משתמש:Nirgood/מדע גתאני

יוהאן וולגנג פון גתה, למרות פרסומו העיקרי כמשורר וסופר, עסק במחקר במורפולוגיה, אנטומיה ואופטיקה, ופיתח גישה פנומנולוגית למדע ולידע בכלל. בין עבודותיו המדעיות הרבות ראוי לציין את המטמורפוזה של הצמחים (1790), ואת התיאוריה של הצבע (1810). מחקריו באופטיקה והוויכוח שעורר למול שליטתה ללא עוררין של תורת האור של ניוטון, התקבלו בצורה מזלזלת על ידי הממסד המדעי בזמנו.

רקע

באמצע המאה ה-18 הגיעה הפילוסופיה המערבית למבוי סתום אתי ואפיסטמולוגי. עידן הנאורות התבסס על ראייה סטטית של טבע האדם, ראייה מכניסטית גוברת והולכת של היקום (המבוססת על האסטרונומיה של קופרניקוס, המכניקה של גלילאו והפיזיקה של ניוטון) ותפיסה של התפתחות קווית של הידע המדעי (המבוסס על מכניקה מטריאליסטית ורדוקציוניזם שולט). הגישה הרציונליסטית הזו, אותה כינה אחד הכותבים פרספקטיבה שהיא "בעין אחת, ועיוורת צבעים" של העולם (2), העלתה שאלות מהותיות בקשר ל"אלוהים, חירות ואלמוות" (קאנט) העולות בחשיבותן בתרבות המשתנה תדיר בתחום הכלכלי, פוליטי ותרבותי.

השיטה המדעית שעבדה יפה עם הטבע הדומם (natura naturata של בייקון), הייתה מוצלחת פחות בניסיון להבין את הטבע החי (נטורה נטורנס). במקביל, המודל של תצפית ורציונל המבוסס על השליטה של החשיבה המנטלית (בגרמנית: sinnen) דרך השכל (sinn), שהתחילה אצל דקארט והתקדמה במיוחד בצרפת, הובילה לבלבול ולמבוכה יותר מאשר לבהירות: טיעונים רציונאליים זהים יכלו בו זמנית לשמש לאימות הנחות או מושגים שונים ומרוחקים.

הגישה האמפירית שזכתה לאהדה גדולה יותר באנגליה (Hume), הובילה לתפיסה שהיא מבוססת חושים, גם השכל אפילו, ושמה שאנחנו תופסים הוא רק בבואה של מה שבאמת שם במציאות, ואת מה שאמתי לא נוכל לעולם לדעת. כפי שמסכם אחד הכותבים, היו שני "משחקים" אותם שיחקו באותו זמן בפילוסופיה: הרציונאלי והאמפירי, ושניהם הובילו להטלת ספק טוטאלית, ולמשבר אפיסטמולוגי.

הבעיה הקאנטיאנית

עמנואל קאנט בגרמניה לקח על עצמו את מבצע ההצלה של שימור התקפות של החשיבה הרציונלית, כמו גם של הידע שמעבר לרציו האנושי, זה של החירות האנושית ושל החיים שהם מעבר לביטוי של "התנגשויות מקריות של חלקיקים ללא כוונה" (Coleridge). לכתיבתו של קאנט הייתה השפעה מידית וחשובה על הפילוסופיה המערבית והולידה תנועה פילוסופית הידועה בשם "האידאליזם הגרמני" (פיכטה, הגל, שלינג) אשר ביקשה להתגבר על השסע שיצר קאנט בין עולם החושים הנגלה לבין העולם שמעבר במאמציו ל'שמר את התופעות' (Owen Barfield), כלומר לשמר את התקפות של המדע הרציונלי כמו גם את תקפות האמונה באל.

הפתרון של קאנט היה דואליזם אפיסטמולוגי: איננו יכולים להבין את הדבר כשלעצמו (das Sind an Sich), מעבר לתצוגה המנטלית שיש בנו עבורו. בעוד הכוח (Productiv Einbildungskraft) ליצור בנו ובעולם אחדות טרנסנדנטלית פועל, איננו יכולים לדעת או להתנסות בו כשלעצמו, אנחנו רק יכולים לראות את התבטאויותיו ולבנות עבורן במוחנו תצוגות שלהן. תחופ זה שמעבר לחושים אינו יכול להיתפס, לפי קאנט, דרך ההגיון אלא רק באמונה. הניסיון לנסות ולדעת בעזרת ההגיון את מה שמעבר לחושים הוא מה שקאנט מכנה "הרפתקה של הידיעה".

הגישה של גתה לטבע החי

גתה החל ב'הרפתקה של הידיעה' שלו כשהוא מטפל ב'משבר' בבוטניקה, כלומר המיון המכני הסתמי והריק של עולם הצמחים. בעשותו כך, גתה גם "התמודד עם תיאוריה גורפת של הטבע עצמו".

גתה היה מוטרד מההתמחות ההולכת וגוברת בשדה המדעי, והדגש על צבירת נתונים באופן מכני סתמי, כשהם מנותקים מערכי אנוש ומהתפתחות האדם. שיטת המיון של לינאוס ייצגה זאת בזמנו של גתה, Systems Naturae. גתה חזה הצרה של יחסים והדדיות קטנה והולכת בין האנושות לטבע. עבור גתה, כל מדע המבוסס על מאפיינים חומריים ופיזיקאליים בלבד ואז רק על תכונות שהן חיצוניות וחלקיות בלבד, יוביל להתרוששות אפיסטמית ולהצרה והפחתה של הידע האנושי.

מה שדרוש היה יכולת מוגברת למצות משמעות מנפחים גדלים והולכים של נתונים על ידי התבוננות בהם מזווית אחרת (תיאוריה, מיוונית- דרך להתבונן). תורת המיון של לינאוס כבר הועמדה בביקורת על ידי Comte de Buffon, אשר טען כי מיון מכניסטי כזה של הצורות החיצוניות של הטבע צריך להיות מוחלף על ידי לימוד של יחסי הגומלין בין הכוחות בטבע, של ההשתנות ההיסטורית בטבע. עבור גתה, ייצור חדש של ידע הוא בלתי נפרד מההיסטוריה של החשיבה וההמשגה (Geschichte des Denkens und Begreifens). ידע חייב להיות קשור לאיחוד ולא להפרדה. כפי שניסה נואשות להסביר Coleridge בספרו Essays on Method (ראה Romanticism and epistemology).

ארגון לינארי ומסודר של תופעות טבע הוא שיטה מדעית רצויה, אבל עליו להיות מלווה ומודרך בהגיון אנושי נכון (lumen siccum של בייקון), שהוא עצמו מיוצב בטבע, או בחוקי הטבע. עבור גתה, הרעיון המארגן הזה, או הארכיטיפ, ניתן להבחנה דרך אינטראקציה מלאת חיים עם הטבע עצמו, בדרך ה"עבודה שהיא ניסוי". גתה טען כי לא ניתן לנטוש את טבע עצמה ולשער איזה מודל של מכניזם, ואז לבדוק השערה זו בעזרת 'ניסוי מלאכותי' ה'קורע' נתחים מסוימים מההקשר השלם של התופעה (כמו השערת הצבע של ניוטון). במקום, על המדען לפתח גישה יותר חיה, יותר אנושית, המסוגלת לחדור אל המהות החיה של הטבע, כשהיא מבוטאת בתופעה הנחקרת. עבור גתה, מהלך זה מוביל אל ההכרה בתבנית הטיפוסית הבסיסית, ה Ur-phänomen. על הנסיין לנסות ולהביא את התופעות לכך שיראו את ההקשרים ואת הסדר הפנימי ההגיוני שבתוכן, אשר למרות היותו ניסתר, הוא לבטח אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. לא הומצא על ידי הנסיין עצמו. בעבור גתה, מהות אובייקטיבית זו הייתה בעיקרה תנועה, פעילות קודם לכל, ורק אחר כך ביטוי גשמי חומרי.

בעוד המדע הגתאני עומד נפרד מהמדע הקרטזיאני-ניוטוני בכך שערכיו הפוכים בהתייחסות למדע כמותני, המדע הגתאני הוא למרות זאת קשוח בכל מה שקשור לשיטה הניסויית ולקביעת התכונות של תופעה מדעית.

תלמידו ועורך כתביו המדעיים של גתה, רודולף שטיינר, יישם את המתודולוגיה של גישתו החיה של גתה לטבע בפיתוח של האמנות. זה נתן לאמנויות הויזואליות ואמנויות הבמה האנתרופוסופיות את העומק שמעבר לצורות החיצוניות הסתמית של הדברים (natura naturata) להבחנה באופי החי והפנימי שלהן (natura naturans). שטיינר קיווה לקשר את כל תחומי הפעילות האנושית לטבע בעזרת האומנויות, כולל האמנות של המדע הגתאני.

מקורות

1.  Lehrs, Ernst (1951). Man or Matter. London: Faber and Faber. Retrieved 22 November 2014.
2. ^ Jump up to:^{a b c d e f g} Amrine, Frederick (2012). "The Philosophical Roots of Waldorf Education". Waldorf Research Bulletin 17 (2). Retrieved22 November 2014.
3. ^ Jump up to:^{a b c d e} Wellmon, Chad (2010). "Goethe's Morphology of Knowledge, or the Overgrowth of Nomenclature". Goethe Yearbook 17. Retrieved 22 November 2014.
4. Jump up^ Roger, Jacques (1998). The Life of Sciences in Eighteenth-Century French Thought. Palo Alto: Stanford University Press. pp. 426–29. Retrieved 22 November 2014.
5. Jump up^ Goethe, Johann (October 1995). Miller, Douglas, ed. "Scientific Studies (Goethe: The Collected Works, Vol. 12), p.57". Princeton University Press.
6. Jump up^ Frank Teichmann (tr. Jon McAlice) "The Emergence of the Idea of Evolution in the Time of Goethe" first published in Interdisciplinary Aspects of Evolution, Urachhaus (1989)
7. Jump up^ Andrew Dickson White, A History of the Warfare of Science with Theology in Christendom Vol.1 p.62 (1896)
8. Jump up^ Rudolf Steiner, Goethean Science. Mercury Press, 1988 ISBN 0-936132-92-2, ISBN 978-0-936132-92-1 e-text
9. Jump up^ e-text
10. Jump up^ Bemerkungen über die Farben , ed. by G.E.M. Anscombe (1977) Remarks on Colour ISBN 0-520-03727-8. Remarks on Goethe's Theory of Colours.
11. Jump up^ "Rupert Sheldrake: The delightful crackpot" by David Bowman,Salon.com
12. Jump up^ Walter Arnold Kaufmann Goethe, Kant, and Hegel: Discovering the Mind Transaction Publishers, 1991 ISBN 0-88738-370-X, ISBN 978-0-88738-370-0 [1]
13. Jump up^ Walter Kaufmann, Freud, Adler, and Jung p109 (Discovering the Mind, Volume 3) Transaction Publishers, 1992 ISBN 0-88738-395-5, ISBN 978-0-88738-395-3 [2]
14. Jump up^ David Seamon, Arthur Zajonc, Goethe's way of science: a phenomenology of nature Suny series in environmental and architectural phenomenology SUNY Press, 1998 ISBN 0-7914-3681-0, ISBN 978-0-7914-3681-3
15. Jump up^ Henri Bortoft, The Wholeness of Nature: Goethe's Science of Conscious Participation in Nature (Hudson, NY: Lindesfarne Press, 1996) ISBN 978-0940262799 ISBN 0940262797
16. Jump up^ How the Leopard Changed Its Spots : The Evolution of Complexity, Brian Goodwin, Princeton University Press, 2001, p. 136 ISBN 0-691-08809-8