משתמש:Guy Masas/רע"א גבע נ' חברת וולט דיסני

פסל הברווז בכיכר מסריק

פסק הדין דוד גבע נגד חברת וולט דיסני ניתן בשנת 1993 על ידי בית המשפט העליון.עיקר המחלוקת נסובה סביב השימוש שעשה דודו גבע ביצירתם המוגנת של חברת וולט דיסני. בעוד שהייתה תמימות דעים בנוגע לרקע העובדתי של הפרשה, מספר שאלות משפטיות הועלו במסגרת הפולמוס שהתפתח בין הצדדים. ראשית, נשאל האם דודו גבע הפר את זכות היוצרים של חברת וולט דיסני בדמותו של דונלד דאק. שנית, האם השימוש בדמות נופל בגדר חריג "הטיפול ההוגן" כהגדרתו בחוק זכות יוצרים, 1911. בית המשפט העליון קבע כי גבע העתיק את היצירה ללא רשות ולפיכך הותיר על כנו את צו המניעה הארעי שניתן בבית המשפט המחוזי. לפיו, על גבע להימנע משימוש בדמותו של דונלד דאק.

בעבר, שאלת זכות היוצרים הועלתה בהקשר דומה בפרשת מפעל הפיס. שם נבחנה שאלת קיומה של זכות היוצרים בדמות "הנווד הנודד" שהיא דמות מוכרת של צ'ארלי צ'אפלין. עם זאת, בפרשה הנוכחית בית המשפט דן לראשונה בהגנת זכות היוצרים בהקשר של דמויות מצוירות ומכאן, בין היתר, חשיבותו הרבה. כמו כן, פסק הדין מהווה שלב בפיתוח וייבוא של מבחני דוקטרינת "הטיפול ההוגן" שלימים תהפוך לדוקטרינת "השימוש ההוגן", כהגדרתה בחוק זכות יוצרים משנת 2007.

הרקע לפסק הדין

הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו, 2008

סוגיה מרכזית בה עסק פסק הדין הייתה סוגיית השימושים המותרים. כאמור, זכות היוצרים המוקנית ליוצר אינה מוחלטת. הזכות עשויה להיות כפופה לחריגים מסוימים הקבועים בחוק וביניהם חריג השימוש ההוגן. סעיף 2(1)(I) לחוק זכות יוצרים, 1911, עיגן את חריג הטיפול ההוגן כאשר השימוש ביצירה נעשה עבור מטרות כגון לימוד עצמי, מחקר וביקורת. בית המשפט העליון דן בסעיף זה לראשונה בפרשה זו, מעבר לכך, הפרשה העלתה לדיון מתח מרכזי מאוד בדיני זכויות היוצרים. מצד אחד, עומדת זכות היוצרים ובמסגרתה זכויות בלעדיות ליוצר. מצד שני, ניצב חופש הביטוי והאמנות אשר המצדדים בו מבקשים לרוב לפתח את עולם היצירה.

פסק הדין

עובדות המקרה

חברת וולט דיסני (להלן: המשיבה) היא בעלת זכות היוצרים בדמויות המופיעות בסרטים המצוירים של וולט דיסני וביניהן, דמותו של דונלד דאק. דודו גבע, המערער בענייננו, היה ידוע ביצירותיו האומנותיות והקנה פעמים רבות מעמד פארודי לדמויות מוכרות. המערער ערך סיפור מצויר בשם "מובי דאק" שעתיד היה להתפרסם בספרו "ספר הברווז" וכחלק מכך השתמש בדמותו של דונלד דאק ללא רשותה של המשיבה. בסיפורו "מובי דאק", ביקש גבע לייצר פארודיה על הספר "מובי דיק" וכחלק מרצונו לשווק את ספרו לפני פרסומו, הוציא לאור קטע מהסיפור. בתגובה לכך, ביקשה חברת וולט דיסני מגבע להימנע משימוש בדמותו של דונלד דאק. משסירב לעשות זאת, עתרה החברה לבית המשפט וקיבלה לבקשתה צו מניעה ארעי.

עיקרי טענות הצדדים

בבית המשפט המחוזי, טענה חברת וולט דיסני כי גבע העתיק את דמותו של דונלד דאק ללא רשותה ולפיכך הפר את זכות היוצרים בדמותו. מנגד, השיב גבע שהשימוש בדמות אינו פוגע בזכות היוצרים של המבקשת. לדעתו, מדובר בשימוש סביר שנעשה בתום לב. לפיכך, הגבלת השימוש בדמות תהווה למעשה הגבלה של חופש היצירה וחופש הביטוי. כמו כן, גבע סבר שבעל זכות היוצרים לא זכאי להגביל את השימוש ביצירה בסיטואציות בהן השימוש נעשה לשם יצירת יצירה חדשה.

גבע סומך ידו על דוקטרינת "הטיפול ההוגן", אשר לימים הוחלפה בדוקטרינת "השימוש ההוגן". דוקטרינת "הטיפול ההוגן" עוגנה בסעיף 2 לחוק זכות יוצרים, 1911. בנוסף, הדגיש את קביעת החוק לפיו טיפול הוגן ביצירה לשם ביקורת, לא תהווה הפרת זכות יוצרים. לדעתו, המונח "ביקורת" מפורש בצורה רחבה כך שתכלול גם ביקורת אומנותיות המובאת כפרודיה.

פסיקתו של בית המשפט המחוזי

השאלה המשפטית המרכזית שנדונה נוגעת לאיזון שבין זכות היוצרים של חברת וולט דיסני ובין חופש היצירה האומנותית של גבע. במסגרת מלאכת האיזון בין הזכויות, קבע השופט אליהו וינוגרד כי זכות היוצרים של וולט דיסני עדיפה בענייננו על חופש היצירה של גבע. לדעתו, על אף חוות הדעת המגוונות על גבע, אשר מפארות את שמו, גדולתו של האמן וטיב יצירתו אינם מקנים לו זכאות להפר את זכות היוצרים של אחר.

בעניין טענת הטיפול ההוגן, סבר השופט וינוגרד כי אין לתת למונח "ביקורת" משמעות רחבה יותר מביקורת כלפי העניין המועתק. כאמור, בסיפור "מובי דאק" השימוש בדמותו של דונלד דאק, לא נעשה בכדי לבקר את הדמות האומנותית עצמה ועל כך הצהיר גם גבע בעצמו. כמו כן, סבר השופט כי הדמות דונלד דאק אינה שייכת לנחלת הכלל, אלא שייכת לחברת וולט דיסני במסגרת זכות היוצרים. בפסק דינו משנת 1992, העניק השופט צו ארעי אשר ימנע מגבע שימוש בדמותו של דונלד דאק. בית המשפט הוסיף שהצו הארעי יישאר על כנו עד לדיון שנערך בבית המשפט העליון. מעבר לכך, חויב גבע לשלם הוצאות משפטיות לחברת וולט דיסני.

בית המשפט העליון

דודו גבע ערער על הכרעת בית המשפט המחוזי וביקש לבטל את צו המניעה הזמני שניתן. בערעורו העלה שתי טענות חלופיות. ראשית, לדעתו העתקת דמותו של דונלד דאק לא מהווה הפרת זכות יוצרים. לחלופין, אם אכן הופרה הזכות, מעשיו חוסים תחת הגנת דוקטרינת "הטיפול ההוגן". מצד שני, המשיכה חברת וולט דיסני לטעון כי מעשיו מפרים את זכות היוצרים שלה בדמות ודחתה את טענת "הטיפול ההוגן".

זכות יוצרים בדמותו של דונלד דאק

ענייננו בפסק הדין הראשון בישראל שדן בסוגיית ההגנה של זכות יוצרים בהקשר של דמויות מצוירות. אחת השאלות המרכזיות בפרשה זו הייתה, איזה סוג של יצירה תכלול את ההגנה על דמות דמיונית. סעיף 1 לחוק זכות יוצרים, 1911, הקנה הגנה ליצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואמנותיות. לאחר עיון בסעיפי החוק, הסתמך השופט יעקב מלץ על סעיף 35 אותו סיווג כסעיף "פתוח". כלומר, סעיף אליו ניתן להוסיף קטגוריות נוספות של יצירה על אף שאינן רשומות במפורש. לפיכך, סיווג השופט את יצירתו של גבע כ"יצירת אמנות" כהגדרתה בסעיף 35(1) לחוק.

גבע הוסיף וטען כי דמותו של דונלד דאק אינה מוגנת כסימן גרפי. כחלק מכך, ביקש להבחין בין שימוש ב"סמל גרפי" המהווה

"מילה או אות בשפה התרבותית לשם העברת תקשורת עצמאית"

ובין שימוש

"בציור החפצי בעל הערך הכלכלי הראוי להגנה לשם מכירת מוצר זה או אחר."

לדעתו, הדמות מהווה חלק מהשפה התרבותית של בני האדם כך שניתן להעביר בעזרתה תכנים ובמובן זה שייכת הדמות לנחלת הכלל. השופט יעקב מלץ סבר כי גבע מעלה טיעונים סותרים. מצד אחד, הוא לא התנגד להיותה של הדמות מוגנת בזכות יוצרים. מצד שני, ביקש להפר את הזכות כדי לממש את צרכיו. מעבר לכך, הסימן הגרפי אותו מבקש גבע להבדיל מהדמות עצמה, מהווה למעשה את עיקרה של הזכות.

הפרת זכות היוצרים בדמותו של דונלד דאק

סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי זכות היוצרים היא הזכות הבלעדית להעתיק את היצירה או חלק מהותי ממנה. בענייננו, ישנה תמימות דעים כי לא ניתנה הסכמה לבצע שימוש בדמותו של דונלד דאק.

גבע טען כי השימוש שביצע לא נופל בגדר סעיף 2(1) לחוק. לחלופין, לטענתו מתקיים החריג לזכות כך שהשימוש שביצע אינו מהווה הפרה. טענותיו מתבססות בעיקר על בקשתו לפרש את החוק ברוח עקרונות היסוד של המשפט הישראלי וביניהם חופש הביטוי. לדעתו, הגישה הרווחת בפסיקת בית המשפט היא לפרש חוקים באופן בו הפגיעה בזכויות יסוד תהיה מצומצמת ככל האפשר. ובענייננו, חופש הביטוי האמנותי עלול להיפגע אם יחליט בית המשפט למנוע את השימוש ביצירות אחרות המוגנות בזכות היוצרים. בנוסף לכך, יש לאפשר את השימוש בדמותו של דונלד דאק לאור האיזון הראוי שבין חופש הביטוי והיצירה ובין זכותה הכלכלית של חברת וולט דיסני.

בעניין זה, סבר השופט יעקב מלץ כי אף על פי שעקרונות היסוד עשויים לסייע בפרשנות החוק, עקרונות אלו נסוגים מפני החוק החרות. כלומר, הוראות החוק יפורשו תוך התחשבות במטרות החוק ובהתאם ללשונו. לפיכך, חופש הביטוי מוגבל לגדרו של חוק זכות יוצרים. במסגרת החוק, מוגנת זכות היוצרים כחלק מעקרון ההגנה על הקניין אשר מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המחוקק נתן את דעתו למתח שנוצר בין הזכויות המתנגשות כאמור בענייננו, ולפיכך נקבעו חריגים לזכות היוצרים שמטרתם לאזן בין הערכים השונים.

חריג לזכות היוצרים

בית המשפט קבע כי השימוש שגבע עשה בדמותו של דונלד דאק מהווה העתקה על פי סעיף 2(1) לחוק. לפיכך, טענה מרכזית שהעלה גבע היא כי השימוש שעשה ביצירה נכלל בגדר חריג "הטיפול ההוגן" המוגדר בסעיף 2(1)(I). הטיפול ההוגן עוסק ביצירות שנעשו בין היתר למטרות ביקורת כך שגבע מבקש לפרש את המונח "ביקורת" באופן רחב שיכלול גם את יצירתו. מצד שני, טענה דיסני כי יש לפרש את המונח באופן מצמצם כך שיצירתו לא תהווה טיפול הוגן.

על-פי סעיף 2(1)(I) לחוק יש למלא שני תנאים מצטברים כדי להחיל את הדוקטרינה. ראשית, על השימוש להיות עבור אחת המטרות המנויות בחוק ובענייננו - ביקורת. שנית, על השימוש להיות הוגן. השופט מלץ אשר מניח שיצירתו של גבע היא יצירה סאטירית, סבר שניתן לפרש את המונח "ביקורת" באופן רחב כך שיצירות פארודיה וסאטירה ייחשבו כביקורת. לדעתו, הפירוש הרלוונטי למנוח "ביקורת" בענייננו הוא

"הערה וניתוח של דברים מתוך נקודות-ראות שונות"

.

לאחר מכן, בחן השופט מלץ את הגינות הטיפול. בכדי להכריע בשאלה זו, נעזר בארבעה שיקולים מרכזיים שנקבעו בחקיקה האמריקאית: מטרת השימוש ואופיו; טבעה של היצירה המוגנת; היקף השימוש מבחינה איכותית; השפעת השימוש ביצירה על השוק הפוטנציאלי של היצירה המקורית.

בענייננו, נקבע כי השימוש שעשה גבע דמותו של דונלד דאק מהווה שימוש מסחרי מובהק. מצד שני, מוכן השופט מלץ להניח כי היצירה מעבירה מסרים חברתיים סאטיריים. עם זאת, המסקנה המרכזית היא שהשימוש בדמותו של דונלד דאק, אינו תורם כשלעצמו לאפקט הסאטירי. במילים אחרות, מאחר שהביקורת אינה על דמותו של דונלד דאק, השימוש בדמותו אינו בעל ערך אמנותי סאטירי אשר עשוי להצדיק את העתקתה של היצירה המוגנת.

כאמור, שיקולים מסחריים אינם מספיקים עבור הענקת הגנה לסאטיריקן המעתיק חומר מוגן ופוגע בזכותו הקניינית של היוצר. לפיכך, דוחה השופט יעקב מלץ, בהסכמתם של השופטים מאיר שמגר ומישאל חשין, את המבקש לרשות ערעור ומשאיר את צו המניעה הארעי שניתן על כנו. מעבר לכך, פסק השופט הוצאות משפט לטובת חברת וולט דיסני.

לקריאה נוספת

• תמיר אפורי חוק זכות יוצרים פרק 6 (2012).
• אורית פישמן אפורי היצירה הנגזרת בדיני זכויות יוצרים פרק רביעי (2005).
• ענת שקולניקוב, מות הברווז - פרודיה וסטירה בדיני זכויות יוצרים, המשפט כרך ה, 2001, עמ' 235-246
• דפנה לוינסון, ההגנה של 'שימוש הוגן' בזכויות יוצרים, משפטים כרך טז, 1986, עמ' 430-461
• ניל נתנאל, שימוש הוגן מנקודת-מבט אמריקאית, יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים, 2009, עמ' 377-403

ראו גם

• שימוש הוגן
• קרדיט
• הברווז
• זכויות יוצרים

קישורים חיצוניים

• לא על הברווז לבדו: עבודות של אמן הקומיקס דודו גבע לראשונה עומדות למכירה, באתר YNET, ‏16.02.17
• דיסני ישראל האתר הרשמי
• אריאל צבל, הברווז של דודו גבע, באתר אנונימוס - עמותה לזכויות בעלי חיים, ‏01.02.05
• אהרון גבע, מעשיות ברווזיות, באתר Mako, ‏14.02.17