נגמ"ש

נגמ"ש (ראשי תיבות של נושא גייסות משוריין או נוֹשֵׂאת גְּיָסוֹת מְשֻׁרְיֶנֶת^[1]) הוא רכב קרבי משוריין (רק"ם), שמטרתו העיקרית היא תובלה ממוגנת של כוחות אל שדה הקרב ובחזרה ממנו. בעברית, המונח נגמ"ש ציין את רוב הרקמ"ים הזחליים שאינם טנקים או תומ"תים (אך במקרים רבים מבוססים על תובת טנק) ובצה"לית משמש גם כשם נרדף ל-M-113 (דגם נגמ"ש קל אמריקאי שמשרת בצה"ל באלפי כלים).

לנגמ"ש גלגלי קל מקובל לקרוא שריונית. נגמ"ש הלחימה, שהופיע לקראת סוף שנות ה-60 של המאה ה-20, משלב יכולת נשיאת גייסות של נגמ"ש, עם חימוש ועוצמת אש כשל טנק קל, מחליף מאז את הנגמ"ש, כשהוא מוסיף לרשימת המשימות של הכלי לחימה משמעותית בשדה הקרב, באופן אורגני מלא עם יחידות הרגלים אותם הוא מוביל^[2]. נגמ"שים ייעודיים נוספים הם נגמ"שי פיקוד, נגמשי נ"ט, ציוד עבירות כגון גשרים ואסדות, רפואה ופינוי, חוליה טכנית, נשיאת חימוש ארטילרי, ומשימות נוספות.

היסטוריה והתפתחות הנדסית

נגמ"ש M-113 תוצרת ארצות הברית, 1960. אחד הנגמ"שים הידועים בעולם והנפוצים בנאט"ו.

נגמ"כ (נגמ"ש כבד) נקפדון ישראלי. הנקפדון הוא אחד הנגמ"שים הממוגנים ביותר בעולם.

נגמ"שים הופיעו לראשונה בסוף מלחמת העולם הראשונה אך היו מעטים. במלחמת העולם השנייה רוב התעבורה הלוגיסטית נעשתה באמצעות משאיות, ג'יפים וזחל"מים (זחל"ם = זחלי למחצה) שיתרונם במהירות אך היו חסרי מיגון מספק.

מטרותיו המקוריות של הנגמ"ש הייתה תובלת הכוח בסביבה עוינת כאשר יש חשש למארבי צלפים, ירי נק"ל, רסיסי ארטילריה ומטענים קלים. הנגמ"ש היה מצויד במנוע שעוצמתו כזו של אוטובוס עירוני ויכול היה לשאת בין 10–12 חיילים על ציודם האישי, בנוסף לצוות המתפעל, ציוד הנגמ"ש והמיגון. הנגמ"ש היה ממוגן בשריון לכלי רכב שהורכב מלוחות מתכת עבים ונשא חימוש קל - בדרך כלל מספר מקלעים. כדי לאפשר לנגמ"ש תנועה מהירה ויכולת ציפה, מיגון הנגמ"ש היה קל במתכוון, ונועד להגן על הצוות בעיקר מפני ירי נשק קל ורסיסים בלבד. יכולתו להגן מפני נשק נ"ט הייתה מועטת. גם לנגמ"ש M-113 האמריקאי וגם לנגמ"ש הרוסי BMP-1 יכולת אמפיבית מלאה, כאשר ההנעה במים נעשית ללא כל עזרים חיצוניים, אלא באמצעות תנועת הזחלים בלבד.

נגמ"שים שתוכננו לתנאי שטח קשים כיערות דרום אסיה והמדבריות של מדינות ערב היו בדרך כלל זחליים, ונגמ"שים שתוכננו לקרבות בתנאי דרכים סלולות ושטחים עירוניים - היו גלגליים.

הנגמ"ש המודרני הראשון היה ה-M-113 האמריקני שהופעל במלחמת וייטנאם. נגמ"שי M-113 הגיעו לישראל במסגרת הסיוע הנרחב שקיבלה מארצות הברית במלחמת יום כיפור ודחקו בהדרגה את הזחל"מים החוצה מהשירות.

בעקבות ההצלחה של הנגמ"שים הוגבר מאוד השימוש בתובת הנגמ"ש כפלטפורמה למערכות נשק ופיקוד שונות כגון מכ"מים ניידים, רכבי קישור, פיקוד ובקרה ואפילו נ"מ (M163 VADS ו"מחבט"). על חלק מהנגמ"שים אפשר להתקין גם אמצעי פריצה והנדסה, ולהשתמש בהם כרכב הנדסה קרבית. הפומ"ה הישראלית היא דוגמה טובה לנגמ"ש הנדסה קרבית.

בעקבות תפוצתו הנרחבת של ה-RPG (מטול רקטות נגד טנקים) והגידול בקרבות בשטח בנוי, הוגבר הצורך לשפר את המיגון של הנגמ"ש כדי להגן על אנשי הצוות ממטענים חלולים, טילי נ"ט ומוקשים מאולתרים. התוצאה הייתה פיתוח נגמ"שים כבדים (נגמ"כים) כמו האכזרית, הנמ"ר והנגמ"שים מבוססי שוט (כגון הנגמחון והנקפדון) הישראלים, והבראדלי האמריקני.

הבראדלי והנמ"ר, בניגוד לנגמ"ש הקלאסי, משמשים גם כ"נגמ"ש לחימה" (IFV) - כלי שייעודו העיקרי לא רק הובלת חי"ר אלא מתן פלטפורמת לחימה לחיילים שבתוכו, כך שיוכלו גם להילחם מבלי לצאת החוצה. בבראדלי ישנו צריח החמוש בתותח אוטומטי 30 מ"מ וכוורת ל-2 טילי נ"ט או טילי נ"מ. ואילו בנמ"ר מותקנת עמדת נשק "קטלנית" המתופעלת מתוך הכלי החמושה במקלע כבד בראונינג 0.5 (בקליבר 12.7x99 מ"מ נאט"ו) או במקל"ר 40 מ"מ, וכן במרגמה 60 מ"מ ומקלעי מאג 7.62 מ"מ.