מרקורי-אטלס 6
מרקורי־אטלס 6 (או MA-6) הייתה משימת החלל המאוישת השלישית של ארצות הברית במסגרת תוכנית מרקורי. ב־20 בפברואר 1962 שוגר ג'ון גלן בחללית פרנדשיפ 7 והקיף את כדור הארץ שלוש פעמים, ובכך הפך לאסטרונאוט האמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ.[2][3] החללית שוגרה באמצעות המשגר אטלס LV-3B מ־LC-14 בנמל החלל קייפ קנוורל שבפלורידה. הטיסה ארכה 4 שעות, 55 דקות ו־23 שניות.
 | |||
 | |||
| ג'ון גלן – האמריקאי הראשון במסלול סביב כדור הארץ בחלל | |||
| נתוני משימה | |||
|---|---|---|---|
| מטרה מרכזית | טיסת ניסוי, לראונה אסטרונאטו הקיף את כדור הארץ | ||
| חללית | מרקורי מספר 13 | ||
| שם החללית | פרנדשיפ 7 | ||
| כן שיגור | LC-14 בנמל החלל קייפ קנוורל | ||
| שיגור | 20 בפברואר 1962, 14:47:39 UTC | ||
| נחיתה |
20 בפברואר 1962, 19:43:02 UTC 21°20′N 68°40′W / 21.333°N 68.667°W | ||
| משך המשימה | 4 שעות, 55 דקות ו־23 שניות | ||
| אות קריאה | פרדנשיפ 7 | ||
| נתוני חללית | |||
| מסת החללית | בשיגור: 1,352 ק"ג | ||
| משגר | אטלס LV-3B 109-D | ||
| נתוני מסלול | |||
| מספר הקפות | 3 | ||
| אפוגיאה | 248 ק"מ | ||
| פריגיאה | 149 ק"מ | ||
| אפהליון |
248 ק"מ (כדור הארץ)  | ||
| פריהליון |
149 ק"מ (כדור הארץ) | ||
| זמן הקפה | 88 דקות | ||
| נטיית מסלול | 32.5 מעלות | ||
| אורך מסע | 121,794 ק"מ[1] | ||
| צוות | |||
| אנשי צוות | 1 | ||
| משימות קשורות | |||
| |||
| מזהים | |||
| מספר קטלוג לוויינים |
00240 | ||
| מאגר המידע הלאומי |
1962-003A | ||
  | |||
לאחר שלוש ההקפות חדרה החללית לאטמוספירה, נחתה בשלום באוקיינוס האטלנטי ונאספה על ידי המשחתת USS נוואה.
צוות
עריכה- טייס: ג'ון גלן
צוות גיבוי
עריכה- טייס: סקוט קרפנטר
החללית
עריכהאת מבנה החללית תכננו מקסים פגט[4] וקבוצת משימות החלל של נאס"א. החללית הייתה בגודל של 1.9 מטר על 7.9 מטר (אם כוללים את מערכת המילוט). נפח החללית המדוחס היה 1.7 מ"ק, המאפשר להכניס אליה איש צוות אחד בלבד. החללית כללה 120 בקרים: 55 מתגים חשמליים, 30 נתיכים ו־35 ידיות מכניות. החלק החיצוני היה עשוי תערובת מתכת שנועדה לעמוד בטמפרטורות הגבוהות.[5]
החללית נבנתה בצורת חרוט, עם "צוואר" בקצה הצר. בבסיס היה מגן החום, שהורכב מחומרים מרוכבים במבנה כוורת של פיברגלס ואלומיניום. מגן החום היה מחובר למערכת של מנועי בלימה שנועדו לבלום את החללית בעת הכניסה לאטמוספירה. בין מנועי הבלימה היו שלוש רקטות שנועדו להפרדה מהמשגר ולהכנסה למסלול. הרצועות המכילות את המכלול הזה נועדו להיפתח כאשר המכלול כבר לא היה נחוץ ולהתנתק. תא הצוות היה מדוחס אוויר; בתוכו האסטרונאוט היה יכול לשבת בתוך מושב מותאם, כאשר המכשירים של הניסויים לפניו ומגן החום לגבו. מתחת למושב האסטרונאוט הייתה מערכת השליטה בתנאי הסביבה, אשר סיפקה את החמצן ופינתה את הפחמן הדו־חמצני. תא מכשירי הנחיתה הכיל שלושה מצנחים, מצנח לייצוב הנפילה החופשית ועוד שני מצנחים (ראשי וגיבוי). חלק משלב הנחיתה היה אמור להיפרש עם השלכת מגן החום במהלך הנחיתה.[3][6] בקצה החללית היו מותקנים האנטנה שנועדה לתקשורת, וגם חיישני ניווט. מערכת המילוט הייתה שלוש רקטות דלק מוצק שבמקרה של תקלה בשיגור היו ניצתות, מרימות ומרחיקות את תא הצוות מהמשגר. לחללית לא היה מחשב והיא התבססה על חישובים שנעשו במטה נאס"א על הקרקע ותוצאותיהם שודרו אל החללית במהלך הטיסה.
מפעלי מקדונל החלו לייצר את החללית מרקורי מספר 13 במאי 1960. היא יועדה לטיסת MA-6 באוקטובר 1960, והובאה לקייפ קנוורל ב־27 באוגוסט 1961. החללית והמשגר חוברו ב־2 בינואר 1962.
1. מנועי בלימה
2. מגן החום
3. תא הצוות
4. תא החזרה (מכיל את מצנחי הנחיתה)
5. מערכת מילוט בזמן שיגור
6. אנטנה
הכנות לטיסה
עריכהלאחר ביצוע מוצלח של טיסת מרקורי 5 שנשאה את השימפנזה אֵנוֹס בטיסה מסלולית שהקיפה את כדור הארץ פעמיים, בסוף נובמבר 1961, החלו לצפות לטיסה מאוישת אמריקאית ראשונה שתקיף את כדור הארץ. נאס"א הודיעה על בחירת ג'ון גלן כטייס הראשי ועל סקוט קרפנטר כגיבוי לו.
המשגר אטלס LV-3B D-109 הגיע לקייפ קנוורל ב־30 בנובמבר 1961. למרות רצון של נאס"א לשגר את משימת מרקורי 6 עוד בשנת 1961 (מתוך תקווה להגיע לאותו ציון הדרך באותה שנה בה הסובייטים עשו זאת), העיכוב בהכנת החללית דחה את מועד השיגור.
כיוון שההשפעות של מיקרו־כבידה וטיסה מסלולית על בני אדם היו ידועים באותו זמן רק לברית המועצות, ניתנה לגלן ערכת עזרה ראשונה עם מורפיום להקלה על הכאב, ועוד תרופות לטיפול בהלם ובבחילות. כמו כן, ניתנה לו ערכת הישרדות לסיוע לאחר הנחיתה באוקיינוס, שכללה גם אותות מצוקה, מנות קרב, רפסודה ורובה להרחקת כרישים.[7]
.jpg)
הטיסה
עריכהעיכובים
עריכהתאריך השיגור המקורי נקבע ל־16 בינואר 1962 אך בגלל בעיות במכלי הדלק של המשגר נדחה השיגור ל־20 בינואר באותה השנה. בעקבות מזג האוויר החורפי הלך השיגור ונדחה יום אחר יום עד ה־27. ב־27, 29 דקות לפני השיגור, כאשר גלן כבר היה בתוך החללית, ביטל אחראי השיגור את השיגור בגלל שכבת עננים עבה שהייתה מונעת את צילום השיגור מהשנייה ה־20 ואילך (במשימת מרקורי־רדסטון 1, שכשלה, היו עננים רבים שהקשו על הבנת הסיבה שהביאה לכישלון). המוני העיתונאים שהתאספו בקייפ קנוורל לקראת השיגור, חזרו לביתם מאוכזבים. אחראי השיגור, וולטר ויליאמס, חש שבסופו של דבר מזג האוויר הגרוע היה לטובה מכיוון שהייתה תחושה כללית שהחללית והמשגר עדיין אינם מוכנים לשיגור. נאס"א מסרה לציבור המודאג שייקח זמן מה עד שהכל יהיה מוכן כמו שצריך משום ששיגורים מאוישים נדרשים לעמוד ברמה גבוהה של תקני בטיחות. השיגור נדחה ל־1 בפברואר 1962. יומיים לפני השיגור, גילו הטכנאים דליפה של דלק כאשר החלו בתדלוק המשגר. הדליפה נתגלתה בשכבות הבידוד שהפרידו בין מכל הדלק לבין מכל החמצן הנוזלי. תקלה זו גרמה לעיכוב נוסף בן שבועיים שלמים. ב־14 בפברואר נדחה השיגור שוב בשל מזג האוויר וב־18 בפברואר החלו השמיים סוף־סוף להתבהר והוחלט כי ה־20 יהיה היום המתאים ביותר לשיגור.[8]
השיגור
עריכה.jpg)
לפי המסורת, האסטרונאוטים של המשימה בחרו את שם החללית. גלן בחר בשם פרנדשיפ – ידידות, והוסיף את הספרה 7 לציון שבעת האסטרונאוטים של תוכנית מרקורי. ב־20 בפברואר 1962 בשעה 11:03 UTC נכנס ג'ון גלן לחללית פרנדשיפ 7 לאחר עיכוב של שעה וחצי שבמהלכו הוחלף רכיב פגום במערכת ההנחיה של המשגר. ב־12:10 UTC הוגף פתח החללית. רוב הבריחים כבר ננעלו במקומם כאשר התגלה בריח שבור שגרם לעיכוב של 42 דקות משום שפורקו כל הבריחים ונבדקו והוחלף הבריח השבור. ב־13:20 הורחק מגדל השירות. ב־13:58 UTC שוב נעצרה הספירה לאחור למשך 25 דקות על מנת לתקן שסתום במכל החמצן הנוזלי.[3]
בשעה 14:47 UTC, שלוש שעות ו־44 דקות לאחר שגלן נכנס לחללית, השיגור התחיל.[3]
ב־14:47 UTC, אחרי יותר משעתיים של עצירות ואחרי כמעט ארבע שעות מאז שגלן נכנס לחללית, לחץ המהנדס תומאס אומאלי על הכפתור שהורה על התחלת השיגור.[9] המהנדס איחל לו "אלוהים ישמור צאתך ובואך" ("the good Lord ride all the way", ברכה הנהוגה אצל הטייסים) בעוד סקוט קרפנטר איחל לו "דרך צלחה גלן" ("Godspeed John Glenn", משפט אשר הפך לסימן ההיכר של טיסה זו). עקב תקלה ברדיו של גלן, הוא לא שמע את הברכה בזמן השיגור.[10]
בזמן השיגור הגיע הדופק של גלן ל־110 פעימות בדקה.
30 שניות לאחר ההמראה ננעלה מערכת ההנחיה על משדר הרדיו במשגר על מנת להכניס את החללית למסלול. כאשר התקרב המשגר לנקודת ה־Max Q, הנקודה בה הלחץ על החללית הוא מרבי, דיווח גלן כי "די קופצני פה." לאחר שחלף המשגר בנקודת ה־Max Q המשיך השיגור באופן חלק. שתי דקות ו־14 שניות לאחר ההמראה המאיצים סיימו את עבודתם והתנתקו מן המשגר. שתי דקות ו־24 שניות לאחר ההמראה הושלך מגדל המילוט בדיוק לפי לוחות הזמנים.
לאחר שהושלך מגדל המילוט, הגדיל המשגר את זווית העילרוד שלו עוד יותר ואיפשר לגלן לראות את האופק לראשונה. גלן תיאר את המראֶה כ"מחזה יפיפה הצופה מזרחה לעבר האוקיינוס האטלנטי." במהלך בעירת המנוע, המשגר פעל כמעט ללא רבב: כאשר סיים השלב העליון את פעולתו, התברר שמהירות החללית היא רק 2 מטרים לשנייה מתחת למהירות שתוכננה. פרנדשיפ 7 הייתה במסלול ב־14:52 UTC. בינתיים, במרכז טיסות החלל גודרד במרילנד חישבו המחשבים וקבעו שנתוני המסלול שהגיעו מהחללית מצביעים על כך שהיא יכולה, באופן תאורטי, להישאר כמעט 100 הקפות במסלול.[3]
מהלך הטיסה
עריכה
החללית נפרדה מהמשגר כמו שצריך, אך שגיאה באחת המערכות גרמה לבזבוז יתר של דלק במהלך שינוי זווית הגישה. מהירות החללית במסלול הייתה 7,843 מטרים לשנייה. פרנדשיפ התחילה את ההקפה הראשונה שלה כשכל המערכות פועלות כשורה. החללית חצתה את האוקיינוס האטלנטי, חלפה על פני האיים הקנריים ולאחר מכן על פני ניגריה.
עד אז פעלו מערכות החללית ללא כל תקלה. לאחר שחלף על פני ניגריה, לקח גלן פיקוד על החללית, על מנת להפנות את חרטום החללית לכיוון תנועתה. כאשר החל בתמרון, הוא שם לב שהנתונים שהציגו המחוונים המורים על זווית הגישה של החללית אינם תואמים לזווית האמיתית של תנועת החללית שראה מחלון החללית. בכל מקרה, גלן היה מרוצה מכך שהוא עם הפנים קדימה ולא הפוך.
במבט לאחור תיאר גלן את המראה שנגלה לעיניו מהחלון: "השמיים היו שחורים ביותר ופס כחול השתרע לאורך האופק." בשקיעה הראשונה מהחללית צפה כשעבר מעל האוקיינוס ההודי. השקיעה הייתה מהירה מהשקיעה על הקרקע אך לא במהירות שגלן ציפה לה.
במעבר מעל אוסטרליה בצד החשוך של כדור הארץ ראה אור בהיר מאוד ושנראה כמו קווי מתאר של עיר. בתחנת הקרקע באוסטרליה, נמצא האסטרונאוט גורדון קופר שאמר לו שהוא כנראה מסתכל על האורות של פרת' ופרווריה. דבר זה התברר כנכון; אנשים רבים בפרת' הדליקו את האורות כדי להקל על גלן לראות את העיר. לאחר לילה קצר של 45 דקות ומעבר מעל אוסטרליה והאוקיינוס השקט, גלן חווה זריחה מהחלל. הוא חווה סחרור קצר וראה "גחליליות" סביב החללית. מאוחר יותר נקבע כי הם היו כנראה גבישי קרח קטנים שנפלטו ממערכות החללית.[11]
במעבר מעל הוואי, גלן חווה הפרעות בתדרי הרדיו. תוך כדי מעבר מעל מקסיקו, הודיע מרכז הבקרה של מרקורי כי מנוע הסבסוב גורם לבעיות שליטה בבקרת ההכוון, בעיה שנשארה למשך כל הטיסה. בעיית בקרת הכוון גרמה לסחיפה בייצוב החללית והיא נסחפה במעלה וחצי כל שנייה לכיוון ימין. גלן עבר לבקרה ידנית והחזיר את החללית להכוון הנכון. הוא ניסה מספר מצבי בקרה כדי למצוא דרך להשתמש בכמה שפחות דלק, ובחר לבסוף בשיטת הטוס־על־חוט. לאחר זמן קצר נראה כי המנוע עובד שוב וגלן חזר לבקרה אוטונומית. אולם הבעיות חזרו שוב וגלן המשיך בבקרה ידנית למשך שארית הטיסה.
תוך כדי תחילת ההקפה השנייה ובמעבר מעל קייפ קנוורל, בקר המשימה בקרקע דון ארביאן שם לב כי חיישן האחראי על מערכת הנחיתה (מקטע 51) נותן נתונים מוזרים, שמגן החום ומערך הנחיתה כביכול לא נעולים במקומם. אם נתונים אלו היו נכונים, מגן החום הוחזק במקומו על ידי רצועות המנועים בלבד.[12] מרכז הבקרה הורה לעקוב אחרי נתוני החיישן והציע לגלן להעביר את חיישן למצב "כבוי". גלן לא שם לב לבעיה באופן מיידי, אבל הוא התחיל לחשוד כשמרכז הבקרה ביקש לוודא שהחיישן היה כבוי. בינתיים, החללית פרנדשיפ 7 חצתה שוב את האוקיינוס האלנטי וגלן היה עסוק בבקרת הכוון ידנית של החללית תוך כדי ניסיון להשלים כמה שיותר משימות מהמשימות שהיו בתוכנית הטיסה.
במעבר מעל האיים הקנריים, גלן ציין כי ה"גחליליות" שהוא רואה אינן קשורות לגז הנפלט ממנועי מערכת בקרת ההכוון. כמו כן הוא דיווח שהוא מרגיש חם מדי בתוך חליפת החלל שלו אולם לא השקיע זמן לבדוק את טמפרטורת חליפת החלל. תוך כדי מעבר אתרי המעקב אחרי החללית, הבחינו בזנזיבר ובניגריה כי יש ירידה ב־12% באספקת החמצן של החללית. במעבר השני מעל האוקיינוס ההודי, תחנת המעקב אחרי הטיסה שהייתה בספינה באוקיינוס הייתה תחת תנאי מזג אוויר קשים. תחנת המעקב תכננה לשחרר בלוני תצפית מזג אוויר, אולם הם ירו נורי תאורה כדי שגלן יוכל לראות אותם. עם זאת, גלן לא הצליח לראות אותם אלא רק את הברקים של הסופה.
בינתיים, הטמפרטורה בחליפת החלל של גלן עלתה מדי. הוא ניסה לתקן את השליטה בטמפרטורת החליפה תוך כדי הטיסה מעל האוקיינוס ההודי ומעבר מעל אוסטרליה. תוך כדי התיקון, נדלקה נורה המעידה על עודף לחות בתוך החללית. במשך שארית הטיסה גלן היה צריך לאזן את החליפה שלו לעומת הלחות בתוך פנים החללית. בזמן שהוא היה עדיין מעל אוסטרליה, עוד נורית אזהרה נדלקה, המציינת כי אספקת הדלק עבור מערכת הבקרה האוטונומית ירדה ל־62%. תחנת השליטה של מרקורי המליצה לגלן להרפות משמירה על הכוון החללית כדי לחסוך בדלק. גלן המשיך באופן ידני לשלוט על ההכוון כדי לא להסחף יותר מדי. בכך, הוא השתמש ביותר דלק ממה שהיה נדרש על ידי מערכת בקרת ההכוון האוטונומית. צריכת הדלק הייתה 2.7 ק"ג מהמכל של הבקרה האוטונומית ו־5.4 ק"ג מהמכל הידני במהלך ההקפה השנייה, כמות השווה לכמעט 30% מכלל כמות הדלק.
במהלך ההקפה השלישית תחנת המעקב באוקיינוס ההודי כבר לא ניסתה ליצור קשר עקב תנאי מזג אוויר קשים. במעבר מעל אוסטרליה גלן התבדח עם קופר כי ביצוע שלוש הקפות צריך להחשב לו כאילו מילא את מכסת שעות הטיסה המינימליות הנדרשות בחודש (4 שעות), וכי מגיע לו לקבל את משכורת הטייס שלו.
הנחיתה
עריכהבמהלך זמן הטיסה, התגלה כי יש בעיה עם חיישן השליטה על מערכת הנחיתה, אשר נקרא "מקטע 51". תחנת המעקב בהוואי ביקשה מגלן לעדכן את מצב פרישת ערכת הנחיתה לאוטומטי. אם האור יידלק, ניתן יהיה לבצע את הנחיתה תוך שמירה על מערך הנחיתה. כך גלן הבין שיש בעיה עם מגן החום, ושייתכן שהוא משוחרר. הנורה לא נדלקה וגלן דיווח שגם אין רעש ורעשים של התנגשות תוך כדי תמרונים (שהיו מופיעים אם מגן החום היה חופשי).
תחנת הקרקע עדיין התלבטה על תוכנית הפעולה. חלק מהבקרים חשבו שיש לנתק את מערך מנועי הבלימה וחלק חשבו שצריך לשמור עליו כדי להבטיח שמגן החום ישמר במקומו. מנהל הטיסה כריס קראפט, ומנהל המשימה וולטר ויליאמס החליטו לשמור על המערך. לאחר הנחיתה התגלה כי הבעיה הייתה בחיישן עצמו, וכי מגן החום ומערך הנחיתה היו מקובעים במקומם במהלך הטיסה.[12]
תוך כדי הכנות לנחיתה גלן היה צריך לשמור על שליטה ידנית ולהפעיל את רצף ה־0.05 g תוך השתלטות ידנית על הנחיתה. פרנדשיפ 7 התקרבה לחופי קליפורניה והייתה צריכה לבצע תמרוני כניסה לאטמוספירה. החללית החלה לאבד גובה תוך כדי דאייה מעל שטחי ארצות הברית, לקראת נחיתה באוקיינוס האטלנטי. גלן היה צריך לשמור על מערך הנחיתה עד שמד התאוצה יורה על 14.7 מטר לשנייה בריבוע ואז לשחרר אותו ידנית. מערכת הבקרה של החללית עבדה אולם אספקת הדלק ירדה ל־15%. גלן עבר לשילוב של בקרת מערכת ה"טוס־על־חוט" והמכל האוטומטי לניצול יותר טוב של הדלק. החללית באותה עת חוותה את שיא הכניסה לאטמוספירה. חלק ממערכת הבלימה התפרק והחל להישרף באטמוספירה.
לאחר שעבר את שיא תאוצת הכבידה המורגש תוך כדי חדירה לאטמוספירה, גלן כבר לא יכול היה לשלוט בחללית באופן ידני. החללית החלה בסחרור של 10 מעלות סביב ציר הכניסה, וגלן דיווח כי הוא מרגיש כמו עלה נופל. הוא הפעיל את מערכת הבלימה החלופית, שעזרה לייצב את קצב הסבסוב והגלגול. בשלב זה כמות הדלק הייתה נמוכה וגלן חשש שאולי החללית לא תהייה מספיק יציבה לפריסת מצנח הבלימה.
אספקת הדלק האוטומטית נגמרה דקה ו־51 שניות לפני פריסת המצנח, ואספקת הדלק הידנית נגמרה 51 שניות לפני פריסת המצנח.[11] התנודות התחדשו ובגובה של 10 ק"מ גלן החליט לפרוס את המצנח ידנית כדי לייצב את החללית. בדיוק כשהתכוון ללחוץ על הפריסה, המצנח נפתח אוטומטית בגובה 8.5 ק"מ, במקום בגובה המתוכנן של 6.4 ק"מ. החללית חזרה ליציבות וגלן דיווח שהכל תקין.
בגובה 5 ק"מ נפרס פריסקופ שאפשר לגלן להסתכל החוצה. גלן ניסה לראות גם דרך החלון הקדמי, אולם הוא היה מלא עשן ולא היה ניתן לראות דרכו. החללית המשיכה לרדת והאנטנה נפרסה. גלן פרס את תא המצנחים ידנית שנכנס למיקומו 1.2 מטר מתחת לגוף החללית.
_hoists_Friendship_7_capsule_aboard_1962.jpg)
פרנדשיפ 7 נחתה באוקיינוס האטלנטי ב־21°20′N 68°40′W / 21.333°N 68.667°W – 64 ק"מ מאזור הנחיתה המתוכנן.[3] חישובי הנחיתה לא לקחו בחשבון את השינוי במשקל החללית עקב ניצול הדלק. המשחתת USS נוואה, שכינוייה "ראש פלדה" הבחינה בחללית תוך כדי פרישת המצנח. המשחתת הגיעה לחללית והרימה אותה אל הסיפון תוך 20 דקות מנחיתתה.[11] גלן התכוון בהתחלה לצאת דרך הפתח העליון, אולם כיוון שהיה חם מדי בחללית, הוא פלט את פתח הצד במקום. המילים הראשונות שלו כשיצא מהחללית היו "היה חם בפנים."[3]
פרמטרי המסלול
עריכה- מסה – 1,352 ק"ג
- אפוגיאה – 256 ק"מ
- פריגיאה – 159 ק"מ
- נטיית מסלול – 32.5°
- זמן הקפה – 88.5 דקות
ההקפה הרביעית
עריכהלאחר שובה המוצלח של החללית פרדנשיפ 7 נאס"א הכריזה ב־19 באפריל 1962, כי החללית תושאל לממשלת ארצות הברית ותהיה חלק ממסע עולמי אשר יקיף את העולם, יכלול למעלה מ־20 תחנות ויגע בכל היבשות. המסע הזה, שנועד לפאר את הטיסה, נודע בשם "ההקפה הרביעית של פרנדשיפ 7".[13]
משימת פרנדשיפ 7 סומנה כהצלחה, תרמה רבות למשימת מרקורי ואפשרה לנאס"א את האפשרות להאיץ את התקדמותה ומאמציה של משימת מרקורי.
מיקום החללית כיום
עריכה
החללית מרקורי מספר 13 – פרנדשיפ 7 – מוצגת כיום במוזיאון האוויר והחלל הלאומי, בוושינגטון.[14]
שברים ממשגר האטלס נמצאו ב־21 בפברואר 1962, בדרום אפריקה. השברים אשר זוהו לפי המספרים שהיו עליהם, הוחזרו לנאס"א והיא העניקה אותם לדרום אפריקה כמחווה של רצון טוב. השברים נמצאים כיום בתצוגה במוזיאון המדע בפרטוריה.
בתרבות
עריכההסרט "The Right Stuff" משנת 1983 של פיליפ קאופמן כולל קטע דרמטיזציה של טיסת מרקורי 6 שבו אד האריס מגלם את גלן. הקטע מראה את הטיסה עם האירועים שקרו במהלכה, כולל החששות של פריסת מגן החום. כמו כן יש ציטוטים של דברים שגלן תיאר במהלך הטיסה והתעלומה של הגחליליות ללא ההסבר על מקורן במקום זה, הגחליליות מוצגות כהגנה של כישוף אבורג'יני שמופעל על ידי אנשי תחנת המעקב במוצ'ה אוסטרליה.
ציון 50 שנה לטיסה
עריכהב־20 בפברואר 2012, כדי להנציח את יום השנה ה־50 לטיסה, גלן הופתע לקבל הזדמנות לדבר עם האסטרונאוטים הנמצאים בתחנת החלל הבין-לאומית, במהלך אירוע ציבורי. גלן היה על הבמה עם מנהל נאס"א צ'ארלס בולדן באוניברסיטת מדינת אוהיו לכבוד קריאת בית הספר על שמו של גלן.[15]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- תעתיק טיסת מרקורי 6 וכל תשדורות הרדיו בין החללית והקרקע אתר spacelog.com
- This New Ocean:A History of Project Mercury ספר אודות ההיסטוריה של פרויקט מרקורי, נכתב על ידי לויד סוונסון גוניור, ג'יימס גרינווד, צ'ארל אלכסנדר, אתר נאס"א.
- תוצאות הטיסה המאוישת הראשונה של ארצות הברית דו"ח נאס"א מפורט על כל פרטי הטיסה, הניסויים וחקירה סביב אירועי הטיסה
- טיסת פרנדשיפ 7 והאסטרונאוט ג'ון גלן – סרט תיעודי של נאס"א מסדרת 1962 NASA Educational Documentary
- דיווח לעיתונות
- תיאור המשימה
הערות שוליים
עריכה- ^ מידע אודות מסלול וטיסת פרנדשיפ 7 באתר נאס"א
- ^ ברית המועצות כבר שיגרה שני קוסמונאוטים שהקיפו את כדור הארץ, יורי גגארין בווסטוק 1 וגרמן טיטוב בווסטוק 2
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Swenson Jr., Loyd S.; Grimwood, James M.; Alexander, Charles C. (1989). "13-4 An American in Orbit". In Woods, David; Gamble, Chris (eds.). This New Ocean: A History of Project Mercury (url). Published as NASA Special Publication-4201 in the NASA History Series. NASA. נבדק ב-14 ביולי 2009.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ אודות Dr. Maxime A. Faget באתר נאס"א
- ^ Logsdon, John M. with Roger D. Launius (editors) Exploring the Unknown: Selected Documents in the History of the U.S. Civil Space Program / Volume VII Human Spaceflight: Projects Mercury, Gemini, and Apollo NASA History Series, 2008
- ^ Catchpole, John (2001). Project Mercury – NASA's First Manned Space Programme. Chichester, UK: Springer Praxis. ISBN 1-85233-406-1
- ^ "Project Mercury Chronology". NASA.
- ^ "Operational Phase of Project MercuryOperational Phase of Project Mercury". Project Mercury, A Chronology. NASA History Office.
- ^ Famed Engineer O'Malley Dies at age 94 אתר נאס"א מתאריך 13 בנובמבר 2009
- ^ ברברה מרנזאני, 7 דברים שאולי לא ידעת על ג'ון גלן וטיסת פרנדשיפ 7 ערוץ ההיסטוריה מתאריך 8 בדצמבר 2016
- ^ 1 2 3 דוח נאס"א אודות טיסת פרנדשיפ 7
- ^ 1 2 ג'ין קראנץ, בספרו Failure is not an option, זכרונות מנהל הטיסה ממרקורי, ג'מיני ואפולו, פרק 3 – God speed john Glenn, עמ' 55–77, ISBN 0-425-17987-7
- ^ Grimwood, James M. (1963). "Project Mercury: A Chronology" (PDF). NASA report SP-4001. NASA. נבדק ב-19 בדצמבר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ מדריך לחלליות אמריקאיות: אודות מרקורי מס' 13 / פרדנשיפ 7 באתר americanspacecraft.com
- ^ ניל ארמסטרונג מכבד את גלן בציון 50 שנה לטיסתו, נאס"א גם הפתיעה אותו בשיחה עם תחנת החלל אתר MSNBC, מתאריך 21 בפברואר 2012