אדריכלות נאצית
האדריכלות הנאצית הייתה אחד הכלים ליישום התוכנית ליצירת התחדשות רוחנית ותרבותית בגרמניה בימי הרייך השלישי, לפי תפיסתם של מנהיגיו.
בסיס תאורטי
עריכהלאדריכלות הנאצית היו שלושה תפקידים עיקריים: תיאטרלי, סמלי וחינוכי. האדריכלים הנאצים סברו כי מלבד תפקידם הפונקציונלי, על המבנים לשרת גם מטרות נוספות של העברת מסרים אידאולוגיים חינוכיים ותת-הכרתיים. ככלל, התנועה הנאצית ייחסה חשיבות גדולה לאומנות ולעיצוב ככלי תעמולה. אחד הביטויים לכך היה מינויו של יוזף גבלס, האדם השני בחשיבותו במפלגה הנאצית, לשר האומנות. מעבר לזאת לרבים מבכירי המפלגה הנאצית היה ניסיון או רקע השכלתי בתחום האמנות. אדולף היטלר, למשל, התפרנס במשך תקופה מסוימת כצייר גלויות[1].
רוב הבנייה הציבורית שימשה גם כמרכז לפעילות משותפת–עממית. האידאולוגיה הנאצית שאפה לחדש את התרבות העממית המתבססת לכאורה על מקורות העבר הגרמאני. אחד הביטויים התרבותיים לכך היה כינוסים עממים חברתיים, והמבנים הציבוריים ובעיקר עיצובם הארכיטקטוני, שימשו תשתית הולמת.
השימוש באדריכלות ציבורית לצורך יצירת לכידות חברתית לא היה חידוש רעיוני של הנאצים. אך בניגוד לתקופות אחרות בהן היה הכינוס העממי מקובל כמכשיר ליצירת הלכידות החברתית, אצל הנאצים הוא קיבל ביטוי קיצוני בכך שדחה את שיתופם של זרים לא-גרמניים כחלק מן החברה, והעדיף סגירות על בסיס גזעי, בניגוד למטרה המקורית של פתיחות, קירוב והטמעה של הזרים בחברה.
המבנים הנאציים היו בעצם ביטוי והעצמה למהותה של התנועה הנאצית ויעדיה, בהם: הפיכת האזרח לפריט צייתני במערכת אידאולוגית, מבוססת על עבר מיסטי מפואר, המתאחדת תחת רעיונותיו ודרכו של מנהיג עליון אחד.
ניתן לאבחן מספר מאפיינים עיקריים של האדריכלות הנאצית:
- גרסה שמרנית של האדריכלות הנאו קלאסית.
- חיקוי עיצובי של הסגנון העממי (פולקי)–רומנטי הגרמני.
- גודל עצום ובקנה מידה בלתי אנושי של המבנים, המתאפיין בשימוש חוזר באלמנטים שונים כמו עמודי תמך.
- השלמה עיצובית באמצעות פסלים וסמלים נאציים.
את הדוגמה המובהקת ביותר לעירוב הסגנונות הזה ניתן לראות במבנה של טירת וולסבורג (Wewelsburg). הטירה, שנבנתה בימי הביניים, עברה עיצוב מחדש בדרכה להפוך למרכז התרבותי של האס אס, תוך שימוש במוטיבים עיצוביים גותיים ורומנסקיים.
השימוש בסגנון הנאו-קלאסי נעשה לראשונה במבני ציבור כמו שדה הצפלין שנבנה בנירנברג, או בתכנון היכל העם (Volkshalle) בברלין. בסגנון העממי–גרמני נעשה שימוש בעיקר בעיירות ובאזורים הכפריים, אשר ייצגו את העבר המיתולוגי של העם הגרמני בתקופה שבה לא היה נתון להשפעות חיצוניות.
היבט סמלי
עריכההיסודות של האדריכלות הנאצית לא היו חדשניים או פורצי דרך. שדרות עירוניות ארוכות ורחבות, אשר לאורכן בנויים מבני ציבור נמצאות בכל הערים הגדולות בעולם, ומבנים ציבוריים מכוסי כיפות קיימים עוד מהעולם העתיק. ייחודיותם במסגרת האדריכלות הנאצית נובעת בעיקר מן האובדן המוחלט של קנה מידה אנושי של הממדים שלהם, ומן ההשפעה המהממת שהם יוצרים על האדם העומד לצידם. ההשפעה לא הייתה אמורה להיות נעימה ומסבירת פנים, אלא ליצור חוויה של האדרה ועוצמה מדינית, ובכך למלא תפקיד חברתי–פוליטי.
השקפותיו של היטלר בענייני אדריכלות הייתה הבסיס לגיבוש תפישת האדריכלות הנאצית. היטלר ראה בבנייה מכשיר ליצירת קשר בין העבר והעתיד של תרבות. לכן, מבנים שעתידים היו להיבנות היו אלה אשר יעבירו את התרבות לדורות הבאים. בהשראתו של היטלר גיבש האדריכל אלברט שפר את תיאורית ערך השרידים שלו, אשר הפכה לבסיס בתכנונם של מבני ציבור בתקופה הנאצית.
העדפת השימוש בחומרים טבעיים כמו אבן ושיש על פני חומרים מודרניים כבטון וברזל, אמורה לעמוד בפני פגעי אקלים במשך אלפי שנים, ולשמר את המבנים בדיוק כמו אלה מתקופת מצרים יוון ורומא העתיקות.
הסמליות באדריכלות הנאצית ממשיכה גם מעבר לצורת וגודל המבנים עצמם. החזיתות, העיטורים, הפסלים, הציורים, הסמלים והתוספות שעל המבנים, כולם בעלי משמעות המשרתת את האדרתם של העם, המשטר והמנהיג.
דוגמה מוחשית למבנה המאחד בתוכו את כל המרכיבים שנמנו, ובין אלה שאף הגיע לשלבי סיום הוא בניין הקנצלריה (Kanzlei) בברלין.
היבט חינוכי
עריכההעובדה כי האדריכלות הנאצית התבססה על סגנונות קודמים, התקבלה באופן חיובי במיוחד, שכן היא שימשה לצורך חיזוק המסר בדבר קיום קשר בין התרבות הנוכחית לתרבות העם הגרמני בעבר. לתפיסתם, התרבות העממית-גרמנית והניאו קלסיציזם האדריכלי היו בעלי קשר ישיר לתרבות הארית הקדומה אשר ביסודו של העם הגרמני.
ממדי הבניה היוצרים את הרושם של אפסות האדם מול גדלות העם, המתבטאת באמצעות המשטר ושליחיו, היו בעלי תפקיד משמעותי בתהליך העברת המסר של ה"לידה מחדש" של העם הגרמני. המסר של קהילה עממית מאוחדת בעלת עוצמה פיזית היה בעל משמעות חינוכית עצומה ביצירת הלכידות החברתית.
הבנייה מחדש של ברלין
עריכה
ערך מורחב – בירת העולם גרמאניה
.jpg)
עוד בספטמבר 1933 טען היטלר בפני ראש העיר ברלין, כי העיר אינה מסודרת באופן שיטתי. ב-30 בינואר 1937 מינה את אלברט שפר כאחראי לתכנון ועיצוב מחדש של העיר.
התוכנית שהוציא שפר תחת ידו הייתה מבוססת על עקרונות התכנון מימי רומא. התוכנית כללה יצירת ציר אורך עירוני בכיוונים צפון–דרום אשר יצטלב בזווית ישרה, בציר רוחב בכיוונים מזרח-מערב. בצידה הצפוני של הצטלבות הצירים תוכננה כיכר ענקית בשטח של 350,000 מ"ר. הכיכר תוכננה כך שתוכל להכיל כמיליון בני אדם. מסביבה תוכננו מבני ציבור עצומי ממדים. בראשם, בחלק הצפוני של הציר, ובממדים בלתי נתפסים, תוכנן "היכל העם", המקוּרֶה בכיפה. גובהו המתוכנן כ-200 מטר, וקוטרו כ-250 מטר, ואשר היה אמור להכיל בתוכו כ-180,000 בני אדם בעת ובעונה אחת. ארמונו של היטלר תוכנן בצד המערבי, ומפקדת הצבא בצד המזרחי.
קנה המידה של המבנים המתוכננים גימד את ממדי הרייכסטאג ושער ברנדנבורג הסמוכים. בצידו הדרומי של הציר תוכנן שער ניצחון בגובה 100 מטר המגמד גם הוא את שער הניצחון של פריז. ציר האורך צפון-דרום, "שדרת הניצחון", תוכנן באורך של 5 ק"מ כמסלול מצעדים סגור לתנועת כלי רכב. התנועה תוכננה במנהרה מתחת לשדרה, ואף הוחל בבנייתה. שרידיה קיימים עד היום.
תכנון עירוני בסגנון דומה נקבע לגבי ערים גרמניות אחרות באמצעות צו מיום 4 באוקטובר 1937. בצו נקבע, בין היתר, גם מיקומם של מבני הציבור בתוך העיר בהתאם לחשיבותם. נקבע כי הצו ייושם גם בערים אשר נמצאות תחת שליטה או כיבוש גרמני. למעשה הפכה האדריכלות להמשכו של הכיבוש באמצעים אחרים.
אדריכלות כדת
עריכהההבדל העיקרי בין האדריכלות הניאו קלאסית בגרסה הנאצית שלה לבין גרסאות שלה במדינות אחרות הוא בכך שהאדריכלות הפכה אצל הנאצים לפניו של המשטר הטוטליטרי השולט במדינה. הסגנון האדריכלי הפך למכשיר המשמש ביצירת סדר אזרחי.
תכנון המבנה העירוני, קביעת מיקומם של מבנים לפי חשיבותם למשטר, הצבת פסלי ראשי המשטר ומקורביו, הפכה בעצם את השלטון הנאצי לדת. האיסור שהוטל על פולחן דתי מסורתי, הוחלף בפולחן חילוני, כאשר המשטר הנאצי באמצעות בנייניו וראשיו משמשים בתפקידי הקדושה.
השימוש באדריכלות כמכשיר דתי התחזק והתקבע עם הקמתם של "מקדשים" לכבוד גיבורים נאצים שנהרגו. במקומות הללו נקבעו ונערכו ימי זיכרון וטקסים פולחניים בעלי סממנים דתיים לחלוטין. המפורסם ביניהם הוא כיכר קניגספלאץ (Königsplatz) במינכן אשר תוכננה בראשית שנות השלושים בידי היטלר והאדריכל הנערץ עליו, פאול לודוויג טרוסט. טרוסט, אשר שאף להחיות את הסגנון הדורי הקלאסי מימי יוון העתיקה, מצא לעצמו גיבוי ומיקום מצוין ליישום רעיונותיו.
פיסול
עריכההפיסול בגרמניה הנאצית היה חלק אינטגרלי מן הסגנון האדריכלי והשלים אותו. הפיסול השלים את תפיסת "הרוח הגרמנית" והנצחיות שלה. הדגש הושם על קווים מדויקים ומושלמים של גוף האדם ובעלי החיים. פגמים לא נראו וחריגים לא הוצגו.
נושאי הפסלים התבססו בעיקר על היחסים בין האדם והטבע והמחישו נאמנות, כוח, בריאות, משפחתיות, עבודה, מאמץ ומלחמה.
הפסלים הבולטים המקובלים על המשטר, ארנו ברקר ויוזף תוראק, זכו להציג את עבודותיהם במקומות העיקריים של מרכזי השלטון.
כוח העבודה
עריכהמפעלי הבנייה העצומים של הנאצים דרשו משאבים גדולים של כוח אדם, הן מקצועי והן לא מקצועי. עם עלייתו לשלטון ב-1933 תכנן היטלר עבודות ציבוריות יוזמות ולעשות שימוש בעיקר במובטלים הרבים שהיו בגרמניה. בכך קיווה להשיג מטרה כפולה: הן לעורר את הכלכלה הגרמנית החלשה, והן ליצור לעצמו שם של יוצר התעסוקה. אולם למעשה נשאבו רוב הגרמנים לתעשיית הנשק והחימוש ולא למפעלי הבנייה. אלה שהועסקו בכל זאת בבנייה, זכו לתנאים קשים ואף יצאו לשביתות והפגנות, ובשנת 1934 אף דוכאו באכזריות על ידי הגסטאפו וראשיהם נשלחו למחנות ריכוז באשמת קומוניזם.
עיקר כוח העבודה הושג במחנות העבודה ומחנות הריכוז אשר יושביהם סבלו מתנאי עבדות ורעב במכרות האבן. כמו כן, תכננו הנאצים להעביר לגרמניה 3 מיליון עובדים ממוצא סלאבי לצורך מפעלי הבנייה השונים, ובמאי 1941 כבר הועבדו ברחבי הרייך השלישי יותר מ-3 מיליון זרים משטחים שנכבשו.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- Scobie, Alexander (1990). Hitler's State Architecture: The Impact of Classical Antiquity. College Art Association Monograph - Book 45. Pennsylvania State University Press. ISBN 978-0271006918.
- Taylor, Robert (1974). The Word in Stone: The Role of Architecture in the National Socialist Ideology. Berkeley: University of California Press. ISBN 0-520-02193-2.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ יואכים פסט, היטלר, דיוקנו של לא איש