משפט ריום

משפט ריום היה משפט ראווה שיזמו שלטונות צרפת של וישי במטרה להוכיח כי מנהיגי הרפובליקה הצרפתית השלישית אחראים לתבוסה במערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה. המשפט נערך בשנת 1942 בעיר ריום.

ב-30 ביולי 1940 ציווה המרשל אנרי פיליפ פטן, שהיה ראש משטר וישי, על הקמת בית משפט עליון לצדק, שיבחן האם "השרים לשעבר או הכפופים להם ישירות בגדו בחובותיהם ותרמו למעבר ממצב שלום למצב מלחמה לפני ספטמבר 1939, ולאחר מכן אף הרעו את התוצאות של המצב שנוצר". התקופה אותה הוסמך בית המשפט לבחון הייתה משנת 1936, בה עלתה לשלטון "החזית העממית" של לאון בלום, עד לממשלתו של פול רנו ב-1940.

המשפט לא התנהל כמתוכנן. הנאשמים הצליחו לרוב להדוף את ההאשמות נגדם, והכיסוי בעיתונות הבינלאומית היה כיסוי אוהד. במרץ 1942 הושעה המשפט, ובמאי 1943 הוכרז על הפסקתו הסופית.

הנאשמים במשפט ריום

הנאשמים במשפט היו:

• לאון בלום - ראש ממשלת צרפת מטעם המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית בין 1936 ל-1938. כיהודי שימש מטרה לשנאה מיוחדת של אנשי וישי והנאצים, ונתפס כנאשם העיקרי במשפט.
• אדואר דאלאדיה - ראש ממשלת צרפת בין 1938 ל-1940. לאחר התבוסה הצרפתית ניסה דאלאדיה להימלט למושבות בצפון אפריקה, על סיפון האוניה "מאסיליה" ביחד עם ז'ורז' מנדל, על מנת להכריז שם על ממשלה צרפתית בגולה. עם הגיעו למרוקו נעצר והוחזר לצרפת.
• ז'ורז' מנדל - שר הפנים לשעבר, יהודי אף הוא, שהיה מראשי המתנגדים לגרמניה ולהיטלר בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. מנדל ניסה אף הוא, ביחד עם דאלאדיה, להימלט על סיפון המאסיליה, ואף הוא נעצר והוחזר לצרפת.
• פול רנו - שהיה ראש הממשלה בשנת 1940 עם פרוץ המתקפה הגרמנית.
• מוריס גמלאן - מפקד הצבא הצרפתי עם פרוץ המתקפה הגרמנית. במהלך המערכה הוחלף בגנרל מקסים וייגאן, שהיה מראשי התבוסתנים ושימש כשר ההגנה במשטר וישי.
• גי לה שמבר - שר התעופה בממשלת ריינו. לה שמבר שהה בארצות הברית לאחר התבוסה הצרפתית, אך כאשר קיבל את ההזמנה לדין, ציית לה והתייצב למשפטו בריום.
• רובר ז'אקומט - המנהל הכללי של הצבא לשעבר.
• פייר קוט - פוליטיקאי מחוגי השמאל ששימש כשר התעופה שקדם ללה שמבר. קוט אף הוא שהה בארצות הברית, אך סירב להזמנת בית הדין, והודיע כי אינו מכיר בממשל וישי וכי אהדתו נתונה לצרפת החופשית.

מהלך המשפט

בכוונת התביעה היה להביא יותר מ-400 עדים, ביניהם חיילים שיעידו כי עם פתיחת המתקפה הגרמנית סבל הצבא מחוסר בציוד. כוונת התביעה הייתה להוכיח כי החקיקה הסוציאלית בה תמך בלום, שבוע העבודה בן 40 השעות שהנהיג, החופשות בתשלום וההלאמה של מפעלים מסוימים פגעו בחוסנה הכלכלי של צרפת וביכולתה להתכונן למלחמה, וכי הנאשמים לא פעלו מספיק "לדיכוי אלמנטים חתרניים ומהפכניים". כן הייתה למשפט מטרה נוספת - להוכיח כי האשמה בפרוץ המלחמה אינה על גרמניה, כי אם על שלטונות צרפת בשנים שקדמו למלחמה. הכנת המשפט נמשכה באיטיות מהיום בו הוציא פטן את הצו, ופתיחתו התמהמהה. שמונה תובעים שעסקו בהכנת המשפט התפטרו, מכיוון שלא רצו להיות קשורים במשפט זה.

בשל ההקשר הבינלאומי, והלחץ הגרמני שנבע בין היתר בעקבות מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, ושחיקת מעמדו של משטר וישי בדעת הקהל, החליט פטן להאיץ את ההליכים. הוא הכריז ברדיו כי הוא עצמו יטען כנגד הנאשמים, לאחר שהתייעץ עם "מועצת הצדק הפוליטי" (Conseil de justice politique) שהקים. לאחר מכן החליט למחוק את האישומים כנגד מנדל ורנו, ללא כל סיבה (השניים נותרו במאסר, ונמסרו לגרמנים. מנדל נרצח לאחר מכן על ידי אנשי המיליס).

ב-19 בפברואר 1942 נפתח המשפט בעיר ריום. אב בית הדין, השופט פייר קאו, איפשר לנאשמים להגן על עצמם באופן הוגן. גמלאן, מפקדו של הצבא הצרפתי לשעבר, סירב להכיר בסמכות בית המשפט, ושתק. לה שאמבר וז'אקומט נתפסו כדמויות משניות, ועיקר נטל ההגנה הוטל על כתפיהם של דאלאדיה ובלום. בלום, שהיה עורך דין מיומן, ונואם מוכשר, חקר בעצמו את עדי ההגנה, וחשף את השקרים ואי הלגיטימיות שבאישומים. הוא הוכיח כי עיקר הקיצוצים בתקציב הביטחון נעשו בממשלות בהן ישבו ראשי וישי, פטן ולאוואל. כן הוכיח כי תחת שלטון "החזית העממית" נעשו ההכנות הנמרצות ביותר למלחמה משנת 1918. הנאשמים השכילו להרחיב את טווח העדויות מעבר לתקופה נשוא האישומים, והראו כי האחריות לכישלון הצבא הצרפתי הייתה בעיקרה כישלון כולל של המטה הכללי הצרפתי. כן הראו כי הסכם הכניעה עליו חתמה ממשלת וישי נחתם כאשר היה עוד הצבא הצרפתי בעל כוח לחימה. דאלאדיה אף העז להזכיר באולם המשפט את שמו של דה גול.

עיתונאים ממדינות נייטרליות הורשו לסקר את המשפט, וסיקור זה הביך את ממשלת וישי. הסיקור כפר בלגיטימיות של בית המשפט, ועורר סימפתיה כלפי הנאשמים בארצות רבות. העיתונות בצרפת סיקרה את תחילת המשפט בהתלהבות, אך ככל שהתקדם המשפט המעיטה בסיקור.

התפתחויות אלו עוררו את זעמו של היטלר. באמצעות נציגו בפריז, אוטו אבץ הורה ללאוואל להשהות את המשפט. ב-14 באפריל 1942 הושהה המשפט, כביכול על מנת "לאסוף מידע נוסף". ב-21 במאי 1943 הוכרז על ביטול המשפט. בלום ודאלאדיה הוגלו לגרמניה ונשלחו למחנה הריכוז בוכנוואלד, שם נותרו עד לסיום המלחמה.

קישורים חיצוניים

• שני צרפתים ויהודים אמיצים, דבר, 27 באוגוסט 1942
• המשפט בריאום, דבר, 19 במאי 1942