נור א-דין

מחמוד אבן עמאד א-דין זנגי (פברואר 1118 – 15 במאי 1174) מכונה לרוב נור א-דין זנגי או נור א-דין (בערבית: نور الدين), היה שליט סלג'וקי, ממשיך דרכו של אביו זנגי, שאיחד את הנסיכויות הסוריות ואת צפונה של עיראק לכדי מדינה מוסלמית גדולה. נודע באדיקותו באמונה ומכאן תוארו הנפוץ "נור א-דין" – "מאור הדת".

נור א-דין
نور الدين

לידה	11 בפברואר 1118 מוסול, עיראק
פטירה	15 במאי 1174 (בגיל 56) דמשק, האימפריה הסלג'וקית
מקום קבורה	מדרסת נור א-דין
בן או בת זוג	Ismat ad-Din Khatun
שושלת זנגי
אב זנגי צאצאים א-צלאח איסמאעיל אל-מליכ
אתאבג 1146–1174 (כ־28 שנים) → זנגי א-צלאח איסמאעיל אל-מליכ ←

מדינתו, שהתקיימה (1146–1174) במידה רבה על הכריזמה האישית שלו ועל התפשטות מתמדת, חדלה מלהתקיים זמן קצר לאחר מותו ואוחדה מחדש (1185) על ידי ממשיך דרכו, צלאח א-דין, שקרע אותה מבניו של נור א-דין.

נור א-דין הפך לאות ולמופת לשליט סוני בהיסטוריוגרפיה המוסלמית של ימי הביניים אחרי מותו. מעלותיו הדתיות והערכיות הודגשו במיוחד, והוא זכה לכבוד גדול יותר אפילו מצלאח א-דין, כובש ירושלים מידי הצלבנים. ההערכה התהפכה בעת החדשה עם חידוש מלחמת האסלאם הקיצוני בארצות המערב ונור א-דין איבד שוב את הבכורה לצלאח א-דין הכובש המהולל.

עלייתו לשלטון ומלחמותיו בצלבנים

נור א-דין היה בנו השני של עמאד א-דין זנגי, האטבג הטורקי של הערים חלב (בסוריה) ומוסול (בעיראק) אשר היה אויבם המושבע של הנוצרים ולחם משך כל תקופת שלטונו למיגור הנוכחות הצלבנית בסוריה ובצפון ארץ ישראל.

לאחר הירצחו (1146) של זנגי ירשו אותו שני בניו, אשר חילקו ביניהם את הממלכה: נור א-דין קיבל לידיו את חלב ואילו הבן הבכור, סאייף א-דין, הפך לשליט מוסול. הגבול בין נחלות הבנים נקבע על נהר החבור, מיובליו של הפרת. זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון תקף נור א-דין את נסיכות אנטיוכיה, הטיל מספר פעמים מצור על מבצרי הנסיכות, וכן מנע ניסיון לחדש שלטון צלבני ברוזנות אדסה, אשר אביו כבשה בשנת 1144. כתגובה על עזרת התושבים הארמנים הנוצרים של אדסה לצלבנים, היגלה נור א-דין את כל הנוצרים מהעיר ומסביבתה.

נור א-דין חתר להשגת הסכם שיאחד את ממלכות המוסלמים בסוריה וצפון עיראק נגד הנוצרים. הזדמנות פז נקרתה בדרכו כאשר בשנת 1147 הציע מושל הערים בוסרה וסְוַלְחָה בחורן, ארמני שהתאסלם בשם אלטונטש, להעביר את החורן לידי הצלבנים אם יכירו בסמכותו; הצלבנים נענו לו, ומועין א-דין אונור, הווזיר הסלג'וקי של דמשק, הבין היטב שהחורן יכול לשמש כקרש קפיצה לנוצרים להשתלט על דמשק. בשל כך כרת ברית מאולצת עם נור א-דין, אותו החשיב לפני כן כאיום הגדול יותר, ובמסגרתה גם נשא נור א-דין את בתו של מועין א-דין לאישה. אחרי חתימת ההסכם יצאו נור א-דין ומועין א-דין אונור להדוף את הצלבנים שהתקדמו אל בוסרה בפיקוד מלכם הצעיר בלדווין השלישי, מלך ירושלים, והנחילו להם תבוסה מרה. אולם מועין א-דין השתדל להימנע מלנקוט עמדה נגד מדינות הצלבנים, משום שלא סמך על נור א-דין - בלבו קינן חשש תמידי כי מטרתו של החתן החדש היא כיבוש דמשק עירו, בדומה לשאיפותיו של אביו. אי לכך רצה מועין א-דין באפשרות עתידית של חידוש הסכם השלום שהיה לו קודם לכן עם ממלכת ירושלים, אשר נכרת בזמנו כדי למנוע מאביו של נור א-דין, זנגי, לכבוש את דמשק, ולכן לא רצה לרמוס את ממלכת ירושלים. נור א-דין הבחין בעוינותו של חותנו, מיהר לעזוב את דמשק, ושב לתקוף לבדו את מבצרי הצלבנים בנסיכות אנטיוכיה.

בשנת 1148 הגיע לאזור מסע הצלב השני, שגויס כתגובה על כיבוש רוזנות אדסה בידי זנגי, ואותו הובילו לואי השביעי מלך צרפת וקונרד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לאחר הנחיתה בעכו, החליטו מנהיגי המסע יחד עם בלדווין השלישי מלך ירושלים, לתקוף את דמשק, חרף הברית שהייתה בין ממלכת ירושלים ודמשק. על אף שמטרת המסע הייתה החזרת אדסה לידיים נוצריות, ההחלטה לתקוף דווקא את דמשק התקבלה משום שהצלבנים העריכו כי אין ביכולתם להתמודד מול נור א-דין. מיד עם הטלת המצור על עירו, שיגר מועין א-דין אונור מסר בהול לנור א-דין, וזה הגיע לפאתי דמשק בראש צבאו כעבור ארבעה ימים.

לאחר שהביס את הצרים על דמשק, ניצל נור א-דין את מצבם העגום של הצלבנים והוביל מתקפה נוספת על המבצרים של אנטיוכיה. בשנת 1149 הוא כבש מהצלבנים שטחים בגדה המזרחית של נהר הארנת, ובהמשך הטיל מצור על טירת עינבּ.

שליט אנטיוכיה ריימונד יצא בראש צבאו כדי לסייע לנצורים. בקרב שהתפתח במקום נחלו הצלבנים תבוסה ניצחת, ומנהיגם נהרג. ראשו של ריימונד ההרוג נשלח אל נור א-דין, וזה מצידו העבירו הלאה לח'ליף של בגדאד. לאחר כיבוש מרבית שטחי הנסיכות, ערך נור א-דין מסע הניצחון עד לחופו של הים התיכון והתרחץ בים. הדבר אמור היה לסמל את שלטונו על סוריה.

על אף שכבש וסיפח את רוב שטחי הנסיכות הנוצרית, נמנע נור א-דין מלתקוף את העיר אנטיוכיה גופא, והשאיר בידי שליטיה הנוצריים רצועת חוף קטנה ומספר נחלות בסביבות העיר המבוצרת. זמן קצר לאחר מכן נשלטו שרידי הנסיכות אלה על ידי ביזנטיון.

בשנת 1150 ערך ז'וסלין השני רוזן אדסה עוד ניסיון החזרתה של הרוזנות האבודה. בשיתוף פעולה עם סולטנות רום הסלג'וקית שבטורקיה של היום, הביס נור א-דין באופן מוחלט את כוחות הצלבנים באדסה והביא חורבן סופי על נסיכות זו. ז'וסלין השני נתפס בידי המוסלמים, עיניו נוקרו והוא מת בשבי בחלב בשנת 1159.

איחוד הממלכות המוסלמיות

בשנת 1149 מת אחיו של נור א-דין, סאייף א-דין, והוריש את השליטה במוסול לאחיהם הצעיר של השניים, כותבּ א-דין. האח הצעיר הכיר בעליונותו של נור א-דין אחיו והסכים לראות בו שליט-על גם במוסול. כך אוחדו למעשה הממלכות של מוסול ושל חלב תחת ידו של נור א-דין, ודמשק בלבד נותרה לפליטה בין הנסיכויות שבסוריה.

לאחר כישלון מסע הצלב השני והסרת איום צלבני מעל דמשק, שב מועין א-דין ושיקם את הברית שהייתה לו עם הצלבנים. לאחר מותו בשנת 1149 עלה לשלטון בנו, מוג'יר א-דין, שהמשיך בדרך אביו וביכר את הברית עם הנוצרים על פני השעבוד לנור א-דין. בשנים 1150 ו-1151 נור א-דין צר על דמשק, אולם ללא כל הצלחה. בשנת 1153 כבשו הצלבנים את אשקלון, אך מוג'יר א-דין לא אפשר לנור א-דין לעבור עם צבאו בשטחי דמשק לעזרת המוסלמים המצרים הנטבחים בידי הנוצרים.

אולם, מוג'יר א-דין היה שליט חלש בהרבה לעומת קודמו, ועד מהרה הוא נאלץ להעלות מס לשליטי ממלכת ירושלים תמורת ההגנה מפני נור א-דין, מס אשר נחשב למשפיל ובלתי נסבל מצד תושבי דמשק המוסלמים. כוחו של מוג'יר א-דין החל מתדרדר במהרה, ובשנת 1154 עלה בידי נור א-דין להדיחו מכיסאו ולהשתלט על דמשק שסופחה לנחלת בית זנגי. לראשונה שלט מושל אחד על כל שטחה של סוריה, למן אדסה בצפון ועד לחבל חורן בדרום. לאחר כיבוש דמשק נמנע נור א-דין מלצאת מיד למלחמה בצלבנים של ממלכת ירושלים, ואף המשיך להעלות לה מס אותו שילם מוג'יר א-דין המודח.

בשנת 1157 הטיל נור א-דין מצור על מבצר האבירים ההוספיטלרים בבניאס, אלא שמחלה פתאומית שתקפה אותו מנעה נפילת העיר והמבצר. בשנת 1159 הגיע לאנטיוכיה מנואל הראשון, קיסר ביזנטיון, ועורר תקוות בקרב הצלבנים בעיר, אשר קיוו כי מנואל ילחם נגד נור א-דין ויכבוש את חלב. אלא שנור א-דין מיהר לכרות ברית עם השליט הביזנטי נגד הטורקים הסלג'וקים, למורת רוחם של הצלבנים.

בשנת 1160 תקף נור א-דין, יחד עם הטורקים הדנשמנדים ממזרח אנטוליה, את הסלג'וקים מצידה המזרחי של סולטנותם בעוד הקיסר הביזנטי תוקף ממערב. מאוחר יותר באותה שנה לכד נור א-דין את רנו משטיון, נסיך אנטיוכיה, אשר נשאר בכלא בחלב במשך 16 השנים הבאות.

בשנת 1162, לאחר שאנטיוכיה הפכה למעשה למדינה צמיתה של ביזנטיון ולאור חולשתן היחסית של שאר מדינות הצלבנים, יצא נור א-דין למסע עלייה לרגל למכה. עם שובו לסוריה הגיעה לאוזניו השמועה על מותו של בלדווין השלישי, מלך ירושלים. ההיסטוריון הצלבני ויליאם מצור טוען כי נור א-דין רחש כבוד והערכה לאויב הנוצרי המנוח, ושם בפיו של נור א-דין את הדברים הבאים: "עלינו להוקיר ולכבד את אבלם ולחוס עליהם ברחמים, יען כי איבדו נסיך אשר אין כדוגמתו בעולמנו".

באוקטובר 1164, כשהוא מציוד בכוחות מחודשים, ומנצל את הלחימה של אלמריך הראשון ורוב צבאו בפאטמים אשר במצרים, הפנה נור א-דין את תשומת לבו לגבולה הצפוני של ממלכת ירושלים. ראשית כבש את הבניאס, שנפלה לאחר מצור קצר-ימים. על הפראנקים שבגליל הורה לשלם לו מס שנתי ולתת לו חלק מרווחי העיר טבריה. שלוש שנים לאחר מכן הרס את מצודת הונין אשר בגליל העליון.

השליט הסלג'וקי אמנם לא הספיק בחייו לכבוש את ירושלים עצמה, אך מטרה זאת עמדה בראש שאיפתיו בחלקים המאוחרים של השלטון שלו. דוגמה לכך הוא הוראותו לבניית מינבר מרהיב ביופיו שאותו ייעד לשים במסגד אל-אקצא לאחר כיבוש ירושלים. לאחר שירושלים נכבשה בידי בן-חסותו סלאח-א-דין בשנת 1168 הועבר המינבר לאל-אקצא, ושם שכן עד הריסתו בהצתה בשנת 1969.

מאפייניה של הממלכה

ממלכתו של נור א-דין השתרעה מדמשק במערב עד מוסול במזרח וכללה, למעשה, את החלק הצפון מערבי של הסהר הפורה. כיום משתייך שטח זה לצפון עיראק ולסוריה. זהו מרחב גאוגרפי שגבולו הטבעי הוא רכסי האנטי טאורוס בצפון מערב שמפרידים בין עיראק – סוריה המודרניות לאסיה הקטנה שהייתה מורכבת בתקופה זו מפסיפס של מדינות טורקיות והאימפריה הביזנטית. הים התיכון במערב, שם גבלה מדינתו של נור א-דין עם הצלבנים, מדבריות בדרום, ונהרות הפרת והחידקל במזרח, שם גבלה מדינתו עם שטחיו של החליף העבסי של בגדאד.

מימי החידקל, הנהר בעל אספקת מים החשוב במרחב זה, באים מהפשרות השלגים בהרים וגורמים להצפות קשות. בגלל הזרימה המהירה של החידקל נהוגה עליו מערכת סכרים כפולה – סכר אחד מאפשר בלימה ראשונית של המים, ואחריו סכר אגירה נוסף מווסת את המים לאפיקי משנה. החבור הוא היובל האחרון של הפרת. אחרי ירידה מן ההרים הפרת הולך ומאבד מים ללא יובלים מזינים.

שני נהרות אלה אפשרו חקלאות מפותחת ואופיינית למזרח התיכון בימי הביניים, באזור שהמים בו דלים. הגידולים העיקריים היו חיטה ודגנים אחרים, פירות וירקות. ככל שמצפינים להרים, שבהם טמפרטורה יורדת במעלה אחת לכל 100 מטר בממוצע, האקלים משתנה ודומה יותר לאירופאי. בגובה של 1,500 מטר שורר בהרים מזג אוויר הדומה לאירופה וגידולים המאפיינים אותה – תפוחים, אגסים וכו'.

לצד חקלאים יושבי הקבע, היו במדינתו של נור א-דין נוודים רבים, בעיקר באזורי עיראק ודרום סוריה של היום שהתקיימו מרעיית צאן בשולי האזורים המושקים סמוך לגבול המדבר. הנוודים היו הערבים-הבדואים שפלשו לאזור באמצע המאה ה-7, הטורקמנים שפלשו אליו באמצע המאה ה-11, וחלק מהכורדים.

הכורדים, הגרים במעלה החידקל צפונית למוסול, קבלו את האסלם הסוני אחרי הכיבוש הערבי. השפה הכורדית משתייכת לקבוצת השפות האיראניות. הם חלקם חקלאים וחלקם רועי צאן נוודים למחצה. את החורף נהגו לבלות למטה בשפלה, ובקיץ, אחרי הפשרת השלגים, היו עולים במעלה ההר בחיפוש אחר מקורות מים ומספוא לבהמות.

חלק אחר מהחברה הכורדית שלא נטה אחר אורח החיים הנוודי בחר למצוא את פרנסתו בשירות צבאי בתור שכירי חרב. מנהיגיהם שבטיים השכירו את עצמם ואת אנשיהם במספרים של כמה מאות איש לשירותו של כל שליט מקומי המרבה במחיר.

קבוצה חשובה אחרת במדינתו של נור א-דין היוו תושבי הערים הגדולות כגון חלב ודמשק. הייתה זו חברה עירונית הנסמכת על עורף חקלאי מפותח, שמקרבה באה הפקידות הגבוהה, שכבת המשכילים, קציני הצבא ועלית החברתית אחרת.

כלכלית החברה העירונית התבססה על מסחר וייצור: בדים, כלי מטבח ושולחן, כלי נשק, שמן (שהיה מיוצר גם בכפר), סבון, נייר, סוכר.

יכולות הגביה של המדינה היו גבוהות. המיסים מהחקלאות היו נגבים פעם בשנה בעונת הקציר בסביבת (אפריל – מאי – יוני). מפעל שעבד כל השנה שילם מיסים על בסיס שבועי. חנות שילמה מיסים על בסיס חודשי. מסי העיר היו מגיעים לאורך כל השנה ומכאן יתרונם. לכן, שליטה על המרחב העירוני הייתה בעלת חשיבות רבה.

קל היה לרושש כלכלה עירונית על ידי דרישת מיסים בלתי סבירים. בתחום זה זכה נור א-דין לשבחים על התנהגות פיסקאלית נבונה ומאוזנת ועל כך שהיה מבטל מפעם לפעם מיסים בתחום העירוני.

צבאו של נור א-דין

ערך מורחב – צבאות מוסלמיים במזרח התיכון בימי הביניים

מקורות כח אדם צבאי בתחומי מדינתו של נור א-דין היו גדולים ומגוונים. צבאו הסתמך בעיקר על חיל פרשים טוב, אך כוחותיו הרגליים היו עלובים למדי ושיתוף הפעולה ההדוק, שהיה מאפיין בולט של צבא ממלכת ירושלים לא היה קיים בצבאו. חיל הרגלים בצבאו עסק בעיקר בתפקידי משמר בערים ובהטלת מצור בשעת הצורך.

צבא קבע (עסכר) מנה כ-1,500 עד 2,000 חיילים. את הפיקוד על חיילים אלה מסרו לקצינים כאשר כל אחד מהם היה צריך להעמיד קבוצה מסוימת של חיילים (10 - אם כי שרי עשרה כמעט שלא קיבלו נחלות היות שדרגתם הייתה זוטרה, 40 או 100). מימון צבא הקבע נעשה על ידי מערכת של נחלות שחולקו לחיילים לשימוש בימי חייהם (בלי מעבר ליורשיהם) שנקראים "אקטאע". אם לא הייתה בנמצא נחלת אדמה פנויה, היה מקבל הקצין קצבה בגובה זה או הכנסה אחרת כמו זכויות מיסוי וכיוצא באלה. אף שהשיטה הייתה יעילה מבחינת השלטון, היות שהנחלות נשארו בראשות המדינה ולא עברו בירושה, סבלה האוכלוסייה הפלאחית כי הקצין היה נוהג לסחוט אותה עד תום היות שלא היה לו עניין ברווחתה.

חובותיו הצבאיים המוטלות על קצין היו מוגדרות היטב. למשל שר 40 מימן מלבדו 3 קצינים זוטרים ו-37 לוחמים. כמו כן, היה מפורט סוג החימוש שעליו לספק לאנשיו. בצבאו של נור א-דין היה קיים תפקיד של אחראי על המסדר הסוקר את החיילים ובודק את איכות החיילים והציוד.

הפיקוח על מוסד האקטאעות התקיים בידי משרד ששמו דיוואן על-אקטאע. משרד זה היה אחראי על רישום מספר האקטאעות, שוויין, למי ניתנו ותמורת מה.

חלק נוסף בצבאו היו שכירי החרב והמשמר האזרחי של הערים שבדרך כלל לא יצא למערכות מחוץ לגבולות העיר.

העימות עם מצרים

חוזקה של ממלכתו של נור א-דין בסוריה, הרתיע את הצלבנים מלתקוף אותו. לצלבנים, שחיפשו בכל זאת דרך להרחבת ממלכתם, נותרה ברירה יחידה - התפשטות דרומה, על חשבון הממלכה המצרית. כיבוש אשקלון היה הצעד הראשון שביצעו הצלבנים כנגד מצרים, שהייתה מדינה חלשה יחסית וששליטיה הפאטימים היו צעירים ובלתי מנוסים. בשנת 1163 שלט במצרים הסולטאן הצעיר אל-אדיד, אולם השלטון בפועל נמצא בידיו של הווזיר שאוואר, שלא האריך ימים במשרתו והודח בידי איש חצר בשם דירג'אם. זמן קצר לאחר הדחתו של שוואר פלש מלך ירושלים אמלריך הראשון, בטענה כי המצרים מפרים הסכם לפיו הם מחויבים לשלם מס הגנה לממלכת ירושלים, הסכם אשר נחתם עוד בתקופת כהונתו של בלדווין השלישי.

מסעו של אמלריך לא צלח והוא נאלץ לשוב לירושלים, אולם בעקבות היעדרותו הממושכת של המלך מהבירה, ניצל נור א-דין את ההזדמנות והחל תוקף בשנית את חזית הצפון הצלבנית. להתקפה זו היו שתי סיבות עיקריות: הראשונה - ניצול היעדרות צבא ירושלים החזק להשגת הישגים טריטוריאליים, והשנייה - משיכת תשומת לבם של הצלבנים ממצרים מתוך רצון להגן על הטריטוריה המוסלמית אשר נמצאת בסכנה.

נור א-דין יצא בהתקפה על רוזנות טריפולי אולם ההתקפה נכשלה, וזמן קצר לאחר שוך הקרבות התייצב בארמונו הווזיר המצרי המודח שאוואר והתחנן בפניו להשיבו לשלטון במצרים בכח הזרוע. נור א-דין, שחשש מהמסע הארוך ומעימות צפוי עם צבא ירושלים החזק, סירב בתחילה להענות לבקשתו של שאוואר, אולם בהמלצת מצביאו הכורדי שירכוה, החל במסע לעבר מצרים, אליה הגיע בשנת 1164.

בשומעו על הצבא המתקרב פנה דירג'אם, הוזיר החדש של מצרים, אל המלך אמלריך וביקש את הגנתו מפני צבאו של נור א-דין. אולם הצבא הצלבני לא הצליח להדביק את כוחותיו של נור א-דין, ואלה פלשו למצרים, הרגו את דירג'אם והשיבו את שאוואר למשרת הווזיר במדינה.

עם שובו של שואואר למשרת הווזיר הוא גירש את שירכּוה מאדמתו וכרת ברית הגנה עם אמלריך, אשר יצא מירושלים במטרה לתקוף את כוחותיו של שירכּוה. שירכּוה נסוג ממצרים, אולם לא הגיע לכדי קרב מול צבאו של אמלריך, משום שהאחרון נאלץ לשוב לירושלים ולצאת צפונה כדי לעצור את התקפתו של נור א-דין על צבאות אנטיוכיה וטריפולי. במהלך מתקפה זו תקפו המוסלמים מספר מבצרים צלבנים בצפון סוריה, אולם נמנעו מלתקוף את אנטיוכיה עצמה, בעיקר כדי לא להכעיס את הקיסר הביזנטי.

לאחר הקרבות בצפון סוריה פנה נור א-דין לצור על העיר הצלבנית בניאס ולאחר כיבושה ערך פשיטות לאורך גבולותיהן של המדינות הצלבניות. בשנת 1167 שלח נור א-דין את שירכּוה להתקפה נוספת על מצרים. המלך אמלריך יצא מירושלים כדי להקדים את הצבא הסורי, ובהגיעו לקהיר חתם על הסכם רשמי מול שאוואר, הסכם עליו חתם גם הח'ליף אל אדיל. הצלבנים התיישבו באלכסנדריה וקהיר, והפכו את מצרים למדינה צמיתה לממלכת ירושלים, בתמורה להגנה מפני צבאו של נור א-דין. על אף רצונו להישאר במצרים, היה מוכרח אמלריך לעזוב את המקום ולחזור לירושלים, בגלל התקפותיו החוזרות ונשנות של נור א-דין על צפונה של הממלכה. כך שבה מצרים והפכה למדינה עצמאית.

בשנת 1168 כרת אמלריך ברית עם הקיסר הביזנטי מנואל הראשון, ברית שהבטיחה השתתפות ביזנטית בקרבות מול המוסלמים בסוריה, וכך השיג את ההפוגה הנדרשת כדי לצאת דרומה פעם נוספת לכיבוש מצרים. הפעם פנו המצרים בהנהגת בנו של שאוואר, ח'ליל, והח'ליף אל-אדיל אל נור א-דין, בבקשה לקבלת הגנה מפני הצבא הצלבני. צבאו של שירכּוה הגיע למצרים בתחילת 1169 והכריח את הצלבנים לסגת. לאחר שמנע מהצלבנים לכבוש את מצרים, השתלט עליה נור א-דין בעצמו, הוציא להורג את שאוואר הבוגדני ומינה למשרת הווזיר את אחיינו של שירכּוה, צלאח א-דין. לאחר השתלטותו של נור א-דין על מצרים ניסו הנוצרים להנהיג התקפה משותפת של צבא ביזנטיון וממלכת ירושלים על מצרים, אולם התקפה זו לא הייתה מאורגנת, ונכשלה עד מהרה.

מותו של נור א-דין

מיד לאחר מינויו של צלאח א-דין כשליט בפועל במצרים, שב נור א-דין לסוריה ויצא למלחמה בטורקים האורתוכידים. בשנת 1170 הוא נקרא ליישב סכסוך ירושה שפרץ בין אחייניו לאחר שאחיו, סאייף א-דין, מת. נור א-דין ראה בכיבוש מצרים הגשמה סופית של שאיפתו העליונה לאיחוד הממלכות הערביות, הגשמה שזיכתה אותו ברוב נחת. אולם חזון המדינה המוסלמית הגדולה לא החזיק מעמד זמן רב, ומיד לאחר שובו של נור א-דין לסוריה החל צלאח א-דין להימנע מלמלא את הוראותיו ואף לצאת נגדן במפגיע.

צלאח א-דין סירב להנהיג את צבא מצרים בהתקפות המשולבות אותן תכנן והוביל נור א-דין כנגד ממלכת ירושלים בשנים 1171 ו-1173, מתוך רצון לשמור על קיומה של ממלכת ירושלים שחצצה בינו לבין נור א-דין בסוריה. נור א-דין הבין כי הוא למעשה יצר אויב מסוכן ביותר במצרים, ולאחר ההתקפה על הממלכה הצלבנית החלו צבאו של נור א-דין וצבאו של צלאח א-דין להתכונן למלחמה שנדמתה כבלתי נמנעת.

אולם, ערב הפלישה למצרים תקפה את נור א-דין מחלת הקדחת, ככל הנראה מסיבוך של דלקת גרון. הוא מת כעבור זמן קצר בגיל 59. בנו של נור א-דין, א-צאליח איסמאעיל אל-מליכ ירש את כיסאו, ואף זכה לכך שצלאח א-דין הכריז על עצמו וסל של אל מליכ, וזאת חרף רצונו לכבוש את סוריה ולאחד את מצרים וסוריה תחת שלטונו. חזון איחוד הממלכה המוסלמית הגיע למימושו לבסוף כאשר צלאח א-דין נשא לאישה את אלמנתו של נור א-דין, והשתלט על השלטון בסוריה בשנת 1185.

מורשתו

ויליאם מצור כתב על נור א-דין כי על אף היותו "רודף מושבע של הנוצרים ואמונתם", הוא היה "נסיך הגון, אמיץ וערום, ובהתאם למוצאו גם אדם מאמין". אמונתו העמוקה של נור א-דין התחזקה לאחר שעלה לרגל למכה. הוא ראה בצלבנים זרים על אדמה מוסלמית, שבאו אל המזרח התיכון כדי לבזוז את הארץ ולחלל את המקומות הקדושים בה. על אף השקפת עולם זו, הוא נהג בסובלנות כלפי נתיניו הנוצרים, למעט אלו הארמנים באדסה.

בניגוד להתנהלותו המכובדת של נור א-דין לאחר מותו של בלדווין השלישי, אמלריך מלך ירושלים ניצל את מותו של המנהיג הסורי ויצא לצור על בניאס, תוך סחיטה של ממון רב מאלמנתו של נור א-דין בתמורה להימנעות מיציאה למסע כיבושים בסוריה.

נור א-דין, שהיה איש צבא וכובש שבילה את רוב זמנו בראש צבאו מחוץ לארמונו, הקדיש משאבים רבים לחינוך של נתיניו. הוא דאג להקמתו של מסגד בכל עיר שהייתה תחת שלטונו, ואף ייסד מספר אוניברסיטאות, שעיקר פעילותן היה בתחום לימודי הקוראן והחדית'. נור א-דין החזיק במקריא מקצועי שיקריא לו את פרקי החדית', ואף זכה לתעודת הוקרה המציינת את איכות קריאתו הטקסית של טקסטים דתיים אלו.

הוא הקים מערכת בריאות חופשית מתשלום ברחבי ממלכתו כמו גם רשת של חאנים לטובת תיירים ועולי רגל. הא שימש כאב בית הדין בבית דין שייסד ואשר התכנס מספר פעמים בשבוע כדי לשמוע את טענות האזרחים הפשוטים כנגד מצביאיו, שריו ופקידי הממשל שלו אשר סרחו או מעלו בתפקידם. ברחבי העולם המוסלמי נתפס נור א-דין גם כיום כשליט נערץ, אדם אמיץ, צנוע ואדוק.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נור א-דין בוויקישיתוף

• נור א-דין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)