משתמש:ניב/הילרי קלינטון
(2000 United States Senate election in New York)
| |||||||||||
| הבחירות לסנאט של ארצות הברית בניו יורק | |||||||||||
| 7 בנובמבר 2000 | |||||||||||
|
.jpg)
| ||||||||||
| מועמד | הילרי קלינטון | ריק לאציו | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | המפלגה הרפובליקנית | |||||||||
| מספר הקולות | 3,747,310 | 2,915,730 | |||||||||
| אחוזים | 55.3% | 43.0% | |||||||||
 קלינטון: 50-40% 60-50% 70-60% 80-70% 90-80% לאציו: 50-40% 60-50% 70-60% | |||||||||||
| הזוכה: הילרי קלינטון | |||||||||||
בבחירות לסנאט של ארצות הברית שנערכו במדינת ניו יורק ב-7 בנובמבר 2000, ניצחה הילרי רודהם קלינטון, אז הגברת הראשונה של ארצות הברית, את חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ריק לאציו. מערכת בחירות זו חפפה אל הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000.
המירוץ החל בנובמבר 1998 כאשר הסנאטור המכהן דניאל פטריק מויניהאן הודיע על פרישתו. גם המפלגה הדמוקרטית וגם המפלגה הרפובליקנית החלו מחפשות אחר מועמדים בעלי תפקידים בכירים להתמודד על המושב הפתוח. בראשית 1999 קלינטון וראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני היו המועמדים המשוערים שעתידים להתחרות זה בזו. קלינטון ובעלה, נשיא ארצות הברית המכהן ביל קלינטון, רכשו בספטמבר 1999 בית מגורים בכפר הקטן צ'אפאקווה, השוכן צפונית לניו יורק ובכך נהייתה קלינטון זכאית להתמודד בבחירות, אם כי התמודדה תחת האשמות על היותה "Carpetbagger" מכיוון שמעולם לא התגוררה במדינה טרם הבחירות. ההובלה בסקרים נעה מקלינטון לג'וליאני ובחזרה לקלינטון שכן שמסעי הבחירות של השניים כלל מצד אחד אסטרטגיות מוצלחות ומצד שני שגיאות כמו גם התמודדות עם אירועים אקטואליים. בסוף אפריל ומאי 2000, חיי הנישואין של ג'וליאני כמו גם חייו הרפואיים, הרומנטיים והפוליטיים הגיעו כולם לנקודת רתיחה בתקופה סוערת בת ארבעה שבועות, מה שהוביל לפרישתו מהמירוץ ב-19 במאי.
הרפובליקנים בחרו בריק לאציו עלום-השם יחסית כמועמדם בבחירות. בבחירות נרשם שיא ל 90 מיליון דולר אמריקני בהוצאות מטות הבחירות של קלינטון, לאציו וג'וליאני. קלינטון הפגינה כוח באפסטייט ניו יורק, אזור שנחשב למזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, וגם בעימות בחירות בו לאציו התנהג בבוטות וסיפק פליטות פה מטופשות אשר גיבשו תמיכה מצד נשים עבור קלינטון. ביום הבחירות הכלליות שהתקיים בראשית נובמבר 2000 גברה קלינטון על לאציו עם 55 אחוז מקולות הבוחרים בעוד לאציו נותר מאחור עם 43% בלבד.
רקע
עריכהכאשר הודיע דניאל פטריק מויניהאן, נציגה של מדינת ניו יורק בסנאט זה ארבע תקופות כהונה, על פרישתו בנובמבר 1998, מושבו הבטוח בסנאט מטעם ניו יורק נעשה פתוח לקראת הבחירות ב-2000[1]. שתי המפלגות ניסו למצוא מועמדים בעלי פרופיל פוליטי גבוה שיתמודדו על המושב.
ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני, שהיה מנוע להתמודד מחדש לתפקידו כראש העירייה ב-2001 בשל הגבלות כהונה, הצביע מיד על רצונו להיבחר לסנאט[1]. בשל הפרופיל הגבוה והנראות הלאומית שלו, ג'וליאני נתמך על ידי המפלגה הרפובליקנית של מדינת ניו יורק, למרות שהרגיז רפובליקנים רבים בכך שהביע את תמיכתו במושל ניו יורק הדמוקרטי המכהן מריו קואומו על פני ג'ורג' פטאקי הרפובליקני בבחירות 1994[2]. חיש מהר נעשה ג'וליאני המועמד הרפובליקני המשוער, ובאפריל 1999 הקים ועדת גישוש רשמית לקראת פתיחת מסע בחירות. חרף הפופולריות וההובלה של ג'וליאני, התנגדות למועמדותו הצפויה נותרה בעינה. ריק לאציו, חבר בית הנבחרים המייצג את מחוז סאפוק שבלונג איילנד, גייס כספים ותכנן להודיע על מועמדותו ב-16 באוגוסט 1999[3]. לאציו שוחח בגלוי על אפשרות של בחירות מקדימות נגד ג'וליאני, והאמין כי הרקורד השמרני שלו ימשוך אליו את המצביעים במפלגה הרפובליקנית. בראשית אוגוסט, תחת לחץ מצד אישים רפובליקנים מניו יורק ומחוצה לה, המושל פטאקי הביע את תמיכתו בלאציו. פטאקי דחק בתקיפות בלאציו ליסוג ממועמדותו, ולבסוף לאציו נכנע ללחץ ההולך וגובר על אף התסכול משום שג'וליאני טרם הודיע באורח רשמי שהוא מתמודד. לאציו אמר: "אם ראש העיר רוצה להיות מועמד, אני חושב שהוא צריך להיכנס למירוץ הזה. הגיע הזמן לשים בצד את אופרת הסבון הזו ולעשות מעשה[3]". חבר בית הנבחרים פיטר קינג (אנ') שקל גם הוא להתמודד בבחירות המקדימות אך התמודדות ממשית לא קרמה עור וגידים[3].
בינתיים במפלגה הדמוקרטית חברת בית הנבחרים ניטה לאווי הייתה הראשונה לזכות בתואר המועמדת המשוערת של הדמוקרטים[4], ואילו מועמדים אפשריים אחרים שהוזכרו כמי שעשויים להצטרף לבחירות המקדימות כללו את מזכיר השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית לשעבר אנדרו קואומו, מבקר מדינת ניו יורק קרל מקול, וכן חברת בית הנבחרים קרוליין מלוני (אנ'). גורמים במפלגה הדמוקרטית חששו שמא לא לאווי ולא מועמד אחר יצליחו לגבור בבחירות הכלליות על ג'וליאני, וכי הרפובליקנים יטלו את המושב מידיהם. בשלהי שנת 1998, פוליטיקאים ויועצים דמוקרטים בולטים, בהם חבר בית הנבחרים צ'ארלס רנגל (אנ') הפצירו בגברת הראושנה הילרי רודהם קלינטון להתמודד לסנאט. התמודדות של קלינטון היא ביסודה חסרת תקדים שכן אף אחת מהגברות הראשונות לדורותיהן לא התמודדו למשרה ציבורית. קלינטון בילתה זמן לא מבוטל בהתחבטות בשעה שלאווי איבדה מהרלוונטיות שלה. היועצים הפוליטיים שלה אמרו לה שהבחירות המקדימות יהיו קשוחות והיו אף שאמרו שהיא תפסיד. לאווי המתינה לגמר משפט ההדחה של הנשיא ביל קלינטון, שהגיע עם זיכויו בידי הסנאט ב-12 בפברואר 1999.
מסע הבחירות הראשוני של קלינטון
עריכהב-16 בפברואר 1999, המשרד של הגברת הראשונה הודיע באורח רשמי כי היא שוקלת להתמודד לסנאט של ארצות הברית. ברגע שהיה ברור שקלינטון מתכוונת לרוץ, ניטה לאווי הסירה מועמדותה חרף אכזבתה מההזדמנות שנגוזה[5]. ב-7 ביולי 1999, קלינטון הודיעה רשמית על הקמת ועדת גישוש לקראת התמודדות לסנאט בחווה של דניאל פטריק מויניהאן בפינדרס קורנרס שבמחוז דלאוור הכפרי. ביל קלינטון, אז נשיא במעמד של ברווז צולע, התלהב פחות ממועמדותה. ניהול האירוע הופקד בידיו של מנדי גרונוולד, היועצת הפוליטית הזוג קלינטון[6]. הילרי קלינטון יצאה ל"מסע הקשבה" בכל רחבי מדינת ניו יורק לאחר כניסתה למירוץ[7]. היא תכננה לבקר בכל 62 מחוזות ניו יורק, תוך שיחות עם תושבי המדינה במסגרות של קבוצות קטנות לפי עקרונות הפוליטיקה הקמעונאית. במהלך המירוץ היא בילתה זמן רב בניהול מסע הבחירות באזורים הרפובליקנים המסורתיים שבצפון המדינה. קלינטון במהלך מסע הבחירות המבצע האשימו המתנגדים את קלינטון באופורטוניזם, משום שמעולם לא התגוררה במדינת ניו יורק טרם התמודדותה או לקחה חלק בפוליטיקה הארצית של ניו יורק לפני הבחירות[8].
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 ג'ון קינג, https://edition.cnn.com/ALLPOLITICS/stories/1998/11/06/moynihan/, באתר CNN, 6 בנובמבר 1998 (באנגלית)
- ^ 1994 Ad, באתר National Review, 21 בנובמבר 1994 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Lazio suspends Senate plans, באתר CNN, 11 באוגוסט 1999 (באנגלית)
- ^ קווין מרידה, Rep. Nita Lowey's Senate Bid on Standby, באתר וושינגטון פוסט, 2 במרץ 1999 (באנגלית)
- ^ מארק אמבינדר, Clinton move starts more Senate jockeying, באתר The Atlantic, 21 בנובמבר 2008 (באנגלית)
- ^ אליזבת בומילר, PUBLIC LIVES; A Top Adviser to a Much-Advised First Lady, באתר ניו יורק טיימס, 20 ביולי 1999 (באנגלית)
- ^ ג'ף גרת ודון ואן נאטה ג'וניור, בדרכה - תקוותיה ושאיפותיה של הילרי רודהם קלינטון, 2007, עמ' 278
- ^ Hillary as a carpetbagger, באתר וושינגטון טיימס, 2 במרץ 2000 (באנגלית)