נאו-רומנטיקה

המונח נאו-רומנטיקה מתייחס לתופעות בתר-רומנטיות או לאמנות וספרות הרומנטיקה המאוחרת (שלהי המאה התשע עשרה, והיא מגמה ארוכת ימים שיש לה ביטוי באמנות ובספרות כאחד. הנאו-רומנטיקה מנוגדת לנטורליזם, אשר באמנות הוא מדגיש התבוננות בעולם החיצון. לעומתו, נאו-רומנטיקה מוסיפה התבוננות פנימית ורגשות נפשיים.

אמנים שזוהו כנאו-רומנטיים נטו לקבל את השראתם מן האמנות של עידן הרומנטיקה, וכן מתחושת המרחב המתקבלת מן הנופים הטבעיים שמחוץ לעיר. על ידי כך הם הגיבו נגד 'כיעורו' של העולם המודרני והתעשייתי, על המכונות, הערים החדשות והרדיפה אחר ההתעשרות. תמות טיפוסיות בנאו-רומנטיקה הן געגועים לאהבה המושלמת, נופים אוטופיים, טבע המשתלט על חורבות, מוות הירואי ורומנטי והיסטוריה שמבעד לנופים.

דברי המבקרים על הזרם הנאו רומנטי

נאו-רומנטיקה מואשמת בדרך כלל על ידי המבקרים בכך שהיא מבודדת בעצמה, מרוכזת יותר מדי בציור פיגורטיבי ויופי, מאוהבת מדי באינטואיציה, חסרת אמון בדרכים אידאולוגיות ותאורטיות להבנת האמנות ומאוהבת יותר מדי בעבר ההיסטורי ובנופים אידיליים, רוחניים או 'מכושפים'. ביקורת משכנעת יותר היא שנאו-רומנטיקה היא אידילית מדי, וככזו היא משוללת תפיסה הולמת של הרוע בעולם המודרני.

הבדלים בין זרם הרומנטיקה לבין הזרם הנאו-רומנטי

מלבד עצם ההבדל הכרונולוגי בין הופעתה של הרומנטיקה כזרם אמנותי (במאות השמונה עשרה והתשע עשרה), והופעתה המאוחרת הרבה יותר של הנאו-רומנטיקה (סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים), ניתן להצביע על הבדלים תוכניים בין שני הזרמים: נאו-רומנטיקה נטתה להסתייג מן הרומנטיקה הקלאסית בתחומי הדגשתה של הרומנטיקה הקלאסית על 'הגיבור' ועל לאומיות רומנטית. כך היה בעיקר בתקופה שמאז לאחר מלחמת העולם הראשונה.