מקסין קומין
מקסין קומין (באנגלית: Maxine Kumin; 6 ביוני 1925 – 6 בפברואר 2014) הייתה משוררת וסופרת אמריקאית, זוכת פרס פוליצר לשירה לשנת 1973[1] ומשוררת הקונגרס בשנים 1981–1982.[2] קומין הייתה אחת מקבוצה קטנה של נשים משוררות שיצרו והתפרסמו בתקופת הגל השני של הפמיניזם, ניפצו את תקרת הזכוכית בתחומן, ודרשו מקום בשולחן מקבלי ההחלטות.[1]
 | |
| לידה |
6 ביוני 1925 פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
6 בפברואר 2014 (בגיל 88) Warner, ניו המפשייר, ארצות הברית |
| שם לידה | Maxine Winokur |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום לימודים |
מכללת רדקליף, אוניברסיטת הרווארד, תיכון צ'לטנהם |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| תחום כתיבה | שירה |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ביוגרפיה
עריכהראשית חייה וחינוך
עריכהנולדה בשם מקסין וינוקור ב-6 ביוני 1925, בפנסילבניה, למשפחה יהודית.[3] אביה, פיטר וינוקור, היה משכונאי ממוצא רוסי-יהודי, ואילו אמה, בל וינוקור (בנעוריה דול) הייתה ממוצא גרמני-יהודי, בת לאחת המשפחות היהודיות הבודדות בווירג'יניה.[4] מקסין הייתה הילדה הצעירה במשפחה והבת היחידה, אחרי שלושת אחיה שנולדו בין 1919 ל-1925.[5]
עד כיתה ג' למדה בגן ובבית ספר יסודי קתולי שהיה צמוד לביתה. לאחר מכן עברה לבית ספר ציבורי. עם סיום התיכון החלה ללמוד במכללת רדקליף של אוניברסיטת הרווארד, שם סיימה תואר ראשון ב-1946 ותואר שני בספרות השוואתית, ב-1948.
קריירה
עריכהלאחר סיום לימודיה עבדה כפרילנסרית בכתיבה רפואית, וכתבה שירה בהיחבא. פריצת הדרך שלה הגיעה ב-1953 עם פרסום שיר בן ארבע שורות במגזין Christian Science Monitor.[5] ב-1957 נרשמה לסדנה לשירה בהנחיית המשורר ג'ון הולמס (אנ') במרכז בוסטון לחינוך למבוגרים. סדנה זו הייתה משמעותית עבורה, בין היתר בשל המפגש עם משוררים אחרים. שם הכירה את המשוררת אן סקסטון, איתה פיתחה ידידות עמוקה ויחסים מקצועיים קרובים ותומכים. השתיים ביקרו בקביעות זו את עבודתה של זו, שיתפו פעולה בכתיבת ספרי ילדים והיו בעלות ברית מקצועיות שתרמו באופן משמעותי להתפתחותן ההדדית כמשוררות.[6] הקשר נמשך 17 שנים, עד להתאבדותה של סקסטון ב-1974.[5]
ב-1958, שנה לאחר השתתפותה בסדנה של הולמס, החלה קומין ללמד אנגלית באוניברסיטת טאפטס והמשיכה ללמד שם עד 1968.[7] פרסומה הראשון היה ספר ילדים בשם "סבסטיאן והדרקון" ב-1960, ואחריו יצא לאור אוסף השירים הראשון שלה בשם "בחצי הדרך". זמן קצר לאחר מכן זכתה במלגה ממכון רדקליף ללימודים עצמאיים, שאפשרה לה להקדיש זמן רב יותר לכתיבה. בין השנים 1961 ל-1972 פרסמה ארבעה אוספי שירה, ארבעה רומנים ותשעה עשר ספרי ילדים. פרץ היצירתיות הזה הגיע לשיאו ב-1972, עם פרסום ספר השירה "Up Country: שירי ניו אינגלנד" שזיכה אותה בפרס פוליצר לשנת 1973.[5]
ב-1981 מונתה למשוררת הקונגרס ושימשה בתפקיד עד 1982. במסגרת תפקידה העבירה, בין היתר, הרצאות בתחום השירה בספריית הקונגרס. קומין לימדה ברבות מהאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במדינה, כולל MIT, אוניברסיטת פרינסטון ואוניברסיטת קולומביה, וכן החזיקה במינויים כמרצה אורחת וכמשוררת בתוכניות שהות סופר במכללות ובאוניברסיטאות אמריקאיות רבות.[7] היא זכתה ברשימה ארוכה של פרסים, כולל פרס האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות (1980), פרס המשוררים (אנ') (1994), פרס אייקן טיילור לשירה אמריקאית מודרנית (אנ') (1995), פרס רות לילי לשירה (אנ') (1999), מדליית רוברט פרוסט למפעל חיים בתחום השירה (2006), ועוד. כמו כן הוענקו לה עשרה תוארי כבוד.[7] ב-1996 נבחרה לקנצלרית באקדמיה למשוררים אמריקאים, אולם ב-1998 פרשה ממנה עם המשוררת קרולין קיזר, במחאה על היעדרם של נשים, שחורים ומיעוטים אחרים במועצת הקנצלרים.[1]
במהלך כשישים שנות קריירה פרסמה קומין עשרות ספרים בז'אנרים שונים, ביניהם 18 ספרי שירה, 25 ספרי ילדים, 6 רומנים, ועוד ספרי עיון, סיפורים קצרים וספרי זכרונות.[7]
חיים אישיים
עריכהביוני 1946 נישאה לוויקטור קומין, בוגר הרווארד ויועץ הנדסי. לזוג נולדו שלושה ילדים, שתי בנות ובן, והמשפחה התגוררה במסצ'וסטס. בשנת 1976, לאחר שילדיהם עזבו את הבית, עברו מקסין ובעלה להתגורר בחווה נטושה על שטח של 200 דונם בוורנר, ניו המפשייר.[4][8] הזוג השקיע מאמצים רבים בשיקום ותחזוקה על מנת להפוך את הנכס העזוב לחווה משגשגת,[8] בה גידלו ואימנו סוסים וכן טיפחו גינת ירק.[3] הגן היה חלק חשוב מחייה של קומין בחווה, וסיפק הן פרנסה והן השראה לכתיבתה.[8]
בשנת 1998, כשהייתה בת 73, קומין כמעט ואיבדה את חייה בתאונת רכיבה על סוס, בה שברה את צווארה.[3]
ב-2004, התראיינה במלאת 30 שנים להתאבדותה של חברתה אן סקסטון, אירוע שזעזע אותה והשפיע עליה עמוקות: "אני חושבת על זה כל הזמן. זה מאוד טרי. אני לא חושבת שזה אי פעם יתפוגג. אני חושבת שסוף סוף סלחתי לה".[1] קומין המשיכה לכתוב שירים ומאמרים על סקסטון במשך 40 שנה לאחר מותה.[9]
למרות מצבה הבריאותי הירוד בשנה האחרונה לחייה[1], קומין נשארה פעילה עד זמן קצר לפני מותה. היא עבדה על ספר השירה האחרון שלה, "וקצר את העונה", שראה אור לאחר מותה.[10][11] קומין נפטרה בפברואר 2014 בביתה בוורנר, בגיל 88. ויקטור נפטר ב-2016. הם היו נשואים 68 שנים.[12]
שירתה
עריכהשירתה של קומין משלבת חוויה אישית עם תמות רחבות יותר, וחוקרת את מורכבות החיים, הטבע והיחסים בין בני אדם. בשירתה התבוננות מתמדת ומדוקדקת במציאות ותעתיק צלול של חוויות חיים.[13]
מבקרים ציינו את העומק הרגשי– הכוח והעדינות של הרגשות הבאים לידי ביטוי בעבודתה, במיוחד בהתייחסות לנושאים קשים.[13] היא הרבתה לכתוב על אובדן, במיוחד אובדן הורים וחברים, כמו גם על חוסן והישרדות.[13][3] רבים משיריה, במיוחד ביצירתה המאוחרת, נושאים אופי אלגי, המשקפים אובדן וזיכרון.[14]
קומין כתבה לעיתים קרובות על חייה החקלאיים בחווה בניו המפשייר, תוך שהיא משלבת תיאורים עשירים של עולם הטבע ומייצרת זיקה בינו לבין החוויה האנושית.[15] בשל תשומת הלב הרבה שהקדישה לסביבה, לנופי ניו אינגלנד ועונותיה, ולמקצבים הקבועים של הטיפול בחווה, נטו מבקרים להשוות אותה למשורר רוברט פרוסט.
שירתה של קומין נגעה בתחומים רבים.[4] היא דגלה בזכויות נשים, סוגיות של צדק חברתי, איכות הסביבה וזכויות בעלי חיים.[1] כל שהתבגרה, עבודתה הפכה ליותר ויותר פוליטית.[1] בראיון ב-2008 אמרה: "לפני עשרים שנה, חשבתי שדניס לברטוב טעתה כשכתבה שירים פוליטיים, שהיא תאבד את האיכות הלירית שלה. אבל שיניתי את דעתי. לא כתבתי את השירים האלה כי רציתי, הם נסחטו ממני. הייתי חייבת לכתוב אותם".[1] ספר השירים השנוי ביותר במחלוקת שלה היה "Still to Mow", שיצא לאור ב-2007, כשקומין הייתה בת 82. בשירים אלה ביטאה את סלידתה מהמדיניות הניצית של ארצות הברית במהלך שנות כהונתו של ג'ורג' וו. בוש.[4]
קומין נמנעה מרטוריקה גבוהה; היא עשתה שימוש בשפה ברורה וישירה ובסגנון דיבור פשוט ונגיש.[14] נימת שיריה הייתה יציבה, מדודה, כמעט סטואית. יצירתה התאפיינה בגישה מורכבת, מהורהרת ומאופקת, הנמנעת מדרמטיות לטובת מחשבה והתבוננות מדוקדקת.[3] בעוד שכתבה בפסוקים חופשיים, היא השתמשה לעיתים קרובות בצורות פואטיות מסורתיות כמו סונטות וווילאנלים, כמו גם בחרוזים רגילים ותבניות שיריות נפוצות.[15]
קישורים חיצוניים
עריכה
- מקסין קומין– האתר הרשמי (באנגלית)
- מקסין קומין– מבחר משיריה, באתר Poetry Foundation (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Lambda Admin, In the Garden of Life: A Tribute to Maxine Kumin, Lambda Literary, 2014-02-11 (באנגלית אמריקאית)
- ^ "Poet Laureate Timeline: 1971–1980". Library of Congress. 2008. נבדק ב-2008-12-19.
- ^ 1 2 3 4 5 Maxine Kumin, The Poetry Foundation
- ^ 1 2 3 4 Jewish Journal, The other side of Maxine Kumin, Jewish Journal, 2015-08-05 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 4 Biography, Maxine Kumin (באנגלית אמריקאית)
- ^ emmaclairesweeney, Maxine Kumin and Anne Sexton, Something Rhymed, 2014-08-01 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 Career Highlights, Maxine Kumin (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 Pobiz Farm, Maxine Kumin (באנגלית אמריקאית)
- ^ About Anne Sexton, Maxine Kumin (באנגלית אמריקאית)
- ^ X, Maxine Kumin, Pulitzer-winning poet, dies at 88, Los Angeles Times, 2014-02-07 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Review | And Short the Season, by Maxine Kumin, Caitlin Doyle | Blackbird v14n1 | #review, blackbird-archive.vcu.edu
- ^ Victor Kumin - Nuclear Museum, https://ahf.nuclearmuseum.org/ (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 Poetry, Maxine Kumin (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 Maxine Kumin, Poetry Archive (באנגלית בריטית)
- ^ 1 2 Maxine Kumin, Poetry Out Loud (באנגלית בריטית)