מעמדות ברומא העתיקה

רומא העתיקה התאפיינה בחברה מרובדת בעלת מבנה חברתי היררכי. המעמדות נחלקו בעיקר לפי עושרם היחסי.

מעמד הסנאטורים

הציפייה מבנו של סנאטור הייתה כי יתקדם בקורסוס הונורום (מסלול המשרות), ולמשרות היוקרתיות יכלו להתקבל רק סנאטורים מכהנים. הסנאטור היה חייב להיות מבוסס כלכלית ובעל ממון בסיסי של לפחות 12,000 אאוראי זהב (בסביבות 100 ק"ג של זהב), במאות המאוחרות הועלה הסכום הבסיסי.

מעמד הפרשים

מתחת למעמד הסנאטורים ניצב מעמד הפרשים. הדרישות והתפקידים שהיו שמורים לבני מעמד זה אמנם לא היו חשובים כתפקידיהם של בני מעמד הסנאטורים, אך עדיין היו אלה תפקידים בעלי חשיבות רבה ביותר. כמה מעמדות החשובות ביותר, כמו תפקיד המושל של פרובינקיית מצרים, היו אסורות על בני מעמד הסנאטורים ופתוחות רק לבני מעמד הפרשים.

פטריקים

ערך מורחב – פטריקים

במקור שימש המונח לתיאור קבוצת אליטה של משפחות ברומא העתיקה, הכוללות את צאצאיהן הטבעיים והמאומצים. בשלהי הקיסרות הרומית, מעמד הפטריקים הורחב וכלל בתוכו חברי מועצה ואף עובדי ציבור נבחרים. מעמדם פחות רק מהקיסר עצמו ומקרוביו, בתי האב הגדולים (גנס) של מעמד הפטריקים היו הדומיננטיים בקיסרות, והם סיפקו לקיסרות את ההנהגה הפוליטית, הדתית והצבאית.

רוב הפטריקים היו בעלי קרקעות עשירים מהמשפחות הוותיקות, אך כניסה אל המעמד הייתה פתוחה גם כלפי אלה שהקיסר חפץ לקדמם (כגון בתי אב עשירים ממעמד הפלבים).

בני משפחות הפטריקים זכו לחינוך נרחב, בדרך כלל ממורים פרטיים. לימודים אלה התמקדו במגוון נושאים שהיה צפוי כי בן מעמד הפטריקים יגלה בהם הבנה, כמו גם נושאים שהיו דרושים לקריירה העתידית שלו. בין הנושאים ניתן למנות: שירה, ספרות, היסטוריה, גאוגרפיה, מיתולוגיה, נאום, משפטים ושפות חשובות, כגון יוונית. רוב בני המעמד הצעירים המשיכו לקריירות בתחום הפוליטיקה או הממשל.

פלבאים

ערך מורחב – פלבאים

מעמד הפלבים הכיל בתוכו את האזרח העובד הממוצע בקיסרות הרומית, חוואים, אופים, בנאים ובעלי מלאכה, שעבדו כדי לתמוך במשפחותיהם ולשלם את מיסי הקיסרות. במהלך תקופת הקיסרות החלו להופיע שירותי רווחה ראשונים שנוסדו על ידי הקיסרים טיטוס וטריאנוס, ובזמנים קשים יכלו בני המעמד לפנות אל מנהלנים רומים כדי לקבל עזרה.

מעט מאוד ידוע על חיי היום יום של בני מעמד הפלבים. שלא כמו בני מעמד האליטה, הפטריקים, רובם של הפלבים לא ידעו קרוא וכתוב ומכאן שלא יכלו לתעד את קורותיהם. חלק מהפלבים הצליחו כלכלית, ויכלו לצבור מספיק כסף כדי להצטרף למעמד הפרשים, אך לרובם היו חיי היום יום מאבק עיקש להישרדות.

על אף שלפלבים כיחידים היה מעט מאוד כוח פוליטי, הם היוו את רובה המכריע של החברה הרומית. בזמנים קשים, או בזמן חוסר שקט פוליטי, תמיד היה קיים הסיכון כי "כנופיות" מקרב אזרחי העיר רומא יתפרעו ויחוללו מהומות ואף יתמרדו כנגד המעמדות העליונים. אוגוסטוס היה מודע לסיכון זה והיה נחוש להחזיק את הפלבים העניים שמחים ועם כמות סבירה של מזון כדי שלא יחוללו מהומות. הוא החל במערכת של "מתן שוחד" לפלבים במה שמתאר המשורר יובנליס כ"לחם ושעשועים". חלוקת לחם חינם ופיקוח על מחירי המזון גרם לכך שהפלבים לא רעבו, בעוד שמופעי בידור חינם, כמו מרוצי מרכבות וקרבות גלדיאטורים באמפיתיאטרון ובקירקוס מקסימוס, גרמו לכך שהפלבים לא היו חסרי מנוח.

העניים שבין הפלבאים כונו המיליורס (Humiliores). לרוב התגוררו בקומות העליונות של אינסולה, שם היה שכר הדירה זול יותר.

נשים

פסל של ליוויה דרוסילה אשתו השלישית של הקיסר אוגוסטוס והאשה הבולטת ביותר בתחילתה של התקופה הקיסרית

הנשים ברומא העתיקה לא היו שוות זכויות לגברים בפני החוק. הן זכו לחינוך בסיסי בלבד, אם בכלל, והיו כפופות לסמכותו של הגבר. באופן מסורתי, היה זה האב לפני שנישאו ולאחר שנישאו עברה הסמכות לידי הבעל, שלו היו גם הזכויות החוקיות על הילדים. למרות זאת, במהלך המאה הראשונה החלו נשים לקבל יותר חופש לניהול ענייניהן הפרטיים והכספיים.

דרגת החופש היחסי של האשה היה תלויה במעמדה החברתי ובעושרה. נשים מעטות ניהלו עסקים עצמאיים כמו מיילדת, ספרית ואף היו כאלה שעסקו ברפואה. לעומת זאת, נשים שחרותן נשללה מהן (שפחות) מילאו מגוון רחב של תפקידים ממשרתות לגברות מכובדות ועד לעובדות משק בחווה או בבית, ואף היו כאלה שעסקו בקרבות גלדיאטורים. אלמנות עשירות, שלא היו נתונות למרותה של סמכות גברית כלשהי, היו עצמאיות. נשים אמידות אחרות בחרו להפוך לכוהנות דת, שהחשובות ביותר בניהן היו הבתולות הוסטליות

מכיוון שנשים לא יכלו לבחור או להיבחר למשרות ציבוריות, למרות עושרן ומעמדן, לא היה לנשים תפקיד רשמי בחיים הציבורים. אך במציאות, נשים או קרובות משפחה לגברים הנמצאים בעמדות מפתח ציבוריות, יכלו לצבור השפעה פוליטית מאחורי הקלעים ולהשתמש בה לצורכיהן אם כי בצורה בלתי רשמית. למרות כל זאת, בעיניי הציבור היה מקובל כי האשה תעסוק בתפקיד המסורתי של ניהול משק הבית.

עבדים

לעבדות קיימת היסטוריה ארוכה בעולם העתיק, רובם של העבדים בקיסרות הרומית היו זרים, ושלא כמו בזמנים מודרניים מקורה של העבדות לא היה בגזענות. עבדים ברומא יכלו לכלול שבויי מלחמה, מלחים שנתפסו ונמכרו על ידי פיראטים, או עבדים שנקנו מחוץ לגבולותיה של הקיסרות. בזמנים קשים, לא היה זה בלתי נפוץ שאזרחים רומאים יגייסו כספים ממכירת ילדיהם לעבדות.

העבדים ובני משפחותיהם היו בבעלות אדוניהם, שיכלו למוכרם או להשכירם בכל עת וכרצונם. חיי העבדים היו קשים, לעיתים קרובות הם הוצלפו, סומנו בברזל מלובן ועברו התעללויות אחרות. אדוניהם אף יכלו להורגם מכל סיבה שהיא ולא נענשו על כך. על אף שהרומאים קיבלו את העבדות כדבר נורמטיבי, היו כאלה, כמו הפילוסוף סנקה, שענו כי לכל הפחות ניתן להתייחס אליהם בהגינות רבה יותר.

העבדים הועסקו בכל ענפי המשק הרומי, במשקי בית פרטיים (חינוך, רפואה, מין ועוד), מכרות, בבתי מלאכה, ובחוות חקלאיות. הם אף הועסקו על ידי הממשל העירוני בהקמת דרכים, אמות מים ובניינים. כתוצאה מכך הם התמזגו בקלות בתוך האוכלוסייה המקומית. חלק מההיסטוריונים סבורים כי במהלך המאה ה-1 לספירה הגיע מספר העבדים ברחבי הקיסרות לכדי 30% מכלל האוכלוסייה. הכלכלה הרומית הפכה לתלויה בכוח עבודה זה, כיוון שהיה קיים חוסר תמידי בידיים עובדות.

עבדים משוחררים

הבדל חשוב נוסף בין העבדות ברומא העתיקה לזו שהתקיימה בתקופה המודרנית, הייתה האפשרות להוצאה לחופשי, בין אם כתוצאה מכך שאדונם שחרר אותם בעוד שלאחרים ניתנה האפשרות לרכוש את החופש שלהם. הציפייה לשחרור מעבדות ולהוצאה לחופשי עודדה את רוב העבדים להפוך לצייתנים ולעבוד קשה כדי לרצות את אדוניהם.

פעולת השחרור הרשמית בוצעה על ידי שופט שבאותה ההזדמנות העניק מעמד של אזרחות רומית מלאה. ההבדל היחיד בינם לבין אזרחים שנולדו חופשיים היה שהעבדים המשוחררים לא יכלו להחזיק במשרה ציבורית. לעומת זאת, החוק איפשר לצאצאיהם של העבדים המשוחררים, ששוחררו בהליך רשמי, גם את האפשרות לאחוז במשרות ציבוריות. פעולת שחרור שנעשתה בצורה בלתי רשמית הביאה לזכויות מופחתות. עבדים ששוחררו בצורה זו לא זכו לאזרחות רומית וכל ממון או נכסים אותם צברו במהלך חייהם החופשיים נותרו, לאחר מותם, בידיו של אדונם לשעבר. הליברליות של הרומאים לגבי שחרור עבדים הייתה כה רבה עד שבתקופת הקיסרות הגיע אחוז העבדים המשוחררים לסך 5% מכלל האוכלוסייה.

לאחר שחרורם יכלו העבדים לשעבר לעבוד בכל מקצוע בו עסקו בני מעמד הפלבים, סוחרים, מיילדות ואנשי מלאכה שונים. חלקם אף הפכו לעשירים, אולם החברה הרומית הבלתי גמישה שייכה חשיבות למעמדו החברתי של אדם, ולכן אף עבדים משוחררים מצליחים ביותר מצאו את "כתם" העבדות כמכשול שקשה להתגבר עליו, הביזוי נשאר הרבה מעבר לתקופת העבדות.

זרים

הזכות הלטינית הייתה סוג נוסף של אזרחות עם זכויות מועטות מאזרחות רומית מלאה, במקור הוענקה אזרחות זו לערי חבל הארץ לאטיום ובהדרגה הורחבה לקהילות בכל רחבי הקיסרות. לאזרחים לטינים היו זכויות תחת החוק הרומי, אך לא את הזכות להצביע, על אף ששופטי השלום המובילים, בני מעמד זה, יכלו לקבל אזרחות מלאה. נתינים זרים שנולדו חופשיים נודעו כפרגריני ובחוק הרומי התקיימו חוקים שנועדו לשלוט, לנהל ולהתמודד עם חילוקי הדעות. הבדלה זו בין תושבי הקיסרות נמשכה עד שנת 212, כאשר הקיסר קרקלה הרחיב את האזרחות הרומית המלאה לכל התושבים שנולדו חופשיים, בכל רחבי הקיסרות.