משתמש:יצחק/מצוות תלמוד תורה

בכל מקרה אין לערוך

מצוות תלמוד תורה היא מהחשובות ביותר בין מצוות העשה. מצווה זו עיקרה ללמוד תורה וללמדה. לדעת כיצד לקיים את מצוות העשה והיאך להימנע מהאיסורים. לדעת את משפט התורה באופן אמיתי. ידיעות אלו יש מצווה ללמדם לאחרים ובעיקר לבנים ולתלמידים. לגברים מצווה זו בכל מקום וזמן. נשים פטורות מהמצווה ללמד וכתוצאה מכך פטורות אף מהחובה ללמוד לשם לימוד. המצווה ללמוד את מכלול התורה שבכתב ושבעל פה כדוגמת תנ"ך, הלכה, גמרא, אגדה, אמונה ומוסר

כתבו חז"ל ששכרה (הגמול העתידי) של מצווה זו שווה לשכר כל שאר המצוות יחד.

ועובר על זה ולא לימד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר ויבין פרוש הכתובים כפשטן, ביטל עשה זה. וכן כל מי שיש סיפק בידו בשום צד, הוא בכלל עשה זה, וענשו גדול מאוד אם לא יקיימנו, כי המצוה הזאת היא אם לכולן.

— ספר החינוך מצווה תיט

טעם

בלא הידיעה כיצד לקיים את התורה לא ניתן לקיימה. יש מי שכתב כי מעלתה הרוחנית של מצווה זו גדולה משאר המצוות שכן היא מצווה שבמחשבה; כך שעל ידי הלימוד האדם עצמו מתעלה ונשמתו מזדככת; על ידי הלימוד האדם מתקשר אל הנצח ובכך באה ברכה לעולם

הלכה

חובת האב על הבנים

ושננתם לבניך ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך...

— חומש דברים פרק ו פסוק ז

פסוק יסודי זה הינו חלק מקריאת שמע מפסוק זה לימדו חכמים שכל יהודי מצווה ללמד את בנו תורה. כן לימדו מפסוק זה שיש מצווה על כל גבר יהודי לעסוק בתורה ביום ובלילה. מצווה זו חיובה על האב לבדו ולא על האם. עם זאת ראוי שכאשר האב אינו מלמד שהיא תדאג לכך

מרגע שהילד מתחיל לדבר מלמדים אותו את הפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד). באופן הדרגתי מלמדים את הילד פסוקים, ברכות ומצוות. לאחר שהילד גדל ומסוגל ללמוד מעט– בערך בגיל שש או שבע לוקחים את הילד ללמוד עם חבריו (אצל מלמד, בת"ת או בבית ספר) שם לומד בצורה מסודרת את יסודות התורה. המלמדים צריכים להיזהר שלא ללמד יותר מיכולת הילד.

סדר הלימוד של הילדים תוכנית הלימודים של הילדים בזמן המשנה היתה לפי סדר קבוע:

"...בן חמש שנים למקרא. בן עשר שנים למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לגמרא. בן שמונה עשרה לחפה..."

— מסכת אבות פרק ה' משנה כו

פרוש המשנה הוא כך הלימוד מחולק לשלוש תקופות. התחלת הלימוד בגיל חמש שנים, במשך חמש שנות הלימוד הראשונות צריך ללמוד את התורה שבכתב. לאחר מכן במשך חמש שנים לומדים את ההלכות. בשלוש השנים שלאחר מכן התלמידים לומדים את הגמרא-טעמי ההלכות. בסוף המסלול הזה היה היהודי צריך לדעת את יסודות התורה. כפי הנראה שעם התרבות הספרות התורנית לא היה זמן זה מספיק להקפת יסודות התורה וסדר הלימוד השתנה.

כמות

כמות הלימוד המינימאלית אותה אב חייב ללמד את בנו היא המקרא, מי שמוסיף על חובתו הבסיסית ומלמד את בנו יותר "תבוא עליו ברכה". על-אף-זאת במקרה והאב והבן לא למדו תורה ואין יכולת ביד האב ששניהם ילמדו האב קודם לבנו אלא אם כן הבן נבון ממנו או בעל זיכרון טוב יותר.

חובת יהודי על עצמו

הזמן המוקדש

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה

— ספר יהושע פרק א פסוק ח

למדו מן הפסוק הזה שיהודי חייב ללמוד תורה בכל יום מחייו ואפילו ברגע מותו. אין הבדל במצווה זו בין עני לעשיר ובין בריא לחולה אלא כל יהודי חייב ללמוד. שני עקרונות קובעים את זמן הלימוד. האחד שלא ישכח את אשר למד, והשני שלא יבטל את שאר זמנו כך אם יש לו זמן רב פנוי עליו ללמוד יותר זמן תורה. הלימוד המינימאלי הוא לימוד דבר מועט בבוקר ובערב, אם גם את זה אינו יכול יצא ידי חובתו בקריאת שמע בבוקר ובערב. מי שיש לו מעט זמן, כתבו הפוסקים האחרונים, ילמד בעיקר הלכה ומחשבת ישראל.

היקף

אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניה מאי דכתיב ושננתם לבנך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם. לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. מי ידע כמה חיי? לא צריכא אלא ליומי.

— מסכת קידושין דף ל עמוד א'

מקרא פרשו תורה שבכתב-התנ"ך, משנה היא ההלכה וגמרא היא פרושי וטעמי ההלכות. נחלקו מה פרוש הגמרא הזו האם כל יום ויום יחלק לימודו-דעת רש"י או שמא במשך השבוע ילמד שליש מכל חלק-דעת התוספות. בפועל פסק רבנו תם שבתלמוד הבבלי חלקים אלו קיימים ומעורבים כך שאפשר ללמוד רק תלמוד ואין צריך לחלק את הזמן. אמנם נראה שמדובר באדם שכבר למד ויודע את המקרא ואת ההלכות. יתכן שניתן ללמוד מדבריו הוא שגם שאר ספרים שמקרא הלכה והגמרא בלולים בהם כדין התלמוד. לעומתו לדעת הרמב"ם ושולחן ערוך יש לחלק את היום לזמנים שווים כפי הנראה בהתחלה. לדעת הר"ן צריך לחלק את הלימוד בכל יום אך לא דווקא בחלקים שווים. רב הפוסקים פסקו שיש ללכת בדרכו של הר"ן וללמוד בכל יום מהתנ"ך הלכות וטעמיהן.

את התורה כולה אין באפשרות אדם להקיף בימי חייו, אך יש חובה להספיק להקיף את היסודות של התורה. היסודות כוללים את לימוד התנ"ך, ההלכות הבסיסיות שצריך ללמוד כדי לקיימן, את ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעם שלהן בקצרה. עוד כוללים היסודות את לימוד ספרי האמונה והמוסר הראשוניים, כל אדם מהספר שמתאים לו.

רמת הלימוד המבוקשת היא שידע אדם את שלמד כך שיוכל לענות מיד לשאלות. השוכח את מה שלמד עובר על איסור "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים". נחלקו ברמת האיסור ויש האומרים שרק מי ששכח בכוונה עובר על איסור זה.

התנגשות עם מצווה אחרת

זמנו של האדם מוגבל ולכן לפעמים יש לו אפשרות לקיים אחת משתי מצוות ועליו לבחור איזו יקיים ואיזו ידחה לזמן אחר או לא יקיים. אם הוא לומד והמצווה השניה היא מצוות לא תעשה שאם לא יקיימנה יהיה בידו חטא יעסוק בשניה. כאשר שתי המצוות הן מצוות עשה ושתיהן בידיו ועליו לבחור את מי יקיים הכלל הוא שמצווה המוטלת על האדם אם אין אחרים יכולים לקיימה אזי יש חובה לעשותה ואם יש אחרים, לא. מצווה על הציבור כך שאין דווקא הלומד צריך לעשותה אם יש מי שיעשנה לא יפסיק מללמוד אך אם אין צריך להפסיק. יש להיזהר שלא להפנות מצוות בראשונה אל הלומדים אלא לשאר אנשים. אם המצוות המוטלות על הכלל יגרמו ללומד שלא יצליח אפילו ללמוד את הלימוד הראשוני של יסודות התורה אז לא ילך לעשותן. בעניין זמן קיום מצוות הנישואין היו בעבר מנהגים שונים וכיום הדבר לפי חישוב איכות הלימוד לפני החתונה לעומת לאחריה, כל זאת לגבי הלימוד הבסיסי אך לא לשאר הלימוד שאז יש לשאת אישה.

חובות הקהילה - בתי הספר

חובתה של כל קהילה לדאוג לכך שיהיה מי שילמד את כל הילדים כולל את בני העניים. חובה זו היא חלק מתקנות רבי יהושע בן גמלא (מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א'). עוד הזהירו שעיר שאין בה תינוקות של בית רבן (ילדים הלומדים תורה) תחרב.

נשים

מצוות תלמוד תורה כוללת שני חלקים האחד ידיעת התורה לצורך ישומה בחיים והשני לימוד התורה לשם לימוד התורה. אישה חייבת בחלק הראשון אך לא בחלק השני. זאת משום שנשים אינן מצוות במצוות תלמוד תורה‏‏ אלא חייבות לדעת את הדינים בהם הן חייבות ואת יסודות האמונה, כגברים. בשונה מגברים ברגע שתדע היא פטורה מלהמשיך וללמוד. אם לאחר שהגיעה לרמה הנדרשת היא רוצה להמשיך וללמוד תורה יש לה מצווה בזה אך במעלה פחותה מגברים.

שתי גישות ישנן בחז"ל בעניין זה לדעת רבי אליעזר "כל המלמד את בתו תורה כאלו לימדה תיפלות" (תיפלות-דברי תועבה) לעומתו רבי אלעזר בן עזריה סובר שיש לנשים מצווה לשמוע את התורה. הרמב"ם בספרו היד החזקה כותב שבלימוד תורה שבעל פה כאילו למדה תיפלות אבל תורה שבכתב אין ללמד אך אין זה כאילו לימדה תיפלות. כדעת הרמב"ם סוברים גם הטור והשולחן ערוך. אם הבת לומדת בעצמה בלא אב או מסגרת אין בזה תיפלות אלא מצווה. בסיכום אם לומדת מרצונה החופשי, מעבר למה שחייבת, מקיימת בזה מצווה, עם זאת שכרה ומעלתה של מצווה זו פחותה ממצוותו של הגבר מכיוון ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".

ראוי לאישה להשתדל שלא יהיו בניה בורים למרות שאינה מצווה על כך מדין התורה.

חשיבות לימוד התורה

תחילת דינו של אדם בעולם האמת היא השאלה "קבעת עתים לתורה?" מרפא לעצמתך החש בראשו יעסוק בתורה אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה (מסכת אבות פרק ב משנה ד)

שלושה כתרים יש לישראל כהונה ומלכות בירושה וכתר תורה החשוב יותר מהם ניתן לכל. לומד תורה חשוב יותר מכהן אפילו אם הוא ממזר.

מי ראוי לקבלת התורה: תיקון המידות וענוה ולא גאווה וגסות הרוח "נמשלה תורה למים מה מים זורמים ממקום גבוהה למקום נמוך כך תורה הולכת לענווים." "כך היא דרכה של תורה...."

פרנסה

רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם

— מסכת אבות פרק ד משנה ה

משנה זו אומרת כי אין ללמוד תורה לשם פרנסה והנאות אלא יש ללמוד תורה לשמה (לא למטרות זרות) לפי המשנה אין לאדם לקבל כסף על לימוד התורה. עם זאת התירו ללומד לקבל שכר ממספר סיבות כשכר בטלה ועוד. למרות כל ההיתרים להתפרנס מדברי תורה מוטב לאדם שלא לקבל עבור תורתו שכר חומרי כלל, על אדם זה נאמר:

כל תלמיד חכם הנהנה מיגיע כפיו אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא

— מסכת ברכות דף ח עמוד א

עם זאת מנהיגים תורניים ששימשו במישרה תורנית קיבלו תמיד את שכרם מהציבור אם רצו, זאת משום שאילו לא היו במשרתם הי יכולים להתפרנס מעבודה אחרת זאת ועוד אין ראוי לקהילה שבראשה יעמוד אדם הניזקק לבריות ועל כן היו נותנים לרבנים החשובים אם היה צורך הרבה ממון שיהיו עשירים

התפתחות

בתחילה כשקיבל משה את התורה היו עם ישראל ניזונים מהמן ולא היו להם בעיות פרנסה וכך יכלו לשבת בשלווה וללמוד תורה, מסופר כי בחטא המרגלים אחד המניעים שגרמו למרגלים להוציא דיבת הארץ רעה היה חששם שכאשר יכנסו לארץ ישראל ויהיה צורך להתפרנס לא יוכלו שוב לעסוק בשלווה בתורה. חשש זה מצא את ביטויו עוד מספר פעמים במהלך ההסטוריה כמאמרו של רבי שמעון בר יוחאי מחבר ספר הזוהר "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהה עליה? ..." (הסבר: אם אדם צריך לעמול הרבה זמן לפרנסתו מתי תגדל ידיעתו והבנתו בתורה).

גם בתקופת המשנה היו מגדולי התנאים שהיו מתפרנסים מעבודתם ולאחריה היו הולכים ללמוד בבית המדרש. בין המלאכות בהן עסקו היו חטיבת עצים עשיית פחמים וסנדלרות. לתלמידי החכמים היו מספר הטבות שסיעו להם לסיים את מלאכתם מהר על מנת שילכו ללמוד ומפני כבודם.

ירידת הדורות היא אקסיומה ביהדות הקובעת כי רמת חכמי התורה במגמת ירידה, מההסברים לכך התרבות כמות הסיפרות התורנית כך שקשה הרבה יותר ללמוד בהיקף נירחב.

ירידת הדורות הביאה למצב בו אם תלמידי החכמים ימשיכו להתפרנס מיגיע כפיהם לא יוכלו להפוך לרבנים. עקב כך החל להתפשט המנהג שרוב הרבנים מתפרנסים מהציבור. רב שהתפרנס אז מיגיעו היה נחשב כעושה מעשה חסידות שלא כל אחד מסוגל לעמוד בכך.

בזמן סוף תקופת הראשונים הורו הפוסקים שלומדי התורה יקבלו כסף מהציבור שאלמלא כן לא יהיו בישראל רבנים ומורי הוראה די הצורך. עוד אמרו שאף היכולים להתפרנס בכוחות עצמם אל יעשו כן שלא יווצר מצב שילמדו או ימדו פחות.

זו היתה התפיסה המקובלת היהדות. לעומתה היו מגדולי הפוסקים שלא הסכימו שלומדי התורה יקבלו את שכרם מהציבור וראו בכך חילול השם

תמיכה

בעבר היה נהוג לעזור לתלמידי חכמים להתפרנס במספר דברים כעזרה בעבודתם וההעדפה לקנות מהם סחורה כך שיוכלו ללכת כשהרוויחו דיים ללמוד. כן היה מקובל שעשירים מפרנסים לומדי תורה - תנאי יששכר וזבולון שיבואר בהמשך.

כפי שהוזכר נתעורר צורך עם ירידת הדורות לתת ללומדים את כל פרנסתם על מנת שיוכלו להגיע לרמה התורנית הנדרשת לקהילות היהודיות

אמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר " כי בצל החכמה בצל הכסף".

— מסכת פסחים דף נג עמוד ב

הסכם יששכר וזבולון

מסופר כי בעבר בזמן שבני ישראל ישבו בארץ ישראל לשבטיהם בתקופת בית המקדש הראשון היו שני שבטים גלילים שעשו ביניהם עיסקא שבט זבולון שהיה שבט סוחרים - ספנים היה נותן את מחסורם של בני שבט יששכר שהיו ידועים בריבוי חכמי התורה שבשבטם ובזכות כך יכלו לשבת ולעסוק בלימוד התורה. המעלה התורנית הגדולה של בני יששכר נזקפה גם לזכותם של בני זבולון. מכאן למדו כי אדם הממלא את כל מחסורו של הלומד נעשה "שותף" בשכר העתידי על מצוות לימוד התורה. כסף לשם כך ניתן לתת מתוך מעשר כספים. בעוד שבמעשר מותר לתת עד 20 אחוז מנכסיו לצורך פרנסת תלמיד חכם מותר לתת אפילו מחצית מהרווחים‏‏‏‏‏‏. דבר זה הוא על מי שנותן את כל פרנסתו של הלומד ולא על מי שנותן חלק.

"שותפות" זו יכולה להתקיים לפני הלימוד אך לא לאחריו משום שלא בזכות התורם התקיים הלימוד ולא ניתן לאדם להעביר שכר מחלקו לעולם הבא לאחר.

יש שכתבו שיש לעשות הסכם ברור בין הממן ללומד על חלוקת שכר המצווה ואם לא יעשו לא יהיה התורם שותף מלא, יש מהסוברים כך שחותמים על שטר. לעומתם יש הסוברים שאין כל צורך בהסכם כיוון שאין אפשרות לאדם למכור שכר של מצווה, השכר לדעתם מתקבל על המצווה הגדולה של ההחזקה המלאה של הלומד, לדעתם יש להימנע מלערוך הסכם מפורש כי הדבר מראה שלא המצווה היא המניעה את התורם אלא שכרה וזו כוונה לא טובה בקיום המצווה. לפי שיטה זו די בהחזקה המלאה של הלומדים בכדי ששני הצדדים יקבלו שכר מלא

קיימת מחלוקת אם הסכם מפורש גורם ששכר לימוד התורה של החכם פוחת אם לא. אם התורם תרם והלומד למד שלא כראוי מכיוון שממונו לא גרם ללימוד רב גם שכרו כך, לאור זאת יש המעדיפים "לפזר סיכונים" ולתמוך תמיכה חלקית במספר לומדי תורה כך שוודאי שמהם יש הלומדים כראוי.

סוגים

פשט

ערך מורחב – פשט

דרש

ערך מורחב – דרש

רמז

ערך מורחב – רמז

סוד

ערך מורחב – סוד

לימודי חול

ביטול תורה – אם אדם לומד לימודי חול הרי בזמן זה יכל ללמוד תורה. על כך השיב הגר"א שהחוכמות הן מסיעות לתורה כך שבכוונה טובה לימוד החוכמות הוא חלק מלימוד התורה. על חשיבות לימודי החול כתב הגר"א: "כפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדים יחד" "כל החוכמות נצרכות לתורתנו"

הבעיה

פילוסופיה זרה בעבר כל הלימוד היה מבוסס על כתבי חכמי יוון הקדומים שדברי חוכמת הטבע היו מעורבים בדעתם הפילוסופית הנוגדת את השקפת היהדות. באופן לימוד זה היה חשש גדול שהתלמידים יגררו אחר השקפות זרות ויתבוללו. על כן רבים מגדולי ישראל אסרו על בני דורם באופנים שונים ללמוד; הרשב"א אסר על צעירים מגיל עשרים וחמש ללמוד בספרים הללו, היו שאסרו ללמוד בכתבי אריסטו לחלוטין כי אין התועלת שווה את הנזק.

לאחר זמן עם תחילת תקופת ההשכלה באירופה המדע השתחרר מתפיסותיו של אריסטו אך מנגד היה לתנועת ההשכלה כוח כביר והיא סחפה עימה אנשים רבים לעזוב את הדת ואף להתנצר. היחס לכך לא היה אחיד, היו שלחמו כנגד כל לימוד חוכמות מלבד התורה. והיו מנגד מגדולי ישראל שאמרו שראוי לתלמידי החכמים ללמוד לימודי חול. תנועה שקראה ללכת וללמוד היא תנועת תורה עם דרך ארץ.

כיום הויכוח נמשך. אף שיטה לא הצליחה למנוע את עזיבת הדת לחלוטין. הציונות הדתית דוגלת בשיטה של "תורה עם דרך ארץ" והציבור החרדי כפי הנראה ברובו נגד אך נדמה כי יש מגמת עליה בכמות לימודי החול שם.

לקריאה נוספת

• תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד ב' ודף ל'
• ספר החינוך, מצווה תי"ט
• משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה
• הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה ליקוטים א, הלכות תלמוד תורה (באתר פניני הלכה)