאים ומכשירין ומשקאות שאינם מטמאים ולא מכשירין.