מרתה במברגר
מרתה במברגר[1] (באנגלית: Martha Bamberger; 19 במאי 1899 – 3 באוגוסט 1995) הייתה פעילה בוויצו, ממובילות רעיון "תעשיות הבית" ברשת חנויות ויצו ומנהלת של רשת החנויות במשך עשרות שנים, חברת הנהלה של ארגון ויצו העולמי, בעלת עיטור יקירת ירושלים לשנת 1982.
.jpg) | |
| מרתה במברגר (1982) | |
| לידה |
19 במאי 1899 פרנקפורט, גרמניה |
|---|---|
| פטירה |
3 באוגוסט 1995 (בגיל 96) ירושלים,  ישראל |
| שם לידה | מרתה אוקס |
| תאריך עלייה | 1933 |
| ידועה בשל | פעילה בוויצו, חברת הנהלה של ארגון ויצו העולמי |
| פרסים והוקרה | עיטור יקירת ירושלים לשנת 1982 |
ביוגרפיה
עריכהנולדה כמרתה אוקס בפרנקפורט בגרמניה לז'נט לבית שיף וליעקב אוקס (Ochs). אמה נפטרה ממחלה קשה כשהייתה בת 19. משפחתה הייתה דתית אורתודוקסית. מרתה, הייתה בת רביעית במשפחה אחרי אמילי (מילי) מאייר, סיסיליה שטרן (שנרצחה באושוויץ) ואליס הסה, ואחריה נולדו שני האחים הצעירים, פריץ ואלפרד.[2]
למדה בבית הספר התיכון היהודי בעיר והמשיכה ללימודים בבית ספר הגבוה למסחר, לימודים שהיו פחות מקובלים אז לנשים. כן השתלמה בלימודיי אמנות ומלאכת מחשבת בבית הספר הגבוה לאמנות ולאמנויות. כבר בצעירותה, התנדבה בעיר הולדתה בטיפול בקליטת מהגרים יהודיים ממזרח אירופה ובסיוע להם, והייתה מעורבת בפעילות הציונית שם. בהמשך עבדה בפרנקפורט בהוצאת הספרים קאופמן, שם הכירה את בעלה-לעתיד, נתן במברגר.
בשנת 1933 עם עלייתו של היטלר לשלטון, נסעה במברגר, עם אחותה אליס, לטיול במצרים ובארץ ישראל. לאחר שהגיעה לארץ ישראל, היא הודיעה לבן זוגה, שנותר בגרמניה עם בנם, כי אין בכוונתה לשוב לגרמניה וכי תשמח אם יצטרפו אליה. כעבור מספר חודשים בני המשפחה אכן הצטרפו אליה. תחילה היא התגוררה לבדה בחדר שכור בתל אביב ועבדה כחדרנית במלון קטה דן ברחוב הירקון, שלימים שינה את שמו למלון דן, אך לאחר הגעת בני משפחתה, עברו להתגורר ברחוב רש"י.
באותה תקופה היא יצרה קשרים מגוונים בארץ ישראל, בין היתר עם ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף, שתכתובת אתו נמצאה בעיזבונה.[2]
בשנת 1934 עברה המשפחה להתגורר בירושלים.
בירושלים ייסדה במברגר עם בן זוגה ושותפו, שמואל וואהרמן, את חנות ספרי היודאיקה "במברגר את וואהרמן" - חנות לספרים עתיקים במקצועות היהדות והוצאת ספרים, שהיוותה לימים בית ועד לסופרים, רבנים ואנשי רוח בירושלים. החנות נודעה בחשיבותה בעולם היהודי כולו ואף מוזכרת בספר "שירה" של ש.י. עגנון. החנות פעלה תחילה ברחוב המלך ג'ורג' 14 ובהמשך ברחוב החבצלת.[3]
עבודתה ההתנדבותית
עריכהבשנים 1936–1939 בתקופת המאורעות, עבדה במברגר בהתנדבות בעזרה לנצרכים בירושלים. במהלך שנות המנדט ביתה היה פתוח לעולים חדשים, שזכו אצלה לסעד ועצה, בעיקר במציאת מקום עבודה. בין יתר הפעילויות שבוצעו על ידי במברגר בירושלים היה סיוע בארגון עזרה למפוני בווינגרד בשנת 1946. כמו כן בשנת 1948 סייעה מרתה למפוני הרובע היהודי של העיר העתיקה ואף הקימה גן ילדים עבור ילדי-המפונים.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 הצטרפה במברגר לארגון ויצו והחלה בארגון בזארים לשם מימון פעילות הארגון. במברגר פיתחה את רעיון "תעשיית הבית", שהיה מקור הכנסה חשוב לאלפי נשים בארץ, לרבות, פליטות, עולות חדשות ונשות מגויסים. ויצו הייתה מממנת חומרי גלם, קורסים מקצועיים וכן מעמידה הלוואות במידת הצורך והנשים מהעדות השונות יצרו "תעשיית בית". המוצרים הנפוצים היו מלאכת יד תימנית ומלאכת מחשבת של ילידות אירופה, כמו: תכשיטים תימנים, יודאיקה, טקסטיל, רקמות, עבודות יד ועוד. הנשים עבדו בביתן וכך יכלו בעת ובעונה אחת לעבוד ולייצר מוצרים שנמכרו בחנויות ויצו, להתפרנס מהעבודות ולגדל את ילדיהן. כמו כן, בדרך זו, נשמרה המורשת התרבותית של מדינות המוצא והרווחים הועברו לפעילות ארגון.[4]
במסגרת זו הקימה במברגר את רשת חנויות ויצו בירושלים, תל אביב וחיפה, במשך כשלושים שנה ניהלה את חנויות הרשת והייתה מחלקת את זמנה בין שלוש הערים. רשת חנויות ויצו ורעיון "תעשיית הבית" של במברגר קדמו לחנויות של חברת משכית שייסדה, על פי אותו קו-מחשבה, רות דיין.[5]
במברגר השתתפה בשם ויצו בתערוכות רבות בארץ ובעולם וכן שימשה כנציגת ויצו בקונגרסים הציוניים. בשנת 1951 בזכות המוניטין שרכשה כיוזמת " תעשיית הבית" וכמנהלת רשת חנויות ויצו בישראל, נבחרה להנהלתו העולמית של הארגון וכיהנה בו באופן פעיל עד שנת 1970. משנת 1970 ועד למותה כיהנה במברגר כחברת כבוד בהנהלה העולמית של ויצו.
בשנת 1982 הוענק לבמברגר על פועלה תואר הכבוד יקירת העיר ירושלים.
חיים אישיים
עריכההייתה נשואה לנתן במברגר, משנת 1922 ועד למותו בשנת 1948 (כשהייתה בת 49). בעלה היה צאצא למשפחת רבנים ידועה, שמתחילה בריב"ד, הרב יצחק דב במברגר, רבה של העיר וירצבורג.
אם לבן אחד, משה (מרטין), שנפטר כשהייתה בת 91, וסבתא לשלוש נכדות ונכד אחד. אחת מנכדותיה, דניאלה במברגר-אנוש, נשואה לעיתונאי ושדרן הרדיו ירון אנוש. הנכד, נתן במברגר, קרוי על שם סבו.
התגוררה, מאז הגיעה לירושלים ועד לפטירתה, בשכונת רחביה בירושלים.
הנצחתה
עריכה- ב-20 ביוני 2019, במעמד ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, נקרא על שמה רחוב בשכונת בקעה בירושלים.
- במוזיאון ישראל מוצג עֶכֶס פעמונים (תכשיט לרגל), שהושאל לתצוגה על ידי ויצו, לזכרה של מרתה במברגר.[6]
לקריאה נוספת
עריכה- יעל גילעת, "רוקמות אומה: תפקידם של ארגוני נשים בהצמחת התרבות העממית-רשמית 1920–1970", בתוך: רות מרכוס (עורכת), נשים יוצרות בישראל 1920–1970, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, סדרת מגדרים, תל אביב, 2008, עמ' 181–225 (בעיקר החלק במאמר הדן בפועלה של מרתה במברגר, עמודים 194–195).
רחוב מרתה במברגר, שכונת בקעה, ירושלים
_-_Baq%27a_-_Jerusalem.jpg)
קישורים חיצוניים
עריכה
ירושלים פורחת. שכונת בקעה. סקירה באמצעות סיור רגלי, סרטון באתר יוטיוב, 12 באפריל 2024
הערות שוליים
עריכה- ^ מרתה במברגר נהגה לכתוב, פעמים רבות, את שמה כ"מרטה" (באות "ט" ולא באות "ת"). כאשר עיריית ירושלים קראה על שמה רחוב, הועדף הכתיב עם האות "ת".
- ^ 1 2 הפרקים "ביוגרפיה" ו"עבודתה ההתנדבותית" מבוססים בחלקם על סיכום ביוגרפי קצר שכתבו ב-2019 נכדיה, נתן במברגר ודניאלה במברגר-אנוש, לקראת הטקס, שבו קראו רחוב בירושלים על שמה של מרתה במברגר. הסיכום הביוגרפי פורסם בדף הפייסבוק של דניאלה במברגר.
- ^ ראובן גפני (חוקר), חנות הספרים "במברגר את וואהרמן": ה"אנטיקוואריאט" הירושלמי הראשון, עלון איגוד ספרני היהדות ט, 2011
- ^ יעל גילעת, "רוקמות אומה: תפקידם של ארגוני נשים בהצמחת התרבות העממית-רשמית 1920-1970", בתוך רות מרכוס (עורכת), נשים יוצרות בישראל 1920–1970, הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, סדרת מגדרים, תל אביב, 2008, עמ' 181–225 (בעיקר החלק במאמר הדן בפועלה של מרתה במברגר, עמודים 194-195).
- ^ רות מרכוס, בנספח לספרה "נשים יוצרות בישראל 1920-1970", מציינת כי בתקופה הנידונה פעלו בארץ 11 נשים, שאותן היא מכנה "פטרוניות אמנות", ובהן: מרתה במברגר ורות דיין (עמ' 245).
- ^ עכס פעמונים - השאלת ויצ"ו (הסתדרות עולמית לנשים ציוניות), לזכרה של מרתה במברגר, שהיתה חברת ההנהלה בויצ"ו העולמית, באתר מוזיאון ישראל