משתמש:ChuraF/שיטת גרינברג
שיטת גרינברג הינה דיסציפלינה של תשומת לב, המתאפיינת במתן דגש לתשומת לב של הגוף, לתפיסה ולחוויה האישית של האדם. השיטה מלמדת אנשים דרך הגוף להיות קשובים לעצמם ולסביבתם ולעצור הרגלים אוטומטיים המגבילים אותם, במטרה להעצים את יכולתם להחלים, להשיג מטרות אישיות ולהיות במיטבם. השיטה פותחה בתחילת שנות השמונים על ידי אבי גרינברג, וכיום הינה שיטה בינלאומית הנלמדת ומיושמת במספר ארצות.
ההתחלה
עריכההמייסד
עריכההשיטה פותחה על ידי אבי גרינברג (נולד ב-1955), פאראמדיק לשעבר ואוטודידקט אשר התמחה ועבד בטכניקות ושיטות שונות של ריפוי והחלמה ממגוון תרבויות. מתוך הידע והניסיון שצבר בעבודתו הוא זיהה שלמרות שלאנשים ישנה היכולת הטבעית לרפא את עצמם ולמנוע היווצרות מצבים פיזיים הפוגעים באיכות חייהם, חסרים להם הידע והמיומנות כיצד ליישם יכולת זו. הבחנה זו הביאה לשינוי כולל בגישתו; מגישה של ריפוי אנשים לזו המלמדת אותם איך להיות מעורבים ואחראים לבריאותם ואיכות חייהם. מאוחר יותר הוא תיאר את הבחנותיו בספרו "פחד כאב וחברים אחרים" (1994)(1). כיום הוא מתמקד בהמשך הפיתוח של השיטה וממשיך ללמד מדריכים מוסמכים, מנחים ומורים של השיטה.
התפתחות השיטה
עריכהלאחר מספר שנים של יישום גישתו החדשה, שכללה הרחבת נקודת ההתייחסות של אבחון בכפות רגליים, רפלקסולוגיה ועבודת גוף, התבקש אבי גרינברג ללמד קבוצות תלמידים שפנו אליו, ומתוך כך הוא גיבש שיטה מובנית. הביקוש ללימודים נוספים הוביל לפתיחת בית הספר הראשון של שיטת גרינברג בשנות השמונים בישראל. בעקבות פרסום ספרו "רפלקסולוגיה הוליסטית" ב-1989 הגיעה השיטה גם לאירופה והפכה לבינלאומית. היום ישנם מאות מדריכים מוסמכים עצמאיים העובדים במקומות שונים בעולם, ומספר בתי ספר, במדינות שונות באירופה, המלמדים את המקצוע. השיטה ממשיכה להתקדם, להתפתח וללטש נושאים ואספקטים שונים.
עקרונות של השיטה
עריכההשיטה שמה דגש על תשומת לב של הגוף מתוך הבחנה שהחיים נחווים דרך הגוף - מחשבותיהם של אנשים, פעולותיהם, רגשותיהם ותחושותיהם -כולם באים לידי ביטוי בגוף. הגוף ער באופן תמידי לטווח רחב של משתנים הקורים בתוכו וסביבו, מה שמאפשר לו להתאים עצמו ולהגיב למציאות מתוך אותה מטרה של שאר היצורים החיים– לשרוד ולשגשג. ככאלה, תשומת הלב של אנשים באה מכל הגוף, והיא כוללת את היכולת לחוש את העולם מסביב וליצור עמו יחסי גומלין ברמות רבות ושונות. תשומת הלב של הגוף הינה לא מילולית במהותה, והיא למעשה החוויה עצמה. השיטה טוענת כי באם לא יופרע, הגוף יפעל באופן טבעי כדי לדאוג לעצמו, להבריא, להתאים עצמו למציאות משתנה, להתפתח ולממש עצמו, ובכך שואף להגיע למצב שהוא במיטבו. עם זאת היא מצביעה על כך שבעוד תשומת הלב של הגוף הינה תמיד בהווה ובמציאות, תשומת הלב של בני האדם- ובמיוחד זו שמקורה במיינד- יכולה בקלות לנוע למעין "מקום" אחר שהשיטה מכנה בשם: "העולם הפנימי". העולם הפנימי- מונח המשמש את השיטה כדי לציין אסופה של אירועי עבר, זיכרונות, הרגשות, כאבים ופחדים ישנים, אמונות, הסברים, ותיאוריות שאנשים צוברים לאורך חייהם. כאשר תשומת הלב ממוקדת בתפיסה של העולם הפנימי, הוא פועל כפילטר לחוויות של אנשים וגורם להם לחיות חיים פנימיים המנותקים מהמציאות, מפיזיות ומהגוף. זאת בניגוד למצב בו תשומת הלב מכוונת לגוף ודרכו למציאות. "כחברה, איבדנו את המודעות לכך שהגוף שלנו הוא מי שאנחנו, דבר שמוביל להזנחה בצורות רבות... וכשאנו שוכחים את הגוף אנו מודעים רק לפרשנות של המיינד למציאות. במקום לחוות את החיים ולקחת בהם חלק, אנו צופים ב"סרט" על חווית החיים.(2)."
עצירת דפוסי התנהגות
עריכההמתודולוגיה בה משתמשים כדי ליצור כל שינוי שהוא, כוללת הבחנה והבהרה של תגובות ודפוסי התנהגות של האדם וכן פיתוח היכולת להפסיקם. זאת מתוך הכרה בכך שהדבר היחיד עליו האדם באמת יכול לשלוט ולקחת אחריות הוא תגובותיו לסיטואציה נתונה. השיטה מתמקדת בתגובה חוזרת של האדם כפי שמתבטאת בסיטואציות מסוימות בחייו.
השיטה מלמדת לשים לב ולחוש פיזית איך תגובות קבועות ואוטומטיות (הנעשות עם מעט מאוד תשומת לב ושליטה) מופיעות כחוויה מסוימת בגופו של האדם, וכיצד הוא יוצר אותן. ניתן להקביל תגובות אוטומטיות לדפוסי התנהגות מותנים (במודלים פסיכולוגים שונים כמו ביהביוריזם); כאשר התניה משלבת התנהגויות נחוצות עם מרכיבים התנהגותיים לא נחוצים, מתרחשת למידה מוטעית ומזיקה שמגבילה את יכולת הגוף לאזן את עצמו. הוכח כי התניה יכולה להיות גורם התורם למחלות. כאשר האדם לומד יותר שליטה על תגובות אוטומטיות הוא יכול לבחור לעצור זאת לחוות את המציאות בצורה ישירה יותר, ולפעול מתוך תשומת לב למציאות ולסיטואציות משתנות.
עצירה - בהקשר זה עצירה משמעה להפסיק כל מה שהאדם עושה כחלק מההרגל האוטומטי. זהו אקט פיזי הנעשה עם תשומת לב לגוף, רצון ובחירה, כדי לא להמשיך את אותו חלק בחוויה האוטומטית שהאדם יכול לתפוס, ובו הוא יכול לשלוט. לדוגמא: אדם פוחד בסיטואציה מסוימת (למשל למידה למבחן), ובתגובה הוא עוצר את הנשימה, מכווץ את הסרעפת והכתפיים, נועל ברכיים, נהייה מודאג ושיפוטי, שונא את הסיטואציה ומעדיף להיעלם. בכך שהאדם לומד לשים לב לכל אלה, לייצר ולהפסיק אותם באופן מכוון, "הוא יכול לבחור לסרב להגיב כך - להרפות את הכתפיים והסרעפת, לא לנעול את הברכיים, לנשום בצורה שונה ולהפסיק לדאוג ולשפוט." השיטה טוענת כי כשאדם לומד ועוצר תגובה אוטומטית בצורה זו, הוא יכול לקבל פרספקטיבה בהירה על הסיטואציה, יותר שליטה וחופש בחירה איך להיות, וכך ליצור את השינוי המבוקש.
לתת לגוף לעבוד- מונח זה מתאר את הפעולה בה הגוף מתפקד בצורה חופשית יותר מהרגיל ומאזן את עצמו. אחרי עצירה של תגובה קבועה, תשומת הלב והאנרגיה שהאדם השקיע בהחזקת ההרגל נעשות זמינות, ויכולות להיות מתועלות לצרכי הגוף באותו הרגע ולמטרות שרצה להשיג. לדוגמא: אחרי עצירה של הרגל לכווץ את הבטן, יכולים להופיע תנועה, רעד, קרקורי בטן, והגוף יוכל לעכל טוב יותר; או אחרי עצירה של הרגל של להקשיח את החזה ולהיות נוקשה ואדיש, יכולה להתעורר זרימה חמה בגוף, תחושה שהשרירים מתרחבים, גמישות והתרגשות.(3). על מנת להשיג שליטה ויעילות ביכולת לעצור הרגל ולתת לגוף לעבוד בצורה זו יש צורך בתרגול שיטמיע יכולת זו כחלק מהאפשרויות היומיומיות של האדם.
היסטוריה אישית
עריכהכאשר מתמודדים עם דפוסי התנהגות, יש חשיבות גדולה להפרדה בין העבר להווה. ביחס לתגובות של אורגניזם, כתב הפילוסוף וזוכה פרס הנובל, ברטרנד ראסל: "...כל אורגניזם חי, כזה שמובחן בהתנהגות פיזית ומנטאלית, כרוך בהשפעה עקשנית של העבר...", וממשיך: "כאשר מכלול של גירויים גרם מלכתחילה למכלול מסוים של תגובות, הישנות של חלק מהגירויים נוטה לגרום להישנות של כל התגובות". דפוסים נלמדו בעבר מסיטואציות שחזרו על עצמן ומחוויות אינטנסיביות, כמו טראומות, והם באים לידי ביטוי באופן פיזי כאזורים מכווצים, חולשה, תנוחות מסוימות, כאב וכו'. על פי השיטה כשאדם ממשיך דפוסים בצורה אוטומטית הוא בעצם חוזר על מה שלמד בהיסטוריה שלו ואינו תופש את המציאות כפי שהיא אלא מתוך פילטרים של העולם הפנימי אשר כולל מסקנות ואמונות מהעבר, פחד וכאב ישנים, מצבי רוח חוזרים וכו'. הרעיון של נושא לא פתור או "פתוח" מתייחס למעשה למצב של חוסר איזון מן העבר שמעולם לא הוסדר ואשר עולה על פני השטח שוב ושוב כתבנית פתוחה". כאשר מתייחסים להיסטוריה אישית דרך הגוף, מתמקדים בעצירה של מסקנות ישנות שאינן רלוונטיות למציאות הנוכחית של האדם, ופיתוח איכויות שלא היו זמינות קודם לכן.
פחד הינו מנגנון הגנה טבעי, יכולת מובנית המאפשרת לזהות איומים אפשריים. פחד מעיר תגובות פיזיות שונות, שממריצות, מחדדות את התפיסה, ומאפשרות לפעול במהירות ויעילות במצב סכנה. בעוד הפחד מתעורר ועולה ברגע בו מופיעה סכנה, בני אדם יכולים להעיר מנגנון דומה אך ורק מתוך ציפייה לאירועים מפחידים שעלולים לקרות, על אף ששום דבר מסוכן לא מתרחש. בני אדם יכולים גם לחוש מאוימים מהפחד עצמו, כאילו הוא ה"אויב", או הסכנה עצמה, וכתוצאה מכך מתנגדים לו, מתעלמים ממנו ונמנעים מלחוות אותו. על פי השיטה, נטיות אלו הן תגובות שמגבילות את האדם ופוגעות ביכולת ההסתגלות שלו מאחר והן מתערבות בתהליך הטבעי של עיבוד פחד. מחקרים רפואיים מראים כי "כל עוד פחד הוא התגובה לסכנה קיימת, זוהי תופעה טבעית ואף יעילה", וכי לאפשר לגוף לעבד פחד באופן טבעי מלמד אדם להתמודד עמו ביעילות "אם תנסה לברוח ממנו, אם תנסה להסתתר ממנו, אם תיקח קסנקס..., כך אתה למעשה מנציח פחד." שיטת גרינברג מתארת שמה שאנשים בדרך כלל מזהים כפחד (לדוגמא: "קפאתי, אני מרגיש חסר אונים, כל השרירים שלי נתפסו, אני לא יכול לנשום") הוא למעשה התגובה שלהם לפחד, כי בדרך כלל הם לא בסיטואציה של הלחם או ברח. תגובות אחרות לפחד יכולות להיות דאגה, היסוס, חרדה, חשדנות, פאניקה, ועוד. מטרתו של הלימוד על פחד בשיטה היא לעצור תגובות אוטומטיות לפחד עצמו המוטבעות בגוף ובתפיסה של האדם. הלימוד נוגע גם בפחד ישן ובמסקנות שהוסקו ממנו שהן בעלות השפעה המזיקה לגוף ולחיי האדם. השיטה מלמדת להשתמש בתשומת לב ובפיזיות כדי להפסיק להימנע מפחד, ובמקום זה לאפשר אותו כתחושה פיזית של זרימה או תנועה של אנרגיה בגוף, כדי להשיג חיוניות, בהירות מחשבה, ריכוז והחלטיות.
שיטת גרינברג מתייחסת לכאב מכיוון שהוא מושך תשומת לב רבה מצד אנשים ומהווה חלק מהחוויה האנושית. כאב הוא הדרך של הגוף להצביע על כך שהוא לא במיטבו, שהוא פצוע או חולה. לעיתים הוא מהווה סימן אזהרה לכך שישנה פגיעה ברווחתו הכללית של האדם, כמו במקרים של אובדן, כשלון, פרידה ועוד. כאב הוא אלמנט חיוני במערכת ההגנה של הגוף, הוא מזרז תהליכי החלמה ונחוץ לקיום בריא. זהו אחד מהכוחות הכי חזקים שמשפיעים על החיים, ההתנהגות והיכולת ללמוד. השיטה טוענת שלמרות היותו הבט טבעי של החיים, כזה שהגוף יכול במידה רבה להסתדר איתו ולהחלים, לרוב הוא מעורר פחד רב, מאמץ להימנע ממנו וסיבוכים כתוצאה מכך. החוויה של כאב היא סובייקטיבית, משתנה לפי התפיסה של הפרט, ומושפעת מגורמים נוספים כמו ערכים תרבותיים, ציפיות חברתיות והתנסויות קודמות. הדבר עשוי להתבטא בהתנהגות, למשל: התעלמות, ניסיון להתגבר על כאב, או להאשים וליצור דרמה. נטיות כאלו בדרך כלל מעוצבות ונלמדות מגיל צעיר, לעיתים כדי להסתגל לסיטואציה מסוימת, אך יכולות להפוך לברירת מחדל כל פעם שמופיע כאב כלשהו. על פי השיטה, תגובות אלו, הנראות כבלתי נפרדות מהכאב, מסיחות את תשומת הלב מהגוף מתוך ניסיון להפחית את עוצמת הכאב והשפעתו. המאמץ להתנגד ולחסום כאב, מתבטא במתח שרירי, כווץ, הפחתת הנשימה, נוקשות והגבלת התנועה. זהו מאבק הנעשה עם מאמץ מיותר ושעשוי, במידה ונמשך לאורך זמן, ליצור עוד כאב ואף להפוך אותו לכרוני. בנוסף הוא יוצר מתח, מחליש ומתיש ויכול להוביל למצבי רוח חוזרים, שינויים בהתנהגות וסבל. תרגול המתודולוגיה נעשה במטרה ללמד אנשים להשיג שליטה ולהפסיק מה שהם עושים בצורה קבועה כדי להימנע מכאב קיים, להיות עם כל תשומת הלב לגופם ולחוות את הכאב כפי שהוא. במצב זה יש לגוף יותר אנרגיה שהוא יכול למקד ולהשקיע בהתמודדות עם הכאב ותחושות שונות סביבו, וכך יש לו סיכוי טוב יותר להחלים. לטענת השיטה, ניתן ליישם זאת בכל סוג של כאב או חוסר נוחות, ותרגול סדיר וממוקד ייפתח יותר בטחון ואומץ בהתמודדות עם מצבים כואבים.