משפחת נשאשיבי

משפחת א-נשאשיבי (בערבית: النشاشيبي) היא משפחה ערבית ירושלמית, שהייתה בעלת השפעה ויוקרה רבה בקרב ערביי ארץ ישראל ובקרב השלטון העות'מאני של ארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.

התקופה העות'מאנית

המשפחה גרה בירושלים מאז המאה ה-15. שורשיה אינם ברורים - היו שהציעו כי מוצאה צ'רקסי או כורדי. אבות השושלת שחיו בארץ ישראל נזכרים בספרי ההיסטוריונים והגאוגרפים הערבים כאנשי דת ומנהל^[2]. אחרים הציעו כי מקורם הוא טורקמני או ערבי; אך ידוע כי פירוש שם משפחתם הוא "כנף ראש חץ" (אנ'). הם הפכו לחשובים בירושלים עם בואו של נאצר א-דין אל-נשאשיבי לעיר ממצרים בשנת 1469, כאשר נבחר להיות שומר שני מסגדי אל-חרם א-שריף: מסגד אל-אקצא בירושלים ומערת המכפלה ("מסגד אברהם") בחברון. לזכותו של נאצר א-דין נזקפת הולכת מים לירושלים מאזור בית לחם. ישנו שער במתחם הר הבית שנקרא על שמו. מקובל כי הפיכתה של המשפחה לכוח חשוב בחברה הערבית בארץ ישראל היה חלק מתהליך התפתחותו של מעמד חברתי גבוה בקרב האוכלוסייה המקומית בירושלים תחת שלטון העות'מאנים, תהליך שהתרחש עקב ריבוי ההקדשים המוסלמים בירושלים שחיזק את מעמד האחראים עליהם והעדר שכבה טורקית שלטת בארץ. כאחת מהמשפחות שצמחו על רקע זה, נשען כוחם של הנשאשיבים, כמו כוחן של משפחות ערביות אחרות תחת השלטון העות'מאני, על חכירת מיסים, בעלות על אדמות והחזקת משרות דתיות.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 החזיקו בני המשפחה במשרות רבות במנגנון הציבורי של השלטון העות'מאני בארץ ישראל. באותה עת הקימו בני החמולה את 'שכונת הנשאשיבים' ובה בתי פאר ענקיים. סביב 1910, אחד ממכובדי המשפחה, רשיד נשאשיבי, היה אחד משני אנשים שייצגו את ירושלים בפרלמנט העות'מאני. בני המשפחה כיהנו גם במועצה המינהלית של המחוז^[3]. בתחילת המאה ה-20 עלתה המשפחה לגדולה והתחרתה במשפחות בעלות הבכורה המסורתית בירושלים: משפחת חוסייני ומשפחת ח'אלידי. מעמדה זה היה תוצאה של מעמדו של ראע'ב נשאשיבי כציר הפרלמנט העות'מאני והמהנדס הראשי של מחוז ירושלים^[4].

למרות קשריהם הטובים עם השלטון העות'מאני, כמה מבני המשפחה לקחו חלק במאבק נגדו. הבולט מביניהם היה עלי עומאר נשאשיבי, הנזכר לעיתים בכינוי "ביטאר עלי", שהיה רופא וטרינר וקצין בצבא העות'מאני, ומייסדה של אחת התנועות הלאומיות הפאן-ערביות המוקדמות ביותר, "האגודה הקחתנית" (Kahtani Society). עלי עומאר הוצא להורג ב-1917 על ידי ג'מאל פאשה בביירות ב"סאחת א-שוהדה" (Place des Martyres), על קשירת קשר והסתה פוליטית בצבא העות'מאני.

לדברי איתמר בן-אב"י, כמה מבני משפחת נשאשיבי, ובהם גם ראע'ב נשאשיבי, ביקרו בביתה של משפחת אליעזר בן-יהודה^[5].

תקופת המנדט הבריטי

לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה המשיכו בני המשפחה להחזיק במשרות ציבוריות תחת שלטון המנדט הבריטי, והם קראו לערבים לשתף פעולה עם המוסדות הבריטים. בקרב החברה הערבית נחשבו הנשאשיבים למשפחת "אצולה" חברתית ותרבותית. רבים מבניה היו סופרים ועיתונאים בולטים.

בינואר 1918 הוקם בירושלים ארגון בשם "מבחר השיעורים" ("מוקטתף א-דרוס"), שנועד להפצת תעמולה צרפתית. בלחץ השלטונות הבריטיים, נבחרה לאגודה הנהלה חדשה, שהורכבה ברובה מבני משפחת נשאשיבי, ובנובמבר אותה שנה הוחלף שמה ל"המועדון הספרותי" ("אל-מונתדא אל-ערבי"). באותה שנה הוקם בירושלים גם "המועדון הערבי" ("א-נאדי אל-ערבי") הפרו-בריטי, שאמין אל-חוסייני היה נשיאו ומנהיגיו ופעיליו באו בעיקר מצעירי משפחת חוסייני המורחבת. הזהות במטרות בין שתי האגודות, שהיו אנטי-ציוניות ודגלו ברעיון אחדות פלסטין עם סוריה, הביאה לשיתוף פעולה ביניהן באירועים הפוליטיים המרכזיים בשנת 1919 ותחילת 1920^[6]. ב-1920 פרצה מחלוקת פנימית בין צמרת "המועדון הספרותי" לבין קבוצת חברים שהיו מקורבים לחוגי "המועדון הערבי". ארגון זה הורה לחבריו להצטרף ל"מועדון הספרותי" כדי להשתלט עליו, ובעקבות זאת, הוא שותק ונוצר קרע בין הצמרת שלו לרבים מחבריו שתמכו ב"מועדון הערבי". "המועדון הספרותי" המשיך להתקיים כגוף קטן ולא פעיל של המשפחה ותומכיה עד 1923^[7].

במרץ 1920 מונה פח'רי נשאשיבי, שעד אז היה בעל עמדה אנטי-בריטית קיצונית, לעוזרו של מושל מחוז ירושלים, רונלד סטורס. באפריל פיטר סטורס את מוסא כאט'ם אל-חוסייני מראשות עיריית ירושלים (בשל נאומו הפוליטי בפני חוגגי נבי מוסא) ומינה במקומו את ראע'ב נשאשיבי, שלא השתתף בהפגנות. המחלוקת הגדולה בין שתי המשפחות ליוותה את הפוליטיקה הפלסטינית לאורך כל תקופת המנדט^[7]. הנשאשיבים היו מנהיגי האופוזיציה למועצה המוסלמית העליונה ולמנהיגתה, משפחת חוסייני. למרות שהשליטה ברמה הארצית הייתה נתונה בידי משפחת חוסייני, הצליחו הסיעות שבראשן עמדה משפחת אל נשאשיבי להפגין את כוחן בבחירות המוניציפליות שנערכו בארץ בשנות ה-20 וה-30, והן השתלטו על רשויות רוב הערים הערביות. על אף החרמת הוועידות הלאומיות על ידי המשפחה, החל מהוועידה השלישית, אחד מבני המשפחה, ג'ודת אל-נשאשיבי, השתתף בוועידות הרביעית, החמישית והשישית, אך עשה זאת כנראה בשל קרע בינו לבין משפחתו^[8].

בשנת 1934 הקימו בני המשפחה ותומכיהם מפלגה לאומית מתונה בשם "מפלגת ההגנה", בראשות ראע'ב נשאשיבי, שנחשב ל"ראש המשפחה". ראע'ב היה ממארגני המרד הערבי הגדול שפרץ ב-1936 וייצג את מפלגתו בועד הערבי העליון. יד ימינו של ראע'ב, פח'רי נשאשיבי, היה מן המסיתים הראשיים למהומות^[2]. בקיץ 1936 עדיין נשמרה האחדות הלאומית בקרב הפלסטינים, אולם עד מהרה החלו התנקשויות במנהיגים ועסקנים ערבים. הקורבנות הראשונים מסוג זה היו ממנהיגי חוגי משפחת נשאשיבי דווקא, וזאת למרות שאלה היו מראשי "הוועדות הלאומיות" וממארגני המאורעות בשלב הראשון שלהם^[9]. בסוף יוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי עצמו. עם הידרדרות המרד לאלימות פנימית ופגיעה בקרב מנהיגי האופוזיציה לחוסייני, עזבו בתחילת יולי ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג', נציגי "מפלגת ההגנה" הנשאשיבית, את הוועד הערבי העליון^[10]. הנשאשיבים החלו להקים כנופיות פרטיות על מנת להגן על עצמם. החל מ-1938 ארגן פח'רי את "כנופיות השלום", שעסקו בטרור נגדי ובביעור הכנופיות הערביות^[2]. כנופיות אלו אף שיתפו פעולה באופן חלקי עם השלטונות הבריטים ועם היישוב היהודי.

מסוף שנות ה-30 החלה הידרדרות בכוחה של המשפחה והיא איבדה הרבה מההשפעה הפוליטית שהייתה לה על החברה הפלסטינית. סכסוכים פנימיים התגלו בין חברי המשפחה, ומנהיגיה התייאשו מתוצאות המרד הערבי ומההנהגה של משפחת חוסייני. הנשאשיבים גם התאכזבו מיחס השלטונות הבריטים אליהם, ואיבדו את הלהט הפוליטי האקטיבי שלהם.

בנובמבר 1941 נרצח פח'רי נשאשיבי בבגדאד^[11]. לאחר הרצח, משפחת נשאשיבי כמעט ולא הייתה פעילה יותר בעניינים פוליטיים^[2].

בתחילת שנות ה-40, ג'וואד נשאשיבי, אחיינו של פח'רי נשאשיבי, נישא לאסתר וינר, בת אחותו של ש"י עגנון^[12].

לאחר 1948

הנשאשיבים קיימו יחסים הדוקים עם עבדאללה שליט עבר הירדן, והם היו תומכים נלהבים של סיפוח עבר הירדן המערבי לממלכת ירדן לאחר 1948. מנהיגיה עזרו לתהליך הסיפוח, וראע'ב נשאשיבי אף קיבל תואר כבוד של מושל הגדה. בני המשפחה קיבלו מעמד פוליטי כלשהו בירדן, ואחדים מקרבה אף כיהנו בממשלותיה השונות. בני משפחה אחרים, כגון מוחמד זוהדי נשאשיבי הפכו לפעילים באש"ף ובארגונים פלסטינים אחרים.

אישים בולטים

אסחאק נשאשיבי, קצין מחוז הנגב, מדבר עם רב-סרן מהצבא האנגלי, 1940.

עות'מאן נשאשיבי - היה עתיר נכסים. ב-1912 נבחר לפרלמנט העות'מאני^[3] כציר מחוז ירושלים ממפלגת "אחדות וקדמה"^[13].
ראע'ב נשאשיבי - ראש המשפחה, מהנדס מחוז ירושלים, ב-1914 נבחר כציר בפרלמנט הטורקי, קצין טורקי במלחמת העולם הראשונה, פעיל בתנועה הערבית הלאומית, ראש עיריית ירושלים (1934-1920), החל מ-1934 מייסדה ונשיאה של "מפלגת ההגנה". חבר הוועד הערבי העליון ב-1936 ושוב ב-1945.
פח'רי נשאשיבי - קצין משטרה ושלישו של הנציב העליון הרברט סמואל, סגנו ומזכירו של ראע'ב בהיותו ראש עיריית ירושלים, ב-1936 היה מן המסיתים הראשיים למהומות, ב-1938 ארגן את "כנופיות השלום" שעסקו בביעור כנופיות הטרור. ב-1941 נרצח בבגדאד.
אסעאף נשאשיבי - סופר, בלשן ערבי וחכם אסלאמי. הסופר הפלסטיני היחיד כמעט (עד סוף שנות ה-40) שהיה מפורסם בעולם הספרות הערבית מחוץ לתחומי ארץ ישראל. לשון כתיבתו הייתה כה נמלצת, שהיה מצרף למאמריו ביאורי מילים ופירושים.
אנור נשאשיבי - עורך דין שעבד ב-1945 במשרד התעמולה הערבי בלונדון.
פואד נשאשיבי - עורך דין.
נאסר א-דין נשאשיבי (1920–2013) - עיתונאי והיסטוריון^[14]^[15]. למד כלכלה ומדע המדינה אוניברסיטה האמריקאית בביירות, שימש כיועץ של עבדאללה הראשון, מלך ירדן ואחר כך עבד כעיתונאי ברחבי המזרח התיכון^[16].
פוזי נשאשיבי - מראשי ארגוני הצופים הערביים.
מופיד נשאשיבי (אנ') - מראשי הליגה לשחרור לאומי (הקומוניסטים הערביים) בירושלים.
שכיב נשאשיבי - מנכבדי ירושלים ופעיל ציבורי מוסלמי.
עזמי נשאשיבי - היה קצין מחוז, עבד במחלקת העיתונות של הממשלה. ב-1944 נתמנה לראש שירות-השידור הערבי.
אסחאק נשאשיבי - קצין מחוז.
נג'אתי נשאשיבי - סגן מנהל מחלקת העלייה.
השאם נשאשיבי - עיתונאי, עד 1946 עבד ברדיו ירושלים.
זוהדי נשאשיבי
דראר נשאשיבי - איש "העולם התחתון" ומנהיג "שבאב" בירושלים.

ביבליוגרפיה

יעקב שמעוני, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, הוצאת כתר, ירושלים, 1988 ^{[דרושה הבהרה]}

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משפחת נשאשיבי בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ על פי אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, עמ' 149: התמונה צולמה בשנת 1932.
^ ¹ ² ³ ⁴ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 214-213.
^ ¹ ² יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 12.
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 169.
^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 95-94.
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 59–61.
^ ¹ ² יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 82–83.
^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 173.
^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 304-303.
^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 309.
^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 318, הערה 37; עמ' 436.
^ שירי לב-ארי, אבא ג'וואד וסבא מוריץ, באתר הארץ, 6 ביולי 2006
^ יוסף לונץ, שורשיה ומקורותיה של התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל ערב מלחמת העולם הראשונה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 35.
^ הלך לעולמו העיתונאי וההיסטוריון הפלסטיני נאסר א-דין נשאשיבי, באתר ynet, 17 במאי 2013
^ Celebrated Palestinian historian, journalist dies at 93, באתר סוכנות הידיעות הירדנית מען, 17 במאי 2013
^ עטאללה מנצור, שיחות עם נאצר אל־דין נשאשיבי -שליח עתון מצרי המבקר בארץ ו/או נציג החבר הערבי טוען: אני סתם ירושלמי הבא לבקר את משפחתי, הארץ, 24 במאי 1968

[1] על פי אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, עמ' 149: התמונה צולמה בשנת 1932.

[ערבי_ארץ_ישראל_213–214-2] ¹ ² ³ ⁴ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 214-213.

[צמיחת_התנועה_12-3] ¹ ² יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 12.

[4] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 169.

[5] איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 95-94.

[6] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 59–61.

[צמיחת_התנועה_82-7] ¹ ² יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 82–83.

[8] יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 173.

[9] יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 304-303.

[10] יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 309.

[11] יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 318, הערה 37; עמ' 436.

[12] שירי לב-ארי, אבא ג'וואד וסבא מוריץ, באתר הארץ, 6 ביולי 2006

[13] יוסף לונץ, שורשיה ומקורותיה של התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל ערב מלחמת העולם הראשונה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 35.

[14] הלך לעולמו העיתונאי וההיסטוריון הפלסטיני נאסר א-דין נשאשיבי, באתר ynet, 17 במאי 2013

[מען-15] Celebrated Palestinian historian, journalist dies at 93, באתר סוכנות הידיעות הירדנית מען, 17 במאי 2013

[16] עטאללה מנצור, שיחות עם נאצר אל־דין נשאשיבי -שליח עתון מצרי המבקר בארץ ו/או נציג החבר הערבי טוען: אני סתם ירושלמי הבא לבקר את משפחתי, הארץ, 24 במאי 1968

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]