מרחב מעברי
מרחב מעברי או מרחב פוטנציאלי הוא מונח מתאוריית יחסי אובייקט בפסיכולוגיה שנטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, והוא מתייחס לאזור הביניים של החוויה, השוכן בין הפנטזיה והמציאות. מושג זה נחשב לחידוש התאורטי החשוב ביותר של ויניקוט.[1]
ויניקוט פיתח מושג זה בתחילה, כדי לתאר את אחד משלבי הביניים בהתפתחותו התקינה של הילד, חוויית המעבר, בו מתרחשות תופעות מעבר כגון היצמדות של הילד אל אובייקט מעבר. המרחב הפוטנציאלי מתפתח בין האם לתינוקה, אך במהלך התפתחות בריאה לומד הילד להחזיק מרחב זה בעצמו. התפתחות זו מתאפשרת כאשר נוצר מרחב פוטנציאלי בין התינוק לבין אובייקט (האם), בין התפיסה שהאם היא חלק ממנו, לתפיסה שהוא נפרד ממנה. המרחב הפוטנציאלי אינו מתקיים מחוץ לאדם, אך גם לא בתוכו, אלא במרחב שביניהם. המרחב הפוטנציאלי מפריד בין האם לתינוק, אך גם מחבר ביניהם.
בהמשך הרחיב ויניקוט את המושג לכל חוויה שהיא בתחום הביניים שבין המציאות האובייקטיבית לבין המציאות הסובייקטיבית כפי שהיא נתפסת על ידי האדם. כך ניתן להכליל במרחב זה גם חוויות כגון פעולת המשחק, היצירתיות והחוויה התרבותית. במרחב זה ניתן לבטא את תחושת האומניפוטנטיות הסובייקטיבית של האדם, את משאלותיו ותכנוניו, תוך השהיית המציאות האובייקטיבית.
בדומה למושגים אחרים של ויניקוט, גם מושג זה יסודו בפרדוקס. במקרה זה, הפרדוקס הוא בהיותו של המרחב הפוטנציאלי מקום שכולל גם מרכיבים של דמיון וגם של מציאות, מבלי שהפכים אלו יפריעו זה לזה או שתתבקש בחירה ביניהם.
חוויות ופעולות רבות שמתקיימות במרחב הפוטנציאלי משמשות לעיתים קרובות מטפלים במהלך פסיכותרפיה.
תאוריית יחסי האובייקט שייכת לתיאוריות הפסיכואנליטיות. למרות שתאוריות אלה מוכרות בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיהן ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי הפסיכואנליזה לא מבוססת מדעית,[2] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[3] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.[4][5]
דוגמאות
עריכה- ילד יכול לשחק ולהעמיד פנים שהוא מורה, תוך ידיעה שהוא אינו כזה במציאות, אך לעת עתה הוא משהה את הידיעה הזו, מתחבר לחוויה שבמרחב הפוטנציאלי, ונהנה ממנה.
- טיפול במשחק במסגרת טיפול בילדים או שימוש באמנות במסגרת טיפול באמנויות. התפיסה היא כי המרחב הפוטנציאלי מאפשר למטופל להיות במגע עם משאלות ודחפים עמוקים ומודחקים בנפשו, ולבטא אותם באותנטיות ועם פחות עכבות, במרחב שכולל מסגרת מוגנת, משרת ביטחון ויציבה, ומתוך ידיעה שלעת עתה המציאות מושהית. המטפל יכול לספק מסגרת מוגנת זו, ולעסוק בתכנים שעולים באמצעים שונים, בהתאם לשיטה הטיפולית בה מתקיים הטיפול.
לקריאה נוספת
עריכה- דונלד ויניקוט, משחק ומציאות, עם עובד, 1995.
- תומאס אוגדן, מצע הנפש, הוצאת תולעת ספרים, 2003.
קישורים חיצוניים
עריכה- מרחב פוטנציאלי, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- עמי ברונסקי, כמה אמירות יסוד על התאוריה של ויניקוט
- חיים מויאל, פדגוגיה טיפולית: בית הספר כמרחב פוטנציאלי, באתר "שער לחסות" של רשות חסות הנוער
הערות שוליים
עריכה- ^ תומאס אוגדן, מצע הנפש, הוצאת תולעת ספרים, 2003
- ^ Frederick Crews, The Verdict on Freud, Psychological Science 7, 1996-03, עמ' 63–68 doi: 10.1111/j.1467-9280.1996.tb00331.x
- ^ Mario Bunge, The philosophy behind pseudoscience, Skeptical Inquirer, 2006, עמ' 29-37
- ^ Evan Mayo-Wilson et al, Psychological and pharmacological interventions for social anxiety disorder in adults: a systematic review and network meta-analysis, The Lancet Psychiatry 1, 2014-10, עמ' 368–376 doi: 10.1016/S2215-0366(14)70329-3
- ^ Xinyu Zhou et al, Comparative efficacy and acceptability of psychotherapies for depression in children and adolescents: A systematic review and network meta-analysis, World Psychiatry 14, 2015-06, עמ' 207–222 doi: 10.1002/wps.20217