נחמיה בן חושיאל
נחמיה בן חושיאל נחשב דמות היסטורית ומנהיג המרד היהודי בהרקליוס.[1][2] הוא מוזכר במקורות יהודיים וביזנטיים. נחמיה בן חושיאל ידוע בעיקר כדמות המופיעה בכתבים אפוקליפטיים יהודיים רבים מימי הביניים, שם הוא מזוהה עם משיח בן יוסף.
רקע פוליטי
עריכהב-590–591 לספירה, על פי מקורות קראיים, ראש הגולה חנינאי הוצא למוות על ידי ח'וסרו השני, בשל תמיכה בבהראם השישי.[3] ראש הגולה הבא, בוסתנאי בן חנינאי, החל לשלוט רק סביב שנת 640, והיה ראש הגולה הבבלי הראשון תחת שלטון ערבי. כך שנותר פער של חמישים שנה ללא ראש גולה שולט.[4] נהוג לחשוב שלאחר הוצאתו להורג של חנינאי, ח'וסרו השני השעה את כל צורות השלטון העצמי היהודי והערים קשיים רבים למוסדות הרבניים.[4] עד שנת 609, ידוע כי שתי הישיבות הגדולות, ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא קיימו שיעורים ובראשותן עמד גאון.[5]
המתועד
עריכההרישומים ההיסטוריים מתקופה זו מועטים מאוד. נחמיה בן חושיאל נחשב דמות היסטורית ומנהיג מרד היהודים נגד הרקליוס.[1]
כי יעקב ניוזנר משער שיהודי המערב תמכו בח'וסרו השני נגד הביזנטים, או כיוון שלא ידעו או שלא היה להם אכפת בדבר העובדה שרדף את ראשי הגולה ודיכא את היהודים במזרח.[4] פרנק מאיר לואנברג משער, שכדי לזכות בתמיכה יהודית מינה ח'וסרו השני ראש גולה לפי בחירתו. לראש גולה זה, ששמו חושיאל, היה בן בשם נחמיה - ומכאן כונה נחמיה בן חושיאל. לפי השערה זאת, זוהה נחמיה כמנהיגם הסמלי של הכוחות היהודיים.[6]
אל הסאסאנים הפרסים, בפיקודו של שהרבראז, חברוּ נחמיה והמנהיג היהודי העשיר בנימין מטבריה, שגייסו כוח מקרב יהודי טבריה.[7] הכוח המשולב כבש את ירושלים בשנת 614 ללא התנגדות.[8] נחמיה מונה אז כשליט ירושלים. הוא החל בהכנות לבניית בית המקדש השלישי ובשרטוט אילנות יוחסין להקמת כהונה גדולה חדשה.
מספר חודשים בלבד לאחר מכן התרחש מרד נוצרי. היהודים נמלטו למאהל של שהרבראז בקיסריה. הנוצרים הצליחו לכבוש את העיר לזמן קצר, 19 ימים, לפני שהחומות נפרצו על ידי כוחותיו של שהרבראז.[9]
בשנת 617 הפכו הפרסים את מדיניותם וצידדו עם הנוצרים, כנראה בגלל לחץ של נוצרים מסופוטמים.[10] נטען כי אז נהרג נחמיה בן חושיאל.[1] הוא ו"מועצת הצדיקים" שלו נהרגו לצד יהודים רבים אחרים, וחלקם קפצו מחומות העיר. עם זאת, לא נראה שיהודים גורשו באלימות מירושלים כפי שסביאוס סבר. במקום זאת, מכתבו של מודסטוס מרמז כי נאסר על מתיישבים יהודים נוספים להתיישב בירושלים או בסביבתה. אף בית כנסת קטן בהר הבית נהרס.[11]
מקורות היסטוריים
עריכההתיעוד של סביאוס
עריכההבישוף וההיסטוריון הארמני סביאוס (אנ') תיאר את נפילת ירושלים. הוא כתב כי בתחילה נכנעו תושבי ירושלים מרצונם ליהודים ולפרסים, אולם לאחר מספר חודשים, האוסטיקן (המושל הארמני) שאותו מינה ח'וסרו השני לשלוט בירושלים נהרג במרד נוצרי.[8]
על פי סביאוס, במהלך המרד נהרגו יהודים רבים. יש יהודים שקפצו מחומות העיר בניסיון לברוח. היהודים הנותרים ברחו לגנרל הסאסאני שהרבראז. הוא אסף את חייליו, חנה סביב ירושלים וצר עליה במשך 19 ימים. מניין ההרוגים הנוצרים עמד על 17,000,[8] ובנוסף 35,000 איש כולל הפטריארך זכריה גורשו למסופוטמיה. במשך שלושה ימים, הכוחות הפרסיים טבחו ובזזו את תושבי ירושלים ושרפו את העיר. היהודים גורשו מהעיר וארכי-כומר בשם מודסטוס מונה על העיר.[9]
ספר זרובבל
עריכהספר זרובבל הוא טקסט אפוקליפטי בעברית מימי הביניים הכתוב בסגנון החזונות המקראיים (למשל ספר דניאל וספר יחזקאל) המזוהה עם זרובבל. משוער שהספר נכתב, לפחות חלקית, בתחילת המאה השביעית.[12]
על פי ספר זרובבל, מטה אהרן, אליהו הנביא ונחמיה בן חושיאל הסתתרו בעיר טבריה. לאחר שהשתלט נחמיה בן חושיאל על ירושלים, הוא המשיך לשרטט את אילנות היוחסין של בני ישראל למשפחותיהם. הוא נהרג בשנה החמישית (619) במהלך חודש אב. בספר נאמר כי מלך פרס שֵרוֹיֶה (קבאד השני) דקר את נחמיה בן חושיאל ואת ישראל. גופתו המרוסקת הושלכה לפני שערי ירושלים. ושישה עשר מהצדיקים נהרגו איתו. ארמילוס נכנס לירושלים ביום ה-14 לשנה החדשה בחודש ניסן. ניתן להניח שמדובר ב-28 במרץ 628.[13]
ספר זרובבל אינו טוען שנחמיה בן חושיאל יהיה משיח בן דוד, משיח בן יוסף וצאצא של יוסף. ראשי הגולה התחקו אחר השושלת שלהם אחורה עד דוד המלך.[13]
קבאד השני כרת ברית שלום עם הרקליוס בשנת 628, לאחר שלטונו של ח'וסרו השני. השם "ארמילוס" נחשב למשחק לשוני (קריפטוגרמה) עבור השם "הרקליוס".[14]
פיוטי אלעזר הקליר
עריכהשלושה פיוטים המיוחסים לאלעזר הקליר מבוססים על גרסה מוקדמת של ספר זרובבל.[15]: 168–169
על פי ההערכות, הפיוט הראשון בהם מתוארך בין 629 ל-634. בטקסט, היהודים מקימים מזבח ומקריבים קורבנות, אולם אסור להם להקים מקדש. המנהיג היהודי המכונה משיח בן יוסף צומח מביניהם ותוך שלושה חודשים מגיע לפסגה. עם זאת, הוא נהרג בידי המפקד הראשי הפרסי במקדש קטן זמן קצר לאחר מכן.[15]־ [16]: 168–169
בפיוט שני, שאינו ניתן לתיארוך, נקרא משיח בן יוסף בשם נחמיה בן חושיאל.[15]: 170–171
פיוט שלישי בשם "אותו היום" מתוארך למאוחר יותר, מכיוון שבו הפרסים הובסו על ידי הביזנטים. אולם אז מלך מֵערב פולש, ולפיכך משוער שפיוט זה נכתב בשנותיה הראשונות של הפלישה הערבית. נחמיה בן חושיאל אינו מוזכר, ואילו "משיח בן דוד" מספר זרובבל, מנחם בן עמיאל, מכונה בו "משיח בן יוסף".[15]:171
טקסטים אחרים המזכירים את נחמיה
עריכה"אותות המשיח"
עריכהטקסט אפוקליפטי עברי נוסף מימי הביניים, "אותות המשיח", מתאר גם הוא את נחמיה בן חושיאל כמנהיג משיחי.[17] התיעוד בו פחות מפורט, אבל גם הוא נחשב כמתוארך לתקופה זו.[14]
גם הטקסטים הבאים מזכירים את נחמיה וכולם דומים ל"אותות המשיח". הטקסטים הם "תפילת ר' שמעון ב' יוחאי",[18] "אותות" של ר' שמעון ב' יוחאי[19] ו"עשרה סימנים".[20][21]
"פרקי משיח"
עריכהגם הטקסט האפוקליפטי העברי מימי הביניים "פרקי משיח" מזכיר את נחמיה, ללא שם משפחתו או אביו. הוא בבירור נכתב מאוחר יותר, שכן הוא מזכיר ערבים השולטים בהר הבית. הערבים טוענים לבעלות על המקדש ומסכימים ששני הצדדים יציעו מנחות; מי שמנחתו לא תתקבל ימיר את אמונתו ויצורף לאומת האסלאם. השטן מדבר נגד היהודים בפני אלוהים, ומנחתם של הערבים מתקבלת בעוד שמנחתם של היהודים נדחית. אך היהודים מסרבים לבצע כפירה. קרב פורץ בין שני הצדדים, ונחמיה נהרג, אך לאחר מכן קם לתחייה.[21][22] סביאוס תיעד אירוע דומה בטקסט ההיסטורי שלו, ובו גברים יהודים שחטו חזירים במקום הפולחן המוסלמי.[23]
ראו גם
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 Haim Hillel Ben-Sasson (1976). A History of the Jewish People. Harvard University Press. p. 362. ISBN 9780674397309. נבדק ב-19 בינואר 2014.
nehemiah ben hushiel.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Edward Lipiński (2004). Itineraria Phoenicia. Peeters Publishers. pp. 542–543. ISBN 9789042913448. נבדק ב-11 במרץ 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Jacob Neusner (1970). A history of the Jews in Babylonia v. later Sasanian times. printed in the Netherlands. p. 126. נבדק ב-15 בינואר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Jacob Neusner (1970). A history of the Jews in Babylonia v. later Sasanian times. printed in the Netherlands. p. 127. נבדק ב-15 בינואר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Meir Holder (1986). History of the Jewish People: From Yavneh to Pumbedita. printed in the Netherlands. pp. 265–266. ISBN 9780899064994. נבדק ב-19 בינואר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Frank Meir Loewenberg (בינואר 2012). "A Forgotten Chapter Of Jewish History: The Persian Conquest Of Jerusalem". jewishmag.com. נבדק ב-2014-06-09.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link) - ^ Th. Nöldeke, Grätz, Gesch (1906). Jewish Encyclopedia CHOSROES (KHOSRU) II. PARWIZ ("The Conqueror"). Jewish Encyclopedia. נבדק ב-20 בינואר 2014.
{{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link) - ^ 1 2 3 R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press. p. 207. ISBN 9780853235644. נבדק ב-17 בינואר 2014.
{{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link) - ^ 1 2 R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press. pp. 69–71. ISBN 9780853235644. נבדק ב-17 בינואר 2014.
{{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link) - ^ R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press. p. 208. ISBN 9780853235644. נבדק ב-17 בינואר 2014.
{{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link) - ^ R. W. THOMSON Historical commentary by JAMES HOWARD-JOHNSTON Assistance from TIM GREENWOOD. (1999). The Armenian History Attributed to Sebeos. Liverpool University Press. p. 209. ISBN 9780853235644. נבדק ב-17 בינואר 2014.
{{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link) - ^ Silver, Abba Hillel (2003). "II The Mohammedan Period". History of Messianic Speculation in Israel. Kessinger Publishing. p. 49. ISBN 0-7661-3514-4.
- ^ 1 2 "Sefer Zerubbabel". Translated by John C. Reeves. University of North Carolina at Charlotte. 24 באפריל 2013. נבדק ב-2014-01-17.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Jewish Martyrs in the Pagan and Christian Worlds. Cambridge university press. Cambridge, New York, Melbourne, Madrid, Cape Town, Singapore, Sao Paulo. 2006. pp. 108–109. ISBN 9781139446020. נבדק ב-2014-01-10.
- ^ 1 2 3 4 Günter Stemberger (2010). Judaica Minora: Geschichte und Literatur des rabbinischen Judentums. Mohr Siebeck. ISBN 9783161505713. נבדק ב-17 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Alexei Sivertsev (2011). Judaism and Imperial Ideology in Late Antiquity. Cambridge University Press. p. 57. ISBN 9781107009080. נבדק ב-17 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "'Otot ha-Mašiah (Signs of the Messiah)". Translated by John C. Reeves. University of North Carolina at Charlotte. 24 באפריל 2013. נבדק ב-2014-01-20.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Tefillat (Prayer of) R. Shimon b. Yohai". Translated by John C. Reeves. University of North Carolina at Charlotte. 24 באפריל 2013. נבדק ב-2014-01-22.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "'Otot of R. Shimon b. Yohai". Translated by John C. Reeves. University of North Carolina at Charlotte. 24 באפריל 2013. נבדק ב-2014-01-22.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Ten Signs". Translated by John C. Reeves. University of North Carolina at Charlotte. 24 באפריל 2013. נבדק ב-2014-01-22.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 John C. Reeves (2005). Trajectories in Near Eastern Apocalyptic: A Postrabbinic Jewish Apocalypse Reader. Society of Biblical Literature Atlanta. ISBN 9781589831025. נבדק ב-31 בינואר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Pirqe Mašiah". Translated by John C. Reeves. University of North Carolina at Charlotte. 24 באפריל 2013. נבדק ב-2014-01-22.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Sebeos. "Sebeos chapter 31". נבדק ב-13 במרץ 2014.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link)