מרסל דיבואה
מרסל-ז'אק דיבואה ("האב דיבואה"; בצרפתית: Marcel-Jacques Dubois; 23 במרץ 1920 – 15 ביוני 2007) היה נזיר נוצרי-דומיניקני והוגה דעות ישראלי ממוצא צרפתי, חתן פרס ישראל. זוכה אות יקיר ירושלים לשנת 1989.
 | |
| תמונתו של דיבואה על כריכת ספרו "נוסטלגיה מישראל: שיחות עם אוליבייה-תומא ונאר" | |
| לידה |
23 במרץ 1920 טורקואן, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
15 ביוני 2007 (בגיל 87) ירושלים |
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
| עיסוק |
פילוסוף, תאולוג |
| הושפע מ | אריסטו, חואן קאראמואל אי לובקוביץ, תומאס אקווינס |
| מדינה |
צרפת |
| פרסים והוקרה |
פרס ישראל (1996) |
  | |
ביוגרפיה
עריכהמרסל דיבואה נולד בשנת 1920 למשפחה קתולית באזור ליל שבצפון צרפת. בגיל שמונה-עשרה הצטרף למסדר הדומיניקני. בשנת 1943, בזמן מלחמת העולם השנייה, היה אחד מארבעה-עשר אחים דומיניקנים שהצטרפו למשרד הרווחה הצרפתי, ופעל באזור ננסי. לבקשת ארגונים צרפתיים, הוא הסתיר ילדים יהודים במוסדות הכנסייה.
עם סיום המלחמה המשיך בלימודי התאולוגיה, אך כדי להתחמק מעימות עם משפחתו על דרך חייו הודיע כי הוא מתעתד להצטרף לצי הצרפתי. מאוחר יותר גמלה בלבו ההחלטה להקדיש את עצמו לנזירות. בזמן לימודי הדוקטורט שהה כשנה באוניברסיטת הרווארד, וסיים את כתיבתו ברומא. את עבודת הדוקטורט כתב על תפיסת הזמן של אריסטו.
בשנת 1962 נשלח לירושלים, לעמוד בראש המסדר הדומיניקני השוכן במנזר הלזריסטים שברחוב אגרון. כיהן כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ולימד בסמינר ללימודי נצרות ליהודים שפעל במנזר רטיסבון בירושלים. עסק בחקר הפילוסופיה היוונית וביחסים בין העם היהודי לכנסייה הקתולית. בשנת 1971 יצא בפומבי להגנת ישראל כנגד האשמות על פגיעה בנוצרים בירושלים.[1] בשנת 1976, בעת חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה, הציע עצמו כבן ערובה במקום הנוסעים שנחטפו.
משנת 1973 היה לאזרח ישראלי.
בשנת 1982, לאחר עליית ממשלת בגין לשלטון, התבקש להרצות ברדיו על נושא הסובלנות. לאחר ביקורת ציבורית על כך שאדם דומיניקני ירצה על סובלנות מאחר שהדומיניקנים היו אחראים לגירוש ספרד, הוא התבקש למסור התנצלות על חלקם של הדומיניקנים בגירוש. מאחר שסירב להתנצל, בוטל השידור.[2]
דיבואה פרסם מספר ספרים בתחומי מחקריו השונים. כמו כן, כנזיר במנזר דומיניקני, עסק בכתבי תומאס אקווינס. בין יתר פעולותיו הציבוריות ידועים במיוחד רבי-השיח הפומביים שניהל עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ על היחסים בין היהדות לנצרות. דיונים אלו הוסרטו בבימוי יוסי אבישר ובהפקת האוניברסיטה הפתוחה בשנת 1992, בסדרה "שתי אוקטבות: 8 פרקים בין יהדות לנצרות".[3] מלבד הדיונים הפומביים שניהלו, היו ליבוביץ ודיבואה ידידים קרובים, ונפגשו זה עם זה תכופות. דיבואה כיהן גם כיועץ לאפיפיור בנושא היחסים הדתיים בין היהודים לנוצרים. דיבואה גם קיים קשרי שיח ודיאלוג בין דתי עם הרב יהודה ליאון אשכנזי.[4]
בשנת 1983 זכה בפרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים. זכה בפרס ישראל לשנת ה'תשנ"ו (1996) על תרומה מיוחדת לחברה בישראל. בנוסף, קיבל את אות יקיר ירושלים, והיה לאביר אות לגיון הכבוד הצרפתי.
ספרים
עריכה- תולדות הפילוסופיה העתיקה מתלס עד אריסטו בעריכת אביטל וולמן
תרגומים
עריכה- יוהנס קרמואל לובקוביץ, על האתאיזם של הרבנים, הוצאת מאגנס
- אריסטו, המטפיזיקה: ספר דלתא, הוצאת מאגנס (יחד עם אביטל וולמן)
לקריאה נוספת
עריכה- ריאיון עם האב מרסל דיבואה, מתוך ספרו של פרופ' דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, עמ' 100–107
- אביטל וולמן, יוסף שורץ, הנוצרי משורר ציון. ספר זיכרון לאב מרסל-ז´אק דיבואה, הוצאת הקיבוץ המאוחד-כתר, 2012
קישורים חיצוניים
עריכה
- שיחות ברוח: יוסף בן שלמה משוחח עם מרסל דיבואה, בערוץ YouTube של הטלוויזיה החינוכית
- עדיה אמרי אור, הלך לעולמו פרופ' מרסל דיבואה, באתר nrg, 16 ביוני 2007
- נפתלי רוטנברג, פרק חשוב בקבלת האחר, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2007
- במלאת מאה שנה להולדתו | יוסף שורץ, הנוצרי משורר ציון | יוסף שוורץ, על קווים מקבילים שנפגשים באינסוף | יוחנן פלוסר, הוא זכה לקיים בחייו את שלוש מצוות האהבה שביהדות | אביטל וולמן, בלא היהודים אני הנוצרי תלוי באוויר | לירן גורדון, שני טבעים באחדות אחת הגדולה משניהם | שי לביא, חברוּת במובן החמוּר | דוד נויהאוז, רז ישראל | דוד אוחנה, מסלול ישיר לאלוהים | באתר הארץ, 13 ביולי 2020
מרסל ז'אק דיבואה, שיר: יקירתי היא בת ציון, באתר הארץ, 13 ביולי 2020
מרסל דיבואה (1920-2007), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ עדה לוצ'אני ויוסף צוריאל, לכנסיה אין זכות לחרוץ דין על ישראל, מעריב, 14 בספטמבר 1971
- ^ הודאת הרב ד"ר אליהו רחמים זייני 4.1.2023 https://www.youtube.com/watch?v=gcMv9GivH7Q
- ^ Netta Schramm, A Dialogue of Difference: Y. Leibowitz in Conversation with M. Dubois on Judaism and Christianity, Journal of Ecumenical Studies 59, 2024, עמ' 54–67
- ^ סוד מדרש התולדות, חלק ה', עמ' 369