מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית
מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית (בר"ת: מפס"ע, לעיתים מפ"ס) הייתה מפלגת פועלים קומוניסטית ארץ ישראלית שפעלה בין השנים 1919–1921.
| מדינה |
פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1919–1921 (כשנתיים) |
| אידאולוגיות | קומוניזם |
| נוצרה מתוך | פועלי ציון |
| התמזגה לתוך |
מפלגת העם הפלסטינית המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל |
  | |
היסטוריה
עריכהב-1919 התאחד האגף הימני של פועלי ציון עם הבלתי מפלגתיים לשם יצירת אחדות העבודה. האגף השמאלי של פועלי ציון התפלג למרכסיסטים מתונים יחסית שיצרו את פועלי ציון שמאל, ואילו החלק שנטה לקומוניזם הקים את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (מפ"ס) ששינתה את שמה כצעד של התקרבות לציונות למפלגת פועלים סוציאליסטית עברית.
המפלגה, בראשה עמדו יעקב מאירסון ("בן מאיר"), זאב אברבוך ("דניאל") ואברהם ריבוצקי, פעלה בעיקר בערים יפו, תל אביב וחיפה. רבים מ-400 חברי "ועד פועלי הרכבת" היהודים עם הקמת ההסתדרות הכללית היו חברי המפלגה. כמו כן ארגנה המפלגה איגודים מקצועיים כגון "אגודת הנגרים" ו"אגודת החייטים" ביפו. המפלגה הייתה בראשיתה ציונית ואף שלחה צירים לקונגרס הציוני במסגרת "הברית העולמית של פועלי ציון" והשתתפה בוועידת הייסוד של ההסתדרות הכללית ב-1920, בה זכתה ל-7% מהצירים.
חרף הסתייגותה של המפלגה מפעילות ציונית במסגרת התאחדויות הפועלים שלה, הרי שדווקא צעדת אחד במאי של פעיליה ב-1921 ביפו נתפשה כקריאת תגר ציונית והייתה אחד האירועים שהצית פרעות ביהודים על ידי ערבים - פרעות תרפ"א. תקרית זו גרמה לראשי המפלגה להסתייגות גלויה מהציונות. המפלגה התפרקה וחבריה התפצלו בין המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (קפ"פ) והמפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) ששתיהן נאבקו זו בזו על חברות בקומינטרן, האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות. ב-1923 התאחדו המפלגות תחת השם פק"פ, ובשנת 1924 הצטרפה מפלגה זו לקומינטרן והחלה לפעול לפי הנחיות ממוסקבה.
לקריאה נוספת
עריכה- ג"ז ישראלי, מפ"ס-פ.ק.פ-מק"י, קורות המפלגה הקומוניסטית בישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ג.