משפט בני הערובה
משפט בני הערובה, ובשמו הרשמי: ארצות הברית נגד וילהלם ליסט ואח' (באנגלית: The United States of America vs. Wilhelm List, et al.) נערך בין 8 ביולי 1947 ל-19 בפברואר 1948 והיה השביעי מבין שנים-עשר משפטי נירנברג הנוספים אשר התנהלו בפני בית דין צבאי אמריקאי בהיכל הצדק בנירנברג, גרמניה.
משפט בני הערובה מכונה אף "התיק הדרום-מזרחי" כיוון שהנאשמים היו כולם גנרלים שהובילו כוחות בחזית הדרום-מזרחית באירופה בעת המערכה בבלקנים, ביוון, אלבניה ויוגוסלביה של אותה העת. אנשי הצבא הגרמנים הואשמו באחריות לנטילת בני ערובה מקרב אזרחים וכן הוצאה להורג של אזרחים אלה ושל פרטיזנים יוגוסלבים, אשר בוצעו החל משנת 1941.
המשפט התנהל בפני הרכב שופטי בית הדין הצבאי בו ישבו, צ'ארלס פ. ונרסטרום, עורך דין מאיווה, ג'ורג' ג'. בורק ממישיגן ואדוארד פ. קרטר מנברסקה. התובע הראשי במשפט היה בריגדיר גנרל טלפורד טיילור. כתב האישום הוגש לבית המשפט ב-10 במאי 1947 והמשפט התנהל מה-8 ביולי 1947 ועד ה-19 בפברואר 1948. מבין 12 הנאשמים שהועמדו לדין, פרנץ במה התאבד בטרם הקראת כתב האישום ומקסימיליאן פון וייכס שוחרר מן המשפט בגלל מצבו הרפואי. מתוך עשרת הנאשמים הנותרים, שניים זוכו והאחרים נידונו לעונשי מאסר שבין שבע שנים למאסר עולם.
האישומים
עריכה
הנאשמים הואשמו בארבעה סעיפי אישום על ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות:
- רצח המוני של מאות אלפי אזרחים ביוון, אלבניה ויוגוסלביה.
- ביזה והרס לא מבוקר של כפרים וערים ביוון, אלבניה ויוגוסלביה.
- רצח והזנחה בטיפול של שבויי מלחמה, וסיווג אקראי של לוחמים כ"פרטיזנים", כדי למנוע מהם זכויות שבויי מלחמה וכן הריגתם.
- רצח, עינויים, הגלייה ומשלוח למחנות ריכוז של אזרחים יוונים, אלבנים ויוגוסלבים.
כל הנאשמים הועמדו לדין בכל סעיפי האישום וכולם הכחישו את האישומים.
על שופטי בית הדין היה להתמודד בהליך זה עם שתי שאלות מפתח:
- האם פרטיזנים הם לוחמים לגיטימיים ועל כן ראויים למעמד של שבויי מלחמה?
- האם נטילת בני ערובה ופעולות תגמול נגד אזרחים כ"הגנה" מפני פעולות גרילה הן פעולות לגיטימיות?
על שאלת מעמדם של פרטיזנים בית הדין הכריע כי במסגרת דיני מלחמה (אמנת האג משנת 1907), לא ניתן לראות בפרטיזנים בדרום-מזרח אירופה כוח לוחם לגיטימי בהתאם לסעיף 1 לאמנה[1]. בעניינו של ליסט קבע בית הדין:
אנו מחויבים לקבוע כי אנשי גרילה כאלה היו קלעים חופשיים[2] אשר, עם תפיסתם, ניתן לגזור עליהם עונש מוות. מכאן, לא ניתן לייחס אחריות פלילית לנאשם ליסט על הוצאתם להורג של פרטיזנים אותם תפס...
— [1]
אשר לנטילת בני ערובה, בית הדין הגיע למסקנה כי תחת נסיבות מסוימות, נטילת בני ערובה ואפילו הרג כפעולת תגמול עשוי להוות קו פעולה מותר נגד התקפות גרילה. לדעת בית הדין, מעשה של נטילת בני ערובה (והריגתם בתגובה להתקפת גרילה) כפוף לתנאים מספר. הרכב בית הדין אף העיר כי "המדריך הבריטי לדיני צבא" ו"המדריך הבסיסי להתנהגות בשדה (כללי מלחמת יבשה)" התירו פעולות תגמול נגד אוכלוסייה אזרחית. (בעוד שהמדריך הבריטי לא הזכיר הרג, המדריך האמריקאי כלל אף הרג כפעולת תגמול אפשרית). למרות זאת, בית הדין מצא את רוב הנאשמים אשמים בסעיף אישום מספר 1 בכתב האישום כיוון שמצא כי פעולות התגמול שבוצעו על ידי הכוחות הגרמנים ההתבצעו בנסיבות שבהן לדעת בית הדין נטילת בני ערובה ופעולות תגמול של הרג אזרחים היו לא חוקיות.
אחת מטענות ההגנה המשותפות לנאשמים הייתה קבלת פקודות מן הממונים עליהם וכי במעשיהם מילאו אחר חובתם כחיילים לציית לפקודות, באופן מיוחד פקודותיו של היטלר ופילדמרשל וילהלם קייטל. בית הדין קיבל טענת הגנה זו אך ורק עבור חלק מן הנאשמים בדרגות נמוכות יותר, אולם קבע כי הקצינים רמי-הדרג, ליסט וקונצה, היו חייבים לדעת כי מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, העומדת בניגוד לחוק הבינלאומי והיו צריכים להביע התנגדות לביצוע פקודות אלה, במיוחד מכיוון שהיו בעמדה שאיפשרה להם הבעת דעה זו.
הבהרת מעמד הכיבוש הצבאי
עריכהבית הדין התמודד עם שאלת היותה של המדינה הקרואטית מדינה עצמאית המסוגלת לפעול באופן עצמאי ונפרד מהחלטות הצבא הגרמני (לאור העובדה שגרמניה הכירה בממשלת קרואטיה ב-15 באפריל 1941). בית הדין מצא כי קרואטיה לא הייתה מדינה עצמאית. הצבא הגרמני בשליטתו בה לא הסתמך על כוח צבאי שהיה מוצב בה (כיוון שניתן היה להכניס כוחות גרמנים לתוכה בכל עת), אלא על שליטה שנבעה מן הכוח הכובש. מכאן הוסק כי מכיוון שאזור זה נותר בשליטת הכוח הכובש של הצבא הנאצי "על פי הלוגיקה וההיגיון מתבקש לקבוע כי הכוח הכובש לא יכול היה להחשב כנוהג באופן חוקי בפעולות בלתי ישירות, את אותן פעולות שלא היה יכול לעשות באופן חוקי בפעולות ישירות."[3]
הנאשמים
עריכה| שם | תפקיד במערכה בבלקנים | גזר דין |
|---|---|---|
| וילהלם ליסט | גנרל-פלדמרשל, מפקד עליון של החזית הדרום-מזרחית בשנים 1941 - 1942, מפקד הארמייה ה-12 בשנת 1941. | מאסר עולם. שוחרר בדצמבר 1952 עקב מצבו הבריאותי. מת בשנת 1971. |
| מקסימיליאן פון וייכס | גנרל-פלדמרשל, מפקד הארמייה השנייה בעת המערכה בדרגת גנרל אוברסט | משפטו הופסק עקב מצבו הבריאותי. מת בשנת 1954. |
| לותר רנדוליץ | גנרל, מפקד ארמיית הפאנצר השנייה ביוגוסלביה בשנים 1943 - 1944 | 20 שנות מאסר שהופחתו ל-10 שנים. שוחרר ב-1951. מת ב-1971 |
| ולטר קונצה | גנרל חיל ההנדסה, מחליפו של ליסט כמפקד עליון של החזית הדרום-מזרחית ומפקד הארמייה ה-12, החל מ-29 באוקטובר 1941 | מאסר עולם. שוחרר בשנת 1953. מת ב-1960 |
| הרמן פוירטש | גנרל מיור, ראש מטה הארמייה ה-12 | זוכה. מת ב-1961 |
| פרנץ במה | גנרל הקורפוס ההררי ה-18 (1940 - 1943), מחליפו של לותר רנדוליץ ב-1944 | התאבד ב-30 במאי 1947 (בטרם הוקרא כתב האישום) |
| הלמוט פלמי | גנרל, מפקד הכוח הצבאי בדרום יוון | 15 שנות מאסר שהופחתו ל-10 ב-1951. מת ב-1965. |
| הוברט לאנץ | גנרל הכוחות ההרריים, מפקד הדיוויזיה ההררית ה-1 (1940 - 1943) ומפקד הקורפוס ההררי ה-22 (1943 - 1945) | 12 שנות מאסר. שוחרר ב-1951, מת ב-1982 |
| ארנסט דהנר | גנרל חיל הרגלים, מפקד הקורפוס ה-69 תחת לותר רנדוליץ | 7 שנות מאסר. שוחרר ב-1951, מת ב-1970 |
| ארנסט פון לייזר | גנרל חיל הרגלים, מפקד הקורפוס ההררי ה-15 (1943 - 1944); מפקד הקורפוס ההררי ה-21 (1944 - 1945) | 10 שנות מאסר. שוחרר ב-1951, מת ב-1962 |
| וילהלם שפידל | גנרל, מפקד דרום יוון (1942 - 1943); המפקד הצבאי של יוון (1943 - 1944) | 20 שנות מאסר. שוחרר ב-1951, מת ב-1970 |
| קורט ריטר פון גייטנר | גנרל מיור, ראש מטה המפקד הצבאי בסרביה (1942 - 1943); ראש מטה הפיקוד הדרום-מזרחי (1943 - 1944) | זוכה. מת ב-1968 |
קישורים חיצוניים
עריכה
- מסמכי משפט בני הערובה, באתר אוניברסיטת צפון דקוטה. (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 The law relating to hostages and reprisals
- ^ כוח מזוין שאינו פועל כגוף רשמי של מדינה
- ^ The Legal Status of the “ Croatian Government.”