משתמשת:Adisolo/פרשנות פנים מקראית: מבוא+ בנבואה

פרשנות פנים מקראית היא פרשנות המשוקעת בגוף הטקסט המקראי. התקדשות התנ"ך לא הניחה את יריית הפתיחה למפעל הפרשני של חז"ל. הפרשנות החלה עוד טרם ההתקדשות, עקב הצורך להנגיש את הטקסט הקדום לקורא בן התקופה ממניעים שונים ובצורות שונות.

הערות סופרים ותיקוניהם

הערות פרשניות

קוראים במקרא רשמו לעצמם הערות בשולי הכתוב או בגופו, שאינן מן הכתוב המקורי. סופרים מאוחרים לא ידעו שהערות הן אינן חלק מהכתוב, ולכן שילבו אותן בכתוב. ביטויים כגון "היא העיר הגדלה", וכן זיהוי 'יבוס' עם ירושלים על ידי הוספת המילים "היא ירושלים". הרצון לדייק ולמנוע אי הבנה, הביא לעיתים להוספות כמעט מיותרות כגון במכת צפרדע: "רק ביאור תשארנה", הרי וברור כי יהיו צפרדעים ביאור לאחר הסרת המכה. ההערה הפרשנית אף עשויה ליישב סתירות בין טקסטים סמוכים או מרוחקים כדוגמת מעשה הנפילים: "הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן...", נוסח המילים "וגם אחרי כן" מעיד על תוספת של קורא מאוחר המודע לכך שהנפלים הללו אמנם הושמדו כתוצאה מהמבול, אך היו גם כן נפלים אחרים בימים יבואו.

תחיבות בגוף הכתוב

התחיבות בשונה מהערות נועדו להשתלב בכתוב ולהוסיף עליו ממד חדש ליצירה. בסיפור מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, נתחבו פסוקים הקוטעים את הרצף הסיפורי בכוונה להראות את קדמות קדושתה של ירושלים וזיקת אברהם לפולחנה. תחיבה נוספת המעידה על קדושתה של ירושלים בימי אברהם היא בסיפור עקדת יצחק. הסיפור נועד לשבח את אברהם על עמידתו בניסיון ולא ליצור זיקה לירושלים, אולם התחיבה "אשר יאמר היום בהר ה' יראה". התחיבה מעידה על עצמה שנכתבה בזמן בו המקדש כבר בנוי וההר עליו הוא עומד נקרא הר ה'.

פרשנות פנים מקראית בנבואה

עיון מעמיק בספרות הנבואה המקראית חושף בפני הקורא תפקיד נוסף של הנביאים הקלאסיים. הנביאים הם פרשנים או דרשנים של מסורות וסיפורים, שקדמו להם, והנמצאים בעיקר בספרי התורה. בנבואה ישנם מוטיבים והֶרמזים הידועים מסיפורי הבריאה, האבות, יציאת מצרים, וכן מן ספרות החוק.

טכניקות להרמזה

הרמיזה מתבצעת באמצעות מספר טכניקות:

1. מעתק (טרנספורמציה) – טכניקה פרשנית, בה הטקסט המאוחר מרמז לטקסט הראשון, אבל יוצר שינוי או מעתק באופן שבו משמשת הרמיזה. ההקשר הראשון שבו הרמיזה תפקדה היא שונה מן ההקשר, שבו מתפקדת הרמיזה המאוחרת. השינוי יכול להיות בדרך של הרחבה, ובכך מרחיב הנביא את עולם האמונות והדעות שקיים בטקסט הנרמז. כמו כן השינוי יכול להיות באמצעות צמצום.

2. היקש (אנאלוגיה) - השלכה ישירה ממציאות מוקדמת על זו המאוחרת או להיפך - הרצון להבין את המציאות המאוחרת על פי מציאות או לחילופין מסורת קודמת לה.

המניעים לשימוש בהרמזה

1. הרמיזה מעגנת את דברי הנביא במסורת קודמת, בעלת סמכות בעיניו ובעיני שומעיו.

2. לרמיזה שני צדדים: הנביא עושה שימוש ברמיזה כדי לשמר ולחזק מסורת קדומה, או להיפך – הנביא מִתְנַצֵּחַ עם המסורת ואף מנסה לשנות אותה.

3. הרטוריקה של הדיבור מתאפיינת במאמץ רב מצד הנואם לשכנע את שומעיו. אחת מן הדרכים היא שימוש בהרמזים, המאלצים את קהל השומעים לגלות אקטיביות, כדי לרדת לסוף דעתו של הנביא.

4. מניע אקטואלי - הדרשן או הפרשן שואף לחוות את העולם של המסורת או הטקסט, ולהחיל את עולם האמונות והדעות של הטקסט המרמז על הטקסט הנרמז, כדי ליצור קישור בין העבר להווה.

דוגמות לשימוש בהרמזים

דוגמה לרמיזה המתבצעת על ידי טכניקת הטרנספורמציה (מעתק) מובאת בספרים דברים וירמיה:

על פי ספר דברים: "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". (דברים ה', 11)

ירמיה מרחיב את איסור עשיית המלאכה בדברים פרק ה לאיסור נשיאת משא והוצאתו מירושלים, וכן קושר את גורלה של ירושלים בשמירת השבת.

על פי ספר ירמיה: "כֹּה אָמַר יְהוָה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל-תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". (ירמיה, י"ז 21)

דוגמה לרמיזה המתבצעת על ידי טכניקת אנלוגיה (היקש) מובאת בספרים ירמיה ונחמיה:

על פי ספר ירמיה: "כֹּה אָמַר יְהוָה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל-תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". (ירמיה, י"ז 21)

נחמיה השתמש במהלך הפרשני של ירמיה לחוק השבת והוסיף חידוש – איסור כל עבודה חקלאית ועיסוק במסחר בשבת.

על פי ספר נחמיה: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים-גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל-הַחֲמֹרִים וְאַף-יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל-מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד". (נחמיה, י"ג 15)

הנביא ירמיה, אשר הרחיב את השבת מן המסגרת המשפחתית אל המסגרת החברתית, מציג עמדה בלתי מתפשרת לגבי שמירתהּ. כמו ירמיה, גם נחמיה גייס את מסורת השבת לצורכי השעה, כאשר מטרתו הייתה להוכיח את השבים לציון כי גורלם יהיה זהה לגורל אבותיהם אם ימשיכו לחלל את השבת. אם כך, ניתן לראות כי גם ירמיה וגם נחמיה מציגים עמדה בלתי מתפרשת לגבי שמירת השבת, הלא היא הסמל המעצב את זהותה של האומה היהודית.

שמירת השבת בגלות, הפכה להיות סימן מובהק של איש ישראל. היא לא הייתה תלויה בבית המקדש, מה שייחד את האומה מול שכניה. השבת הפכה בגלות לאות ברית, כפי שמצוין בספר שמות, ל"א 14: "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת--כִּי כָּל- הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". גרינברג במאמרו "פרשנות השבת בירמיהו" טוען שהפרשנות הפנים מקראית בחוק השבת מלמדת שהפרשנות הייתה קיימת עוד בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. אם כך, זו הראיה כי הפרשנות הפנים מקראית לא החלה רק בזמן התקדשות התנ"ך, אלא עוד קודם לכן - בכתובים עצמם.

פרשנות משפטית

פרשנות החוק בקבצים המשפטיים

עדות לפעילות פרשנית בתחום החוק מתגלה מתוך סיפורים מהתורה כגון פרשת המקושש, שמתקשרת ישירות לאיסור הדלקת אש בשבת. בני ישראל לא ידעו מה לעשות למקושש אשר ביצע עבודת מלאכה בשבת, למרות שנאמר באיסור בשמות שיש להמית את האדם המבצע מלאכה בשבת. הפרשן הוסיף את פרשנותו בגוף החוק באמצעות פרשנות פנימית באחת משלוש דרכים: השמטה, תוספת או שינוי. מתוך השוואה לנוסחים אחרים, כגון נוסח השומרונים לתורה, מתגלים שינויים, תוספות או החסרות, בין אחד למשנהו. תוספות אלה באות להביא את החוק ליתר פירוט כגון: "וכי יריבו אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף ולא ימות...", בנוסח התורה של השומרונים חסרות המילים "באבן או באגרוף".

פרשנות החוק בספרות לא משפטית

השוואת ספרות החוק שבתורה להיסטוריוגרפיה מעידה כי חוקי התורה לא היו בהכרח החוק הנוהג, לפחות בתקופת בית ראשון. ניכר כי ככל שהסיפורים מאוחרים יותר, משתקפת נאמנות יותר לחוקי התורה, אשר הפכה בתקופת בית שני למסמך מחייב. כך מבצע בעל ספר דברי הימים התאמה בין חוקי התורה לסיפורים. דוגמה בולטת היא שימוש כותב מגילת רות בחוק הייבום וחליצה.

פרשנות אגדית

סמיכות פרשיות

באמצעות שימוש בנוסחאות כגון "ויהי אחרי כן" או "ויהי אחר הדברים האלה", נעשה לכאורה רצף כרונולוגי המציג שיטות צירוף סמויות ומתוחכמות. העיקרון האסוציאטיבי גרם להעמדת יחידה ספרותית אחת לצד האחרת. מכאן עולה כי לכל פרשה משמעות כפולה הן בבידודו והן בהקשרו בקרב שכניו. סמיכות הפרשיות מוסיפה מימד פרשני-רעיוני לפרשיות העומדות זו לצד זו. דוגמה בולטת לסמיכות אסוציאטיבית הוא הסיפור על מות שאול ובניו בהר הגלבוע במסגרת רצף סיפורים על עמלק.

כפל סיפורים

תופעת כפל הסיפורים הייתה לאחת מאבני היסוד שעליהן הושתתה ביקורת המקרא. כביכול אחד מהסיפורים מיותר, אך אין בכך טעות עורכים, אלא פרי כוונה פרשנית. דוגמה בולטת היא הנבואה אודות הולדת יצחק בספר בראשית. בפרק י"ז הסיבה לשמו של יצחק היא צחוקו של אברהם, ואילו בפרק יח הסיבה היא צחוקה של שרה. יש לשאול מה הטעם בשני סיפורים אודות אותו שם. הסמכת שני הפרקים יוצרת איזון בין אברהם לשרה, ופרק כ"א קושר בין שני הסיפורים.

פרשנות הפתגם

הפתגם הוא יחידה ספרותית קצרה שכאשר היא עומדת עצמאית ונטולת הקשר ספרותי, ניתן לפרשה רק מתוכה. פרשנות הפתגם היא מלאכה הקשה עקב שתי סיבות: ריחוק הפתגם מההקשר החברתי שבו נוצר הפתגם ופער לשוני. כאשר מפרידים את הפתגמים המשוקעים בסיפורת מהקשרם מתגלה משמעות כפולה לפתגם כדוגמת "הגם שאול בנביאים", בלשון הפתעה, אך לא ברור אם ההפתעה היא על דרך החיוב או השלילה. ייתכן וכי הפתגם התווסף על ידי סופר יהודאי, שעקב יחסו השלילי לשאול, בא להבהיר כי למרות התנבאות שאול אין הוא מן הנביאים. פעולה פרשנית נוספת לפתגם ניתן לראות בספרי אמ"ת. בספר משלי אנו עדים לעקבותיה של מלאכה פרשנית, הבאה לידי ביטוי בחזרתם של פתגמים עם תוספת, תוך הרחבתם של פתגמים חד-צלעיים לפתגמים דו-צלעיים, כאשר הצלע המוספת היא בבחינת פירוש.

מניעים פרשניים

ארבעה מניעים עיקריים לפרשנות הפנים מקראית:

1. מניעים אידיאיים: הרצון לצייר דמות חיובית או שלילית, והתאמה לאידאולוגיה של סופר בן תקופה מאוחרת.

2. מניעים עניינים: יישוב סתירות ומסורות.

3. שאיפה לקונקרטיזציה: הוספת נמשל מחשש שמא לא יובן המשל, מתן כותרת למזמור המגדירה את נסיבות חיבורו.

4. מניע עדכני-אקטואלי: קירוב בין הטקסט שנכתב בעבר לבין קוראו בהווה.

ראו גם

פרשנות הפשט למקרא

נבואה

לקריאה נוספת

גרינברג, מ'. "פרשת השבת בירמיהו", ב"צ לוריא (עורך), עיונים בספר ירמיהו (חלק ב'), תשל"א, עמ' 52-27.

זקוביץ, י'. (תשמ"ז). "פניה המגוונים של הפרשנות הפנים מקראית", תרביץ, נו, א, עמ' 136-143, 143-136.

זקוביץ, י'. (תשע"א). "פרשנות פנים-מקראית", ספרות המקרא – מבואות ומחקרים, צ' טלשיר (עורכת), עמ' 453-429.

זקוביץ, י'. (1992). מבוא לפרשנות פנים-מקראית, רכס הוצאה לאור פרויקטים חינוכיים בע"מ.

רום-שילוני, ד'. (תשס"ז). "התורה בספר ירמיה: הטכניקות הפרשניות והמגמות האידיאולוגיות", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י"ז, עמ' 46-45.

Fishbane, Michael. Biblical Interpretation in Ancient Israel, Oxford: Clarendon Press, 1985, 1-19

Kugel,James. “The Bible’s Earliest Interpreters,” Prooftexts 7, 1987, 269-283

הערות שוליים

קטגוריה :קטגוריה מדעי היהדות: :קטגוריה חקר המקרא: :קטגוריה ביקורת המקרא: : קטגוריה טכניקות ספרותיות בתנ"ך קטגוריה: :קטגוריה תנ"ך: :קטגוריה הטקסט המקראי קטגוריה: :קטגוריה מהדורות ותרגומים של התנ"ך: :קטגוריה פרטים בתנ"ך קטגוריה: :קטגוריה פרשנות המקרא: :קטגוריה ערכים בעבודה אקדמית פרשני המקרא