נאד הדמעות
"נאד הדמעות" (בגרמנית: Der Traenen Krug; באנגלית: The Tear Jug) היא סדרה של 46 רישומים שיצר הצייר אבל פן בשנת 1916. בשנת 1926 ראה אור אלבום הדפסים ובו רישומים מתוך הסדרה.
 | |
| שער המהדורה העברית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| איורים | אבל פן |
| שפת המקור | עברית / גרמנית / אנגלית |
| סוגה | אלבום הדפסים |
| נושא |
פרעות קישינב  |
| הוצאה | |
| הוצאה |
בית הנכות בצלאל |
| תאריך הוצאה | 1926 |
| מספר עמודים | 24 לוחות |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 990022864030205171 |
  | |
היסטוריה
עריכהסדרת הרישומים "נאד הדמעות" נוצרה בשנת 1916, בעת שהותו בפריז בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הייתה זו תגובה מאוחרת ל"פרעות קישינב", שבתוצאותיהן חזה פן בעת ביקורו בבסרביה בשנת 1903. פן השתתף במשלחת שבראשה עמד חיים נחמן ביאליק כמתעד של המראות ברישומים.[1]
באוטוביוגרפיה שחיבר פן כתב על זיכרונותיו מן הביקור כתב כי "בתוך שעות אחדות, ולעיתים מיד, גירשו את היהודים ממקומות יישוביהם באכזריות העולה על כל דמיון... בתי החולים רוקנו מיושביהם, וגם בתי המחסה ובתי המשוגעים, רק מפני שהיו שם יהודים. מעיר לעיר, מאזור לאזור, הועמסו המונים על רכבות בהמות. שבועות תמימים הושארו יהודים בקרונות וחיכו להוראות על יעד הרכבת. ילדים איבדו קשר עם הוריהם, שאיש לא ידע אנה נלקחו... אנשים מתו שם כמו זבובים; אחדים איבדו את שפיות דעתם. היהודים היו האשמים בתבוסת הצבא... לעומת זאת, באזורים שנכבשו מחדש בידי הצבא הרוסי, ובעיקר בידי הקוזקים... נהגו לחגוג את החזרת הערים לרוסיה בטבח של היהודים, לאחר עינוים, כמובן; הרג הפך עניין שבשיגרה, דבר שהתרגלו אליו במשך המלחמה. בטני נשים נפתחו ומולאו בנוצות אווז. נשים זקנות הופשטו ונצלבו, ואחר נתלו על קיר בנעיצת מסמרים בעיניהן. אשה נאנסה ונרצחה. תינוק, שנותר בחיים, בין בהיעדר תשומת לב ובין מרוב אכזריות, דבק לראש אמו המתה... הצעתי איפוא לעורך שלי לצייר סדרה על האירועים הללו. השלמתי אותה לקראת סוף שנת 1916, חמישים רישומים. הצגתי תערוכה בסטודיו שלי. יום אחד הגיע העורך שלי נסער כולו והודיעני שלשגריר הרוסי, איזבולסקי, נודע על הכוונה להדפיס אלבום מהסדרה והוא ביקש מהממשלה הצרפתית להתערב".[2]
על פי גדעון עפרת, לבד מזיכרונותיו מ-1903, הסתמך פן גם על תיאורים של פרעות הצבא הרוסי בגבול פולין-ליטא בתקופת מלחמת העולם הראשונה. תיאורים אלו הגיעו לפריז דרך פרסומים בעיתון "פארווערטס" ועל דימויים מתוך הפואמה "בעיר ההריגה" של ביאליק.[1]
בשנת 1917 ביקר פן באמריקה והציג שם את הסדרה. בשנת 1919 הוצגה הסדרה בתערוכה כשיקגו[3] בספטמבר 1920 נרכשה סדרת הרישומים על ידי מרקוס פֶכהיימר (Fechheimer), יצרן נעליים מסינסינטי, ונתרמה על ידו לבית הנכות בצלאל. [4] בביקורת על הצגת סדרת הרישומים ב"תערוכת בצלאל" בשנת 1924 כתב ב. עובדיה כי "אין די מילים לספר את תכנן של התמונות האלו. צריכים לראות אותן. זהו פרק מדברי הימים שלנו כתוב בדמנו. בזמן שהציגו את התמונות האלו באמריקה לא עבר יום שלא התעלפה בו איזו אשה מהמבקרות אשר הכירה בתמונות האלה את אחד מבני משפחתה שנשארו בארץ הדמים. כה טבעיים הם החיים המצוירים שם באמתיותן הנוראה".[5]
בשנת 1925 הוצבה הסדרה במוזיאון באולם על שם בנו של פכהיימר, שכונה "אולם נאד הדמעות". העבודות הוצגו בשלוש שורות, זו מעל זו. לצדם הוצגו עדויות מפרעות שונות בעולם היהודי. בין המוצגים היו ספרי תורה ועליהם כתמי דם, וכן פריטים שונים שנתפרו מגווילי ספרי תורה. במכתב לשמואל הוגו ברגמן כתב שץ כי "האולם הזה משמש מחאה חיה של העם העברי על מעשי הפשע של נושאי הנצרות כנגדנו".[6]
ביוני 1925 לקח פן את הרישומים מבית הנכות לווינה, על מנת להדפיס מהם אלבום.[7] באותה הזדמנות הוצגו הרישומים בתערוכה "Kollektion Abel Pann, Jerusalem", שהתקיימה בבית הזצסיון הווינאי במקביל להקונגרס הציוני העולמי ה-14. פן ביקר כמה פעמים בווינה באותה עת. בין היתר רכש שם בשנת 1921 מכבש ליטו-אופסט.
אלבום ההדפסים ראה אור בשנת 1926 ובו 24 הדפסי אבן, בטכניקה של ליטו-אופסט, על פי רישומים מן הסדרה. האלבום, שיצא בשפה העברית, הגרמנית או האנגלית, לווה בהקדמה מאת ד"ר צבי פרץ חיות. ייתכן כי הפקת האלבום נעשה באמצעות פרופ' שוודי בשם פרדריך בק, שביקר בבית הנכות והתרשם מסדרת הרישומים.[8]
בשנת 1929 הוצגו הרישומים בתערוכת היחיד של פן בירושלים.[9] בשנת 2003 הוצגה הסדרה בתערוכה "שחורה אני ונאוה: התנ"ך בתמונות של אבל פן", שהתקיימה במוזיאון ישראל ובשנת 2005 בתערוכה "העברים החדשים", שהוצגה במוזיאון מרטין-גרופיוס-באו בברלין. כיום נמצאים הרישומים באוסף מוזיאון ישראל.
תיאור
עריכה24 הדפסי האבן של האלבום "נאד הדמעות", הודפסו על גבי גיליונות בגובה של 30 ס"מ וברוחב של 22.5 ס"מ. הם נאגדו בתיקיה ועלייה הודפס שם הסדרה וחתימתו של פן. לצד מהדורה בשפה העברית, הודפסה גם מהדורות בשפה הגרמנית והאנגלית. חלק מן ההדפסים הודפסו בצבע דפוס שחור, וחלקם בספיה.
העבודות נושאות אופי ריאליסטי, הנשען על בחירתו של פן בנקודת מבט גבוהה לתיאור הדמויות, ובחירה לתיאור של עצמים המסתירים חלק מן המתרחש. אלו מעניקים לעבודות אופי צילומי.[10] דוגמה לכך ניתן למצוא בהדפס "אם המשפחה", המציג משפחה הנוהגת עגלה רתומה לסוס ועליה רכושה.
לצד הריאליזם, מודגשת בעבודות נימה פאתטית לנושא. אחד ההדפסים, לדוגמה, מציג תיאור של אשה מתה ותינוקה צמוד לשדה. דימוי זה לקוח מן השורה "וּמַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד אִמּוֹ הַמְדֻקָּרָה כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּבְפִיו פִּטְמַת שָׁדָהּ הַקָּרָה" שבפואמה ב"בעיר ההריגה" של ביאליק. פן מציג את האישה בהקצרה חריפה. ראשה מטושטש. גם בהדפס "האחרונים", בו נוצר פער שבין המישור הקדמי, בו מתוארות הדמויות, לבין המישור האחורי, המכיל תיאור פרספקטיבי של הרחוב.
גדעון עפרת ראה ברישומים ביטוי לניסיון הישראלי להתקרבות אל "ציור היסטורי" בייצוג של גירושים והגליות.[11] גם יגאל צלמונה קשר בינם לבין ציורי "פרעות והגליות" של אמנים יהודים כשמואל הירשנברג ומאוריצי מיניקובסקי (Minkowski) ואחרים.
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 ראו: גדעון עפרת, אבל פן מלווה את שיירת הסבל - מקישינוב עד גירוש 1916, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2003
- ^ מצוטט בתוך: גדעון עפרת, אבל פן מלווה את שיירת הסבל - מקישינוב עד גירוש 1916, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2003
- ^ ראו: Reception of Artist, שיקגו סנטינל, 19 בדצמבר 1919
- ^ ראו: Marcus Fechheimer, שיקגו סנטינל, 17 בספטמבר 1920; וגם: תערוכת בצלאל, הארץ, 15 באפריל 1924
- ^ ראו: ב. עובדיה, תערוכת "בצלאל", דואר היום, 17 באפריל 1924
- ^ ראו: גדעון עפרת, 2 ביוני 1925, באתר המחסן של גדעון עפרת, 24 ביולי 2011
- ^ ראו: בבית הנכאת הלאומי בצלאל, דבר, 2 ביולי 1925. בפברואר 1926 הוחזרו הרישומים לתצוגה. ראו: ב"בצלאל", הארץ, 15 בפברואר 1926
- ^ ראו: בבית הנכאת "בצלאל", דבר, 21 באפריל 1925
- ^ ראו: Sir John and Lady Chancellorat the Pann Exhibittion, פלסטיין בולטין, 24 באפריל 1929
- ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 195
- ^ ראו: עפרת, גדעון, אמנות, זיכרון, דימוי, באתר המחסן של גדעון עפרת, 19 בפברואר 2014