מפריח היונים (סרט)

מַפְרִיחַ הַיּוֹנִים (באנגלית: Farewell Baghdad, בערבית: مطير الحمام) הוא סרט חניכה ישראלי שעשייתו נסתיימה בשנת 2013, אך הוא יצא להקרנות בכורה במרץ 2014, ולהקרנות מסחריות באפריל 2014. עלילת הסרט מבוססת על הרומן בעל אותו שם, "מפריח היונים", מאת הסופר יליד עיראק אלי עמיר. הסרט בוים על ידי נסים דיין, שגם כתב את התסריט. את הרעיון לסרט הגתה השחקנית אהובה קרן, והתסריט תורגם על ידיה לערבית יהודית.

מפריח היונים
Mafriah ha-yonim

מבוסס על	"מפריח היונים" מאת אלי עמיר
בימוי	נסים דיין
הופק בידי	דוד מנדיל דב קרן משה אדרי לאון אדרי חזי בצלאל עמרי בצלאל
תסריט	נסים דיין
עריכה	אסף קורמן
שחקנים ראשיים	דניאל גד יגאל נאור אורי גבריאל אהובה קרן יסמין עיון מנשה נוי אלי דור חיים רון שחר מירה עווד
מוזיקה	שרון פרבר
צילום	שי גולדמן
מדינה
חברת הפקה	מובי פלוס סרטי יונייטד קינג
חברה מפיצה	NMC United
הקרנת בכורה	2014
משך הקרנה	105 דקות
שפת הסרט	עיראקית יהודית
סוגה	סרט דרמה
תקציב	₪8,000,000
הכנסות	₪23,940,000
פרסים	פרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר
דף הסרט ב־IMDb

על פני כמעט שעתיים, ודרך סיפורו של נער יהודי כבן 16, טווה "מפריח היונים" את סיפור ימיה האחרונים של הקהילה היהודית בבגדאד של שנות ה-50 של המאה ה-20, ערב עלייתה של כמעט כל הקהילה לישראל במבצע עזרא ונחמיה. ממלכת עיראק של אותם ימים ליקקה את פצעי תבוסתה במלחמת העצמאות אל מול מדינת ישראל המוקמת, ונקרעה בין מלוכנות, בדלנות, וקומוניזם. ומנגד, הקהילה היהודית העתיקה בעולם, אשר מנתה כשישית מהאוכלוסייה של הבירה בגדאד, התחבטה אף היא בין הקשר ההיסטורי והתרבותי עם העם העיראקי, התמיכה הגוברת בתנועה הקומוניסטית, ובין הזדהותה עם מדינת ישראל והציונות.

"מפריח היונים" הוא הסרט הראשון בתולדות הקולנוע הדובר ערבית יהודית (ספציפית, בגדאדית יהודית), וכמנהג יהודי עיראק, הדיבור מתובל גם בביטויים מן המקורות (כגון "בר מינן", "תשעה באב", ו"יציאת מצריים") במבטא ניכר. כאשר הדמויות משוחחות עם ערבים מוסלמים, הניב משתנה מעט והופך לערבית עיראקית מוסלמית.

הדמויות

בית עִמַארִי

משפחת סַלְמָן עִמַארִי

• גיבור הסרט הוא כַּאבִּּי (כינוי חיבה ל"יעקב" או "יַעְקוּבּ" בערבית עיראקית) עִמַארִי (דניאל גד), נער יהודי כבן 16, בן דמותו של אלי עמיר. תלמיד תיכון, שטוף הורמונים מעט, אך בעיקר בן משפחה חם, תומך ואוהב, המנסה לקנות לו את עצמאותו ותפקיד משלו במשפחה. הסרט מציג אותו מתגלח לראשונה, והמצלמה מתמקדת בפניו כל אימת שהוא מטעים כי הוא איננו ילד עוד.
• אביו של כאבי הוא סַלְמָן (הצורה הערבית לשם העברי "שלמה") עִמַארִי (יגאל נאור) שהיה בעברו סטודנט למשפטים, לאחר מכן עורך דין, נגן עוּד והוֹלל, ועתה הוא בעל בעמיו, אב לשני בנים, וחייט צמרת לפרנסתו. הוא נוהג לפנק את משפחתו בהניחו במקום המצאם מלבס ושאר ממתקים מזרחיים. העלילה חושפת כי סלמן נוטה להשקיט את כאבו ויסוריו הנסתרים בערק, וכי חידתיותו גדולה משנדמה בתחילה.
• אמו של כאבי היא עקרת הבית נָעִימָה עִמַארִי (אהובה קרן).
• לכאבי אח כבן שלוש-עשרה, נוּרִי עִמַארִי, תלמיד בבית הספר, אשר עובד בשעות הפנאי במתפרה של סלמן, יחד עם תופרת העונה לשם דִּיזִי.

משפחת חִזקֵאל עִמַארִי

• חִזְקֵאל ("יחזקאל" בהגיה הערבית) עִמַארִי (אלי דור חיים) הוא אחיו הצעיר של סלמן, ודודו של כאבי. חזקאל היה פעיל, כנראה בעיקר אידאולוגית, במחתרת הציונית בעיראק, המכונה ה-"תַּנוּעָה" (במלעיל).
• רָאשֶל עִמַארִי (יסמין עיון) נשואה לחזקאל, ורכה מאוד בשנים ממנו. מוצגת ונתפסת אמנם כאישה-נערה יפהפייה תכולת עיניים, בהירת פנים וּזְהֻבַּת שיער גולש; אולם, ברור לכל כי סגולותיה אינן מתמצות כלל במראיה. ראשל היא עצמאית בדעתה וּנחושה (ולא בחיפושיה אחרי חזקאל בלבד). היא אינה חוששת מלהתריס על מוסכמות. כך למשל, היא סוטרת לסלמן לאחר שהעיר לה על צניעות לבושה. עצם נוכחותה של ראשל גורם לכאבי להתייסר באהבה אסורה, וסצינות מסוימות בסרט רומזות שאף היא חושקת בו.

ראשל וחזקאל מתגוררים בדירה הסמוכה למשפחת סלמן עמארי. דלתות שתי הדירות נפתחות אל חצר פנימית ששער מפריד בינה ובין הרחוב.

משפחת אַבּוּ אַדְּוּאַר

• אַבּוּ אַדְּוּאַר (אורי גבריאל), אשר הסרט אינו חושף לא את שמו הפרטי ולא את שם משפחתו, איש חסר השכלה בשנות הארבעים לחייו, ה"מפריח יונים" לפרנסתו, מקצוע שאינו נחשב מכובד בקהילה. במונח "הפרחת יונים" הכוונה היא שהוא מגדל יונים על גג ביתו, אותן הוא מוכר כמאכל תאווה לעשירי העיר. יש שהיונים נמכרות על מנת שהלקוחות ימלאו אותן באורז, אך מעולות מאלו עוד הרבה יותר הן היונים ממולאות המוכנות על ידי מפריח היונים עצמו.

אף למען חזקאל ממאן אבו אדואר להפעיל את קשריו הטובים עם שוֹעֵי הארץ, קשרים אותה טווה במהלך עיסוקו. אבו אדואר משבח את החיים הטובים מהם נהנים יהודי עיראק ואת שבעים סוגי התמרים, השמנת והדגים אשר בהם נתברכה הארץ. הוא מתנגד לציונות, בהסבירו ש"ישראל אינה שייכת לנו. ישראל שייכת ליהודים אחרים".

• ג'וּלְיֵיט, אשתו ואם ילדיו של אבו אדואר. נוכחותה בסרט מועטה.
• אַדְּוּאַר (דוד שאול), בנם הבכור של אבו אדואר וג'ולייט, בן גילו וחברו של כאבי. מוצג כנער פוחח הפעיל בתנועה הקומוניסטית. השם אדואר הוא אדווארד (Edward) בהגייה ערבית.
• אֲמִירָה (ענבל ניר), בתם הצעירה של אבו אדואר וג'ולייט, מאוהבת בכאבי, ופעילה בתנועה הציונית.

משפחת אבו אדואר מתגוררת בקומה העליונה של אותו מבנה בו מתגוררים בני שתי המשפחות הגרעיניות המרכיבות את בית עמארי.

כאבי, נורי, אדואר ואמירה לומדים באותו בית ספר תיכון. כאבי ואדואר מתרועעים, וסלמן ואבו אדואר יוצאים לבלות ולהשתכר יחד.

דמויות נוספות

מוסלמים

• כַּרִים עַבְּדְּ אֶל-חָאק (רון שחר), עורך דין מוסלמי וידידו, כאח לו, של סלמן מתקופת לימודי המשפטים. סלים אוהד הן את התנועה והן את הקומוניסטים. הוא אחיו של קצין רם דרג, והמקורב כנראה במספר דרכים נוספות לרשויות. כרים חובב את הטיפה המרה, ולהוט אחרי הנשים היהודיות. נעימה עמארי מתארת את כרים כיפה תואר כ"כוכב קולנוע", ובתור "חָכָם כְּחִזקאל", "וייתכן כי אף חכם ממנו".
• אַבּוּ סַעְדּוֹן (חזי צדיק) המוסלמי הוא זה המתפרנס ממקום בילוי שהוא ספק בית קפה, ספק מסעדה, וספק מועדון לילה. המקום הוא כמין מראה הפוכה שבה מתגלים הצדדים המוסתרים של הדמויות הגבריות, ובמיוחד אלו של סלמן. שם למשל מתברר כי סלמן נותן עינו בכוס, וזה הוא המקום בו הוא מבאר לכאבי כי אין לתת אמון לא באבו סעדון, לא באבו אדואר, ולא באף אדם אחר.
• קולונל חמיד (קובי פרג'),מפקד בכיר בצבע עיראק מוסלמי,שעיסוקו העיקרי הוא לבצע ביחד עם חיילים נוספים מעיין פוגרום על בתים של יהודים וקומוניסטים.

יהודים

• אופה הלחם, אַבּוּ צָאלַח (מנשה נוי), מהווה מוקד הפעילות של התנועה. אבו צאלח נתפס על ידי בני הקהילה כנושא אות קלון על קשר שקשר עם "בדואית" בנסיבות לא ברורות, ואם כי פַתְּחִיָה, הבדואית עצמה מופיעה בהמשך, גם כמי שחולקת יצועו, העלילה אינה מפתחת רמז זה. יש להניח כי הצופה בסרט לא יוכל להסיק את שידוע מהספר: כי אבו צאלח הוא רווק הולל מעט המחזר גם אחרי אמירה. וכי הוא זכה בכוניה אבו צאלח לא בזכות צאצאים (שלא העמיד מעולם) אלא בגין צדדים אחרים באישיותו.
• בביתו של אבו צאלח מסתתר גם פוּאַד, שליח מישראל, המעביר הוראות והנחיות לתנועה מהממשלה הישראלית ומהעומד בראשה, דוד בן-גוריון.
• סַלִים, בן דודו (מצד האב) של סלמן עמארי, מפעילי התנועה הקומוניסטית. לדידו של סלים, ליהודים לא תינתן לעולם אפשרות לצאת מעיראק, ולכן עליהם לצרף שכמם אל זה של אחיהם המוסלמים והנוצרים במהפכה שתמגר את השלטון המלוכני והקפיטליסטי.
• אַבּוּ ג'וֹרְג' (יוסי אלפי) ואשתו אוּם ג'וֹרְג', המכונה גם גלדיס, מעשירי היהודים בבגדאד, ומלקוחותיו של סלמן ואבו אדואר. אנשי הקהילה סולדים מאבו ג'ורג' ומשפחתו וטוענים נגדם כי עשו את הונם מניצול היהודים. לעומת זאת, הממשל העיראקי רואה בהם חלק חשוב מכלכלת המדינה.
• סַלִימָה (מירה עוואד), זמרת זוהר נחשקת המופיעה בבית הקפה של אבו סעדון. בה היה סלמן מאוהב ואותה ביקש לשאת לאישה. גם אבו אדואר מתוודה כי הוא חושק בה. הסרט אינו נותן רמזים לדתה, אך לא מופרך להניח כי היא יהודיה. ניתן לנחש כי הכוונה לזמרת היהודיה סלימה מורד אשר נשארה בעיראק, התאסלמה והתחתנה עם נאזם אל ראזלי, אשר נחשב בשעתו לגדול זמרי עיראק.

הקדימון לסרט מכריז כי הוא יספר את סיפורן של ארבע נשים. אלו הן ככל הנראה, ראשל, ואמירה אשר אליהן מגלה כאבי אהבת נעורים, ונעימה וסלימה, אשר סביב דמותן חג סלמן.

עלילה

חיפוש הנשק בבתי משפחות עמארי

הסרט נפתח במראהו של כאבי היושב שָׁלֵו אל מכתבתו. את שקט האשמורת האחרונה מפר קולונל המשטרה העיראקית, חַמִיד עַבְּדְּ אֶל עַזִיז (קובי פרג'), אליו מצטרפים החיילים/שוטרים מוחמד ועדנאן (תאופיק ברהום). השלושה חובטים בשער החצר הפנימית הפונה לרחוב. וכשכאבי פותח את השער, הם פורצים אל שתי הדירות, תוך שהם סוחבים עמם את חזקאל האזוק, הנראה כמי שחווה לילה של חקירה אלימה במיוחד. השוטרים כובלים את חזקאל לסורג החלון, ופוצחים בחיפוש ברוטאלי אחר נשק מוסלק.

בין השיטין של הדין ודברים בין הקלגסים ובני הבית המנוערים ממיטותיהם נחשפים בפני הצופה בני משפחת עמארי. הצופה גם מבין כי חזקאל נעצר בעוון שכתב מאמר בעיתון המבקר את הממשלה העיראקית. (מהספר עולה כי המאמר הזהיר את היהודים מהצפוי להם בעיר בצרה של שָׁפִיק עַדַּס הסוחר היהודי העשיר המקורב לבית המלוכה, בזאת בעוון הברחת נשק לישראל ותמיכה בתנועה הקומוניסטית).

במהלך החיפוש מוצא עדנאן עוּד בארון שבחדר השינה של סלמן ונעימה. בניגוד לשאר החפצים אותם הוא מטיח אל הרצפה, השוטר מניח את העוּד בכבוד ובזהירות על המיטה.

סופו של עניין שהחיפוש אינו מניב דבר. המשטרה העיראקית שבה על עקבותיה וגוררת עימה את חזקאל למקום לא ידוע. בזמן החיפוש, סלמן שיצא ככל הנראה לבלות, אינו בבית. הוא חוזר הביתה, ממש עם עזיבת המשטרה, והישר אל תוכחתה של נעימה על עיתוי שובו.

הביקורים אצל חזקאל

כאבי מוביל את המשפחה בניסיונותיה לאתר את חזקאל, להיפגש עמו, ואולי אף לשחררו. תחילה נערך ניסיון כושל להשתמש בשירותיו של זילכה, עורך דין יהודי אשר חבש את ספסל לימודי המשפטים עם סלמן. לאחר מכן, שולח סלמן את כאבי לבקש עצה אצל אַבּוּ צָאלַח.

אבו צאלח מפנה את כאבי לכרים. עד מהרה מתברר שכרים חושק בראשל, ומקווה לזכות בחסדיה בתמורה לפעולתו למען חזקאל.

בשעת בוקר מוקדמת, סלמן מוביל את כאבי למקום מסתור הנשק בבית. כאבי צורר את כלי הירי המועטים בשק, ומוקדם בבוקר, עוד לפני שהוא הולך לבית הספר, נושא הוא אותו ברחובות בגדאד אל אבו צאלח.

כרים מדריך את כאבי כיצד להתחפש ולהתנהג כמחלק תה פשוט. כאבי עוטה על עצמו כתונת, נוטל מגש שבו מחלקים את התה, וכך מבקר מספר פעמים את חזקאל במרתפי הבולשת העיראקית (ה-CID). חזקאל הנמק מבקש מכאבי להסתיר את מצבו, ולהעביר מסר לקהילה, ובמיוחד לאבו צאלח, כי הגיע הזמן לעבור ל"שלב הבא". כלומר לעזוב את עיראק ולעלות לישראל.

בכלא נתקל כאבי באדם המכונה "הארמני", ראש ההתנגדות הקומוניסטית, המתריס נגד הסוהרים בשירת האינטרנציונל (בשפה הערבית).

המשאית אל אירן

כאבי ואדואר יוצאים לבלות יחד. הם מבקרים בבית בושת, שם כאבי ההמום נחשף לתמונה קשה של מכירה פומבית של בתולה לכל המרבה במחיר, ואחר כך, פרישת הסדין המוכתם בדם מפתח החלון שמעל. כאבי ככל הנראה אינו מנצל את שירותי המקום, ומסתפק בתיאוריו האירוטיים של אדואר. לאחר הביקור, השניים מגיעים גם אל בית הקפה של אבו סעדון שבו, לקולה של סלימה השרה את שיריהם של האחים סלאח ודאוד אל-כוויתי, מבלים אבו אדואר, כרים וסלמן.

אמירה עוגבת אחרי כאבי, תוך שהיא מקניטה אותו קלות על חשקו בראשל. אבו אדואר וסלמן מתדיינים, ספק ברצינות ספק בחיוך, בפרטי הנישואין בין הזוג בהתהוות, ושילובו של כאבי בעסקי היונים.

עם הוצאתו להורג של ה"ארמני", מנהיג הקומוניסטים, מבינים הכול כי הממשלה העיראקית תפנה עתה לטפל בשאלת היהודים והמחתרת הציונית. מנהל בית הספר, אוּסְתָּז נָאווּי (הסופר אלי עמיר במעין הופעת קמע) שולח את כאבי ואדואר להזהיר את סלים. כאבי מגייס כסף מאביו כדי לאפשר לסלים להצטרף למשאית שמארגנת התנועה המובילה יהודים הבורחים אל איראן בדרכם לעלות לישראל.

אמירה אף היא מתכננת להצטרף למשאית. טרם נסיעתה היא מגלה את אהבתה לכאבי, והשניים מתנשקים בשוק. הנשיקה מביאה לעימות בין כאבי ואדואר, אולם כאבי מבהיר לאדואר כי לא יניח לו להתערב בקשר ביניהם. אמירה עולה על המשאית, אך לא לפני שהיא מבטיחה לכאבי שתחכה לו שם, וכיוון ש"ישראל קטנה", לא יקשה עליו לאתר אותה שם. סלמן מגלה קורת רוח מפעולתו זו של כאבי בתנועה הציונית.

בעקבות בריחתה של אמירה, אבו אדואר הזועם מתעמת עם אבו צאלח, וטוען כנגדו שהוא חילל את כבודה של אמירה והבריחה לאחר מכן לישראל. אבו אדואר בכעסו מאיים על אבו צאלח כי ירצחנו נפש ויתאבד, או ילשין עליו לשלטונות. הרוחות נרגעות רק בהתערבותו של סלמן. פתחייה הבידואית שופכת דלי מים צוננים על ראשו של אבו אדואר, וההלם מסייע בידו להתעשת.

חוק הוויתור על האזרחות

כרים מזהיר את כאבי, שככל הנראה כבר הצטרף כחבר מלא בתנועה, מפני הבולשת העיראקית. הוא גם ממליץ לו להצטרף לעסקי היונים של אבו אדואר, כדי להסיר חשד מעצמו. אבו אדואר שמח להכניס את כאבי לעסק, משום שפעילותו הקומוניסטית של אדואר מתגברת, עד כדי כך שהלה עזב את בית הוריו.

כאבי ואבו אדואר מוזמנים להכין ולהגיש את היונים הממולאות שלהם בסעודה אינטימית שמכינים אבו ואום ג'ורג' לכבודו של ראש ממשלת עיראק נורי א-סעיד (מכרם ח'ורי), ומזכירו, ד"ר רשיד. מפריחי היונים מצותתים לשיחה, ומגלים כי לאחר שא-סעיד הוציא להורג את ראשי הקומוניסטים, הוא התפנה לעסוק בבעיה היהודית. הזמינו עצמו אל בית ידידיו היה רק כדי לבשר להם על החלטתו להתיר את צאתם של היהודים שיוותרו על אזרחותם. א-סעיד מבהיר כי הממשלה לא תוכל להגן על מי שיישאר, וכי הוא צופה כי ההמון ישליך את גוויות היהודים שיוותרו כמאכל לכלבים. בד בבד, הוא מבטיח לאבו ג'ורג' ומשפחתו כי יפרוש עליהם את חסותו האישית, ומבקש מהם להישאר.

כאבי ממהר לחשוף את תוכן השיחה, ראשית בפני אבו צאלח, ואחר כך בפני בית עמארי. אבו צאלח פונה ליהודים בבית הכנסת ומפציר בהם לעלות לארץ, אך נתקל בהתנגדותו התקיפה של אבו אדואר. גם בבית משפחת עמארי נבעית מחלוקת: נעימה מתנגדת לעליה מטעמים של קשר היסטורי ותרבותי לעיראק, ואילו ראשל מבהירה שאין בכוונתה לעלות שכן היא מתעתדת לחכות לחזקאל בעיראק.

כאבי מבקר בפעם האחרונה את חזקאל ולביקור מצטרף גם סלמן. חזקאל משביע את סלמן בהוריהם ובשאר בני המשפחה שלא לאפשר לראשל להמתין בעיראק לשחרורו.

חשדה של המשטרה העיראקית נופל על כאבי עקב פעילותו הנמרצת בתוך הקהילה היהודית. כאבי נאסר ונחקר באלימות על ידי הקולונל חמיד, המציג בפניו בלעג חיבור פטריוטי עיראקי אותו חיבר כאבי בשנת הלימודים הקודמת. בתום החקירה האלימה, כאבי מושלך לתא, בו מנשה, יהודי אחר אותו הוא מכיר. מנשה שציפורניו נעקרו בעינויי המשטרה העיראקית, נפטר מפצעיו, בעוד שכאבי קורא ללא הועיל לסוהר.

השתדלותו של כרים אמנם מביאה לשחרורו של כאבי, אך כרים מבהיר כי בזאת מיצה את יכולתו לסייע למשפחה.

ימים אחרונים בבגדאד

מעצרו של כאבי מוביל ככל הנראה גם את נעימה להכרה עגומה שאין עתיד ליהודים בעיראק. סלמן מתחיל למכור מזוודות בחנותו, ונדמה כי העזיבה ממשמשת ובאה.

ראשל פונה לכרים, ומבקשת ממנו לפעול למען שחרורו של חזקאל. היא מנסה לפתות אותו כדי לשכנעו, אך כניסתו של כאבי לחדר, וההוראה החד משמעית שלו לראשל לחזור הביתה, מפסיקה את האינטראקציה בין השניים. בדרכם הביתה אוחז כאבי את ראשל בלחייה, אומר לו שהיא נמאסה עליו, ומנשק אותה על שפתיה. בתגובה, היא מלטפת את פניו בעדינות ואומרת "אוי כאבי... מסכן שלי".

מתגלה כי המפקד העליון של ה"תנועה" הוא דווקא סלמן, אשר מורה על איסוף כל הנשק והשמדתו, מתוך כוונה להפחית סיכונים ולשמור על רוגע לקראת העלייה. סלמן גם מורה על איסוף רשימות העולים. לאחר שכאבי ומרבית הנוכחים עוזבים את הישיבה, מודיע סלמן לאבו צאלח שקיבל פקודות חדשות מהארץ. העלילה עוברת מיד לתאר את בהלת היהודים כשהם מצילים ספרי תורה לאחר פיצוץ בבית הכנסת. נעימה וראשל מגיעות למקום, ורואות את סלמן מגיח, כשפניו מפויחות ועניבתו סתורה, מבית הכנסת. נעימה מכלה את זעמה בסלמן ומכנה אותו נחש.

סלמן נפרד מסלימה הזמרת, מוכר את חנותו, והמשפחה מתכוננת לעליה. סלמן עורך מסיבת פרידה בביתו לידידיו היהודים והמוסלמים, בה הוא מנגן בפעם האחרונה על העוּד. ראשל שאינה מצטרפת לחוגגים מספרת לכאבי שלאחר שסלמן סיים את הפרק בחייו בו שימש כעורך דין, היה נגן עוּד, ורצה לקשור גורלו בגורלה של סלימה.

הקולונל עבד אל חמיד מוצא נשק מוסתר בביתו/מאפייתו של אבו צאלח ואוסר אותו. כאבי ואדואר מגיעים למסקנה שמפריח היונים, הלא הוא אבו אדואר, הוא זה אשר הסגיר לשלטונות את אבו צאלח. בכעסם הם משלחים לחופשי את כל היונים שגידל אבו אדואר.

חזקאל ואבו צאלח מובלים אל הגרדום, כשעל קדמת חולצתם מוצמד בסיכות דף לבן גדול עליו כתוב בערבית "אני בוגד ציוני". הם מוצאים להורג בתלייה פומבית, אל מול נוכח ראשל ופתחייה הקורסות. באישון לילה מגיעים היהודים אל עמוד התלייה ומורידים ממנו את שני המתים. קולו של סלמן החנוק מבכי עת שהוא קורא קדיש על אחיו נשמע ברקע.

היהודים מוותרים על אזרחותם, וממתינים לטיסות שתקחנה אותם לישראל. כשבאה העת, הם עוזבים את בתיהם הנתפסים בידי פליטים פלסטיניים אשר ברחו מישראל במהלך מלחמת העצמאות. הפליטים קוראים ליהודים ההולכים כי הם עתידים להתנחל בבתיהם בפלסטין.

בתמונה החותמת את הסרט, כאבי, אחיו הצעיר, אביו ואמו עומדים בתור המשתרך אל המטוס אשר יביאם לישראל. סלמן נושא עמו את העוּד, אולם אחד החיילים מחרים אותו ממנו. ראשל נותרת מאחור, כשמאחוריה ניצב כרים.

הפקה

אהובה קרן, המשחקת את תפקידה של נעימה, היא זו שהגתה את הרעיון לצלם את הסרט בערבית-עיראקית, והיא זו אשר תרגמה את התסריט לשפה, והייתה אחראית על אימון השחקנים שאינם דוברי ערבית בשפה זו.

לדברי יוצרי הסרט, ההפקה נמשכה שמונה שנים (ככל הנראה הכוונה היא לתקופת הזמן מהעת שבה אהובה קרן העלתה את הרעיון ליצירת סרט בערבית יהודית בניב הבגדאדי, ועד סיום ההפקה). ביוני 2012 אמר משה אדרי כי ששון גבאי עתיד להיות כוכב הסרט.

צילומי הסרט נמשכו שלושים ימים רצופים של צילום בקיץ 2012 ועל פני אתרים שונים ברחבי ישראל, ובכללם יפו, ירושלים העתיקה, עכו ונצרת. אחרי הצילומים נעשתה עבודת עריכה רבה ותיקוני סאונד.

דודו טסה, נכדו של דאוד אל כווייתי, עבד על המוזיקה של השירים המצולמים עם סלימה שהם משל האחים דאוד וצאלח אל כווייתי, ואילו הליטוש הסופי של המוזיקה נעשה על ידי המלחינה שרון פרבר.

הפקת הסרט הסתיימה עוד בשנת 2013, אך הוא עלה לאקרנים רק ב-10 באפריל 2014, ובסמיכות לחג הפסח ה'תשע"ד, ככל הנראה כדי להקביל את יציאת יהודי עיראק מבגדאד ליציאת מצרים. באמצע מאי 2014, הסרט החל סבב של הקרנות בכורה בלונדון בנוכחותו של הסופר אלי עמיר.

תקציב ומימון ההפקה

לדברי דיין נדרשו סכומי עתק כדי לשחזר את התקופה: בנוסף לתמיכת מפעל הפיס בסך 157,000 ש"חנערך גיוס כספים מאסיבי מקרן רבינוביץ. משנגמר הכסף, גויסו האחים משה ולאון אדרי, לתמוך בהפקה. ההפקה נתמכה גם על ידי חברת הכשרת הישוב ובמיוחד על ידי ראשיה: יעקב נמרודי ועופר נמרודי. דיין סיפר כי בסרט השקיעו אף יהודים עיראקים עשירים החיים בלונדון והמבקשים לשמור על אנונימיות.

הכרזה של הסרט מונה, בסדר זה, את התומכים בסרט: קרן רבינוביץ בשיתוף קרן רקנאטי, משרד התרבות והספורט, אדי פייט, יעקב ועופר נמרודי, אורי דוד, מפעל הפיס, הקרן לעידוד הסרט הישראלי. נראה סביר להניח כי "אדי פייט" ו"אורי דוד" הם מבין התורמים הלונדוניים.

על פי הערכות אתר IMDb ודיווחי חברת החדשות של ערוץ 2 תקציב ההפקה היה כשמונה מיליון ש"ח. על פי אתר nrg, תקציב ההפקה היה 9 מיליון ש"ח.

ביקורת ותגובת הקהל

מכירת כרטיסים

דיין סיפר כי "בתוך כשבוע עשה 'מפריח היונים' 30 אלף צופים". השחקן דניאל גד הציג בגאווה בדף הפייסבוק שלו תצלום מסך של אתר רשתות הסינמה סיטי המציג את הסרט בראש רשימת הנצפים של הרשת.

תמונת מצב זהה הציג גם המבקר יאיר רוה המספר כי "בתום שבועיים באולמות הוא הגיע ל-60 אלף כרטיסים, יותר מכל סרט ישראלי אחר ב-2014, והביקוש רק עלה", בנוסף ציין כי הסרט ניצב נכון ל-4 מאי 2014, על 80,000 כרטיסים, וניבא שהסרט יגיע למכירות של מאה אלף כרטיסים, וזאת אף על פי שההפצה לדעתו הייתה סטנדרטית, כללה מעט הקרנות, והחשיפה הפרסומית הייתה צנועה. בפרסום מיום 20 במאי 2014, ציין אתר משרד החוץ הישראלי כי תחזית זו התקיימה.

פרסים ופסטיבלי קולנוע

הסרט זכה בפרס אופיר לשנת 2013 על עיצוב התלבושות הטוב ביותר ועל העיצוב האמנותי הטוב ביותר. הסרט גם היה הסרט אשר פתח את פסטיבל הקולנוע אפוס בשנת 2013.

ניסים דיין קובל על כך שהאקדמיה הישראלית לקולנוע "פסחה על סרטו באופן טוטאלי ומוחלט...", וכי "אף פסטיבל בעולם לא רצה את הסרט", ומסביר כי הדבר נובע מסיבות פוליטיות: "... בגלל שהוא ציוני. נאמר לנו ברמז, ולפעמים גם במפורש, שזו הסיבה. אם הסרט היה עוסק בבעיות של הפלסטינים, גורלו היה אחר. אתה רואה שסרטים שעוסקים בכיבוש מוקרנים בכל הפסטיבלים." הקשורות לכך שהסרט מציג את היהודים כקרבנות: "זה לא קונספירטיבי אלא מהלך מדויק. ברגע שיהודים הם קרבנות הקונפליקט ולא הערבים, זה מקבל צביון אחר לגמרי... יהודים שחצו גבול מעיראק, מסוריה וממצרים לישראל, ואפילו אלה שהגיעו ממרוקו בים, נתפשו ככאלה שעברו גבול לתוך השטח שהוא בעצם שלהם, מסופוטמיה, המזרח התיכון. הם לא קולוניאליסטים. ואת זה גם הפלסטינים לא מוכנים לקבל. הם רוצים שהקונפליקט יהיה ברור, לבנים מול שחורים, וזה לא מדויק פה".

מבקרי קולנוע

מבקרי הקולנוע מאוחדים בהתרשמותם מהסרט ומהמאמץ הבלתי נתפס לשחזר תקופה ושפה. המבקרים גם מאוחדים בתחושת ההחמצה שנותרה בהם כיוון שלסברתם התוצר הקולנועי כשל מלקטוף את כל פירותיו של המאמץ.

כך למשל, המבקר שמוליק דובדבני מאתר ynet כתב על הסרט: ”ייתכן ש'מפריח היונים' היה יוצא נשכר יותר לו עובד לסדרת טלוויזיה שהייתה מאפשרת העמקה בעיצוב הדמויות (בעיקר זו של הגיבור, כאבי, שאישיותו הולכת ומתעצבת מבחינה פסיכולוגית ופוליטית), והרקע ההיסטורי של הסיפור. עדיין, יש בסרטו של דיין משהו שמעיד על אהבתו העצומה לטקסט של עמיר, והאהבה הזו, כמו גם הכבוד לתרבות הנכחדת שהוא מתאר, עוברים היטב בסרט”.

אורי קליין, מבקר הקולנוע הוותיק של הארץ, אף הוא מצדו, מכתיר את ביקורתו על הסרט, ביקורתו היא בעיקרה חיובית, בכותרת של מפח נפש: ”'מפריח היונים': ניסיון מרשים ומאכזב לספר את סיפורה של יהדות עיראק”.

המבקר העצמאי יאיר רוה אף הוא אינו חוסך שבטו מהתסריט והעריכה: "מהסרט עצמו יצאתי מתוסכל למדי. כמעט ולא הבנתי בו דבר. אני לא חושב ששום סצנה הובילה אל הסצנה הבאה. כל הכרונולוגיה של הסיפור נראתה לי מעורבלת. אירועים שקרו כבר בסרט, בסצנה הבאה מדברים עליהם כאילו עדיין לא קרו.". אך, מצד שני אף הוא מוצא בסרט טעם של ביקור חוזר: "האמת היא שהייתי שמח לצפות בסדרת טלוויזיה על כל זה, ולא בסרט קולנוע. הייתי רוצה להבין כל דמות וכל אלמנט, ולפרוט את הקונפליקט הזה ואת העולם הזה למעות הכי קטנות שלו. נדמה לי שבסדרת טלוויזיה ניסים דיין גם היה נמצא באלמנט הכי טבעי שלו, לספר סיפור בנשימה ארוכה, בפרטים קטנים."

בהתבסס של ארבע ביקורות שונות, אתר אידיבי מעניק לסרט 6.8 כציון סיכום דעת המבקרים.

תגובת הציבור

תמונה מהקרנת הבכורה של הסרט בהשתתפות הנשיא שמעון פרס.

לעומת המבקרים, דליה איציק, בת למשפחת עולים מעיראק, כתבה על הסרט בדף הפייסבוק שלה: ”הסרט החזיר אותי לא אחת אל הניחוחות והסיפורים עליהם גדלתי בבית הורי. יש ב'מפריח היונים' משום הענקת מימד והתוודעות אל עולם שאינו מוכר לרבים מן הישראלים. זהו סיפורה של העלייה העירקית, כמו גם סיפורם של הרבה עליות אחרות, שעלו לישראל, באותן שנים. אני ממליצה על הסרט בחום רב, משום שזהו סיפורה של המדינה שלנו והוא דוגמא לקולנוע ישראלי מעורר גאווה.”, וזאת לאחר שהשתתפה בהקרנת בכורה של הסרט בסינמטק.

הנשיא, שמעון פרס, אשר השתתף באותה הקרנה כתב: ”סרט איכותי ואמיתי הנוגע בלב כל אחד ואחד מאיתנו ומהווה דוגמא לקולנוע הישראלי המשובח.”

גם יצחק (בוז'י) הרצוג ראה לנכון להמליץ על הסרט בדף הפייסבוק שלו: "״מפריח היונים״ ספרו הנפלא של אלי עמיר הפך לסרט כובש לב של ניסים דיין. הוא שופך אור על עליית יהודי עיראק וסופה של הקהילה העתיקה בעולם בסיפור אנושי יהודי עדין ומרגש שלצערי לא סופר מספיק בשיעורי ההיסטוריה שלנו. שפת הסרט היא בערבית עיראקית מתובלת והמאמץ של השחקנים מרשים. מיכל ואני נהנינו לצפות בסרט ואנו ממליצים עליו בחום."

הסרט זכה לציון 10.0 בביקורות (של 52) גולשים באתר אידיבי, ולציון 4.1 (מתוך 5) ב"מדרג" של גלי צה"ל, והוא שני שם רק ל"שכנים".

ייתכן שדין ליכטר מאתר פרוגי מבטא אכזבה של הצופים של דוברי הערבית בהעירו ”... הערבית של השחקנים היא לא משהו בכלל – מה לעשות, כשלוקחים שחקנים בלי שום רקע ערבי (רון שחר, לדוגמה) ומבקשים מהם לשחק דמות שמדברת ערבית נטו, זה פוגע באיכות הסרט...”

הבדלים ביחס לספר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מטבע הדברים, פרטים רבים המובאים בספר הושמטו במעבר למדיה הקולנועית. בכל זאת, הסרט מנסה לתת ייצוג לפרטים ולמידע שמצויים בספר. הצופה אשר לא קרא את הספר יתקשה לעיתים בהבנתם של רמזים אלו.

הבמאי והתסריטאי, ניסים דיין מעיד: ”ביקשתי וקיבלתי ממנו [מהסופר אלי עמיר] חרות אמנותית מלאה. הוא מאוד אהב את התוצר המוגמר. ... למעשה, הסרט שונה מאוד מהרומן. למשל, כאבי ברומן הוא דמות פאסיבית. הוא רק קולט, מתבונן, אפילו לא נעצר. ואצלנו הוא הפך לדמות אקטיבית, פרוטגוניסט, לא מתבונן מבחוץ. הסרט מתחיל איתו ומסתיים איתו, בנרטיב מאוד ברור, סובייקטיבי לגמרי, של גיבור שדרכו אני מספר את הסיפור. הוא למעשה בן דמותו של עמיר. בתמונה הראשונה רואים אותו רוכן על כתיבה, המעידה על כך שאנחנו הולכים לראות את מה שהוא עתיד לכתוב. העצמתי את הקונפליקט הרומנטי סביב ראשל ואת הסצנה של סעידה המצאתי, היא לא קיימת ברומן. גם אין בית כנסת ברומן. ולמרות זאת אלי עמיר התרגש עד דמעות למראה התוצאה הסופית.”

הסופר אלי עמיר מבהיר כי שינויים אלו היו לשביעות רצונו: "סרט צריך לתת תשובות. אז אני בספר שואל שאלות, והסרט נותן תשובה. אי אפשר להשאיר בו דברים פתוחים, ואני שמח על התשובות שהוא נותן".

יוצרי הסרט בחרו שלא לכלול בתוכו את פרקי הספר המתרחשים בישראל. הבדלים מרכזיים אחרים הם:

הדמויות

• סלמן עמארי הוא חייט בסרט. בספר הוא שען.
• הספר מגלה כי ראשל עמארי היא יתומה, וכי הוריה נרצחו בפרהוד.

קשרים בין הדמויות

• אבו ג'ורג' הוא "עמארי הגדול", בן דודו של סלמן עמארי.
• גם סלים (רחמים) עמארי המכונה סלים אפנדי, הוא בן דודם של השניים, ומורה בבית הספר אשר אותו מנהל סתאד נאוי. סלים כרוך אחרי בַּהִיָה, רקדנית בטן מוסלמית, ומבקש לשאת לו אותה לאישה.
• אבו צאלח אשר התחנך אצל חזקאל עמארי, ביקש לארס לו את אמירה, בתו של אבו אדואר.
• אבו אדואר נוטר איבה לאבו צאלח, עוד מהעת שבה זה גבר עליו בהתמודדות על רכישת הנכס אשר ישמש כמאפייתו של אבו צאלח.

דמויות אשר אותן מוסיף הסרט על הספר

• פואד, השליח מארץ ישראל.
• דיזי, התופרת העובדת בחנותו של סלמן.

דמויות הנעדרות מהסרט

• מוֹשִׁי עִמַארִי אחיהם הצעיר של כאבי ונורי.
• ג'ורג' עִמַארִי בנו של אבו ג'ורג', בן כיתתו של כאבי ועורך עיתון בית הספר. הוא אינו מודע לקשר המשפחתי בינו לבין כאבי.
• עַאבֶֶּד, העובד אצל סלמן בחנותו.
• מִיס סִילְבִיָה פֶּרְלְמַן, המורה לאנגלית המתוארת בספר כ-"יהודיה אנגליה מתבוללת, יפהפייה כחולת עין, בהירת עור וזהובת שער, חלקה כמו הקמר של פתחיה, רגליים חטובות, ישבן עגלגל ומוצק שלא מן העולם הזה, חבוש בדרך כלל במכנסיים הדוקים, דבר אסור במקומותינו". הגיעה מלונדון לבגדאד ליטול משרת הוראה מתוך כמיהה ללבנט. קווים מסוימים בדמותה של ראשל בסרט, נראים כמשקפים את דמותה של סילביה.
• חִיַאוִי הזקן, יהודי מוכר טבק. בעברו קצין בצבא הטורקי. מתפרקד בהערצה על זכרונות השלטון העות'מאני, ואכול רגשי חרטה וגעגועים ל"תִפַאחַה" אשתו שהתאבדה בתקופת שירותו בצבא כיוון שלא הצליחה להביא לו ילדים. הוא רואה בראשל את גלגול נשמתה של תפאחה.
• החכם באשי, מנהיגה הדתי של הקהילה היהודית בבגדד.
• אסמעיל, מנהיג חבורת ילדי הרחוב המוסלמים התוקפת ומנצחת תדיר את חבורת ילדי הרחוב היהודים בהנהגתו, של אדואר. אסמעיל הוא אח חלב של כאבי, וחברו מתקופת מגורי משפחת עמארי בשכונה המוסלמית טרם הפרהוד.

ראו גם

• פרהוד
• שפיק עדס
• המחתרת הציונית בעיראק
• יוסף בצרי
• מבצע עזרא ונחמיה
• משפחת ששון

קישורים חיצוניים

• "מפריח היונים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "מפריח היונים", באתר AllMovie (באנגלית)
• "מפריח היונים", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "מפריח היונים", באתר ספר הקולנוע הישראלי
• "מפריח היונים", באתר אידיבי
• "מפריח היונים", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• "מפריח היונים", במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• אמיר בוגן, סלט עוף עיראקי: נסים דיין על "מפריח היונים", באתר ynet, 19 במרץ 2014
• הילה רגב, עכבר העיר, ראיון: כשבמאי ישראלי עושה סרט עיראקי, באתר הארץ, 10 באפריל 2014
• סיגלית בנאי, הסרט היהודי־ערבי הראשון, באתר הארץ, 9 במאי 2014
• בגדד מון אמור, ביקורת של זוהר אלמקייס, באתר בית אבי חי, 11 במאי 2014
• אורי קליין, "מפריח היונים": ניסיון מרשים ומאכזב לספר את סיפורה של יהדות עיראק, באתר הארץ, 23 באפריל 2014
• משה בן עטר, הרהורים וזיכרונות בעקבות הצפייה בסרט "מפריח היונים", באתר הארץ, 29 במאי 2014

סרטונים וכתבות מצולמות

• מפריח היונים, קדימון הסרט באתר יוטיוב – הקדימון הרשמי של הסרט
• מפריח היונים, סרטון באתר יוטיוב – קליפ מהסרט, בו מוצגת התמונה שבה כאבי וראשל חוזרים ממשרדו של כרים, וכאבי מנשק את ראשל על שפתיה.
• "מפריח היונים", סרטון באתר יוטיוב – כתבתו של אלברט גבאי בערוץ הראשון
• מפריח היונים, סרטון באתר יוטיוב – כתבתו של ציון אלוס בחדשות ערוץ 2
• משה אדרי על סרט חדש - "מפריח היונים", סרטון באתר יוטיוב – ראיון בתוכנית הבוקר "אורלי וגיא" (עם אורלי וילנאי וגיא מרוז)
• ירון לונדון מראיין את ניסים דיין על הסרט, סרטון באתר יוטיוב בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10
• ריאיון עם ניסים דיין ואורי גבריאל בטלוויזיה החינוכית, סרטון באתר יוטיוב
• יוסי אלפי ורון שחר על "מפריח היונים", סרטון באתר יוטיוב – "שישי בבוקר" עם עדן הראל ועודד מנשה, בערוץ 10