ויקיפדיה

נינה סימון

זמרת אמריקאית

יוניס קתלין ויימון (באנגלית: Eunice Kathleen Waymon; ‏(21 בפברואר 1933 – 21 באפריל 2003) הידועה יותר בשם הבמה נינה סִימוֹן (Nina Simone) הייתה זמרת, כותבת שירים, פסנתרנית ואקטיביסטית אמריקאית. היא נחשבה כמוזיקאית ג'אז, אף שהיא עצמה חלקה על ההגדרה הזו. עבודתה מכסה יריעה רחבה של סגנונות מוזיקליים, ובהם בלוז, רית'ם אנד בלוז ומוזיקת נשמה. הסגנון הקולי שלה מאופיין על ידי תשוקה, נשימתיות ושימוש רב בוויברטו. ב-2023, מגזין המוזיקה רולינג סטון דירג אותה במקום ה-21 ברשימת הזמרים הגדולים של כל הזמנים.[1]

נינה סימון
Nina Simone
נינה סימון, 1965
נינה סימון, 1965
לידה 21 בפברואר 1933
טריון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
פטירה 21 באפריל 2003 (בגיל 70)
קארי-לה-רואה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה יוניס קתלין ויימון
שם במה Nina Simone עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1954–2003 (כ־49 שנים)
מקום לימודים בית הספר ג'וליארד, בית הספר אלן עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקת נשמה, בוסה נובה, מוזיקה קלאסית, ג'אז, בלוז עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול קונטרה אלט עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים Bethlehem‏, Colpix‏, פיליפס רקורדס‏, RCA Victor‏, CTI‏, Legacy Recordings
בן או בת זוג Andy Stroud עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Lisa Simone עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
www.ninasimone.com
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

1933–1954: ילדות והשכלה מוזיקלית

עריכה

יוניס קתלין ויימון נולדה בטריון, קרוליינה הצפונית למשפחה אפרו-אמריקאית ענייה, בת שישית מתוך שמונה ילדים.[2] אמה הייתה מטיפה נוצרית-מתודיסטית ואביה היה ספר ואיש במה.[3] היא החלה ללמוד נגינה קלאסית על פסנתר בגיל שלוש או ארבע,[4] וניגנה בכנסייה המקומית שבה אמה שימשה כמטיפה. היא הופיעה פומבית לראשונה ברסיטל קלאסי בגיל שתים עשרה. בהופעה זו נאלצו הוריה השחורים, שישבו בשורה הראשונה, לפנות את מקומם לאנשים לבנים.[5] סימון סיפרה בבגרותה, שעקב כך היא סירבה לנגן, ומארגני המופע נאלצו להחזיר את הוריה לשבת בקדמת האולם,[6][7] ושמקרה זה השפיע על חייה וגרם לה להפוך ללוחמת זכויות ומעורבת בתנועה לזכויות האזרח.[8] בדומה לאמנים שחורים רבים הושפעה כילדה ממריאן אנדרסון.

המורה לפסנתר של סימון סייעה להקים קרן מיוחדת שתשלם עבור השכלתה.[9] בעזרת כספי הקרן, היא יכלה ללמוד בבית הספר התיכון אלן לבנות באשוויל, צפון קרוליינה. לאחר סיום לימודיה, בילתה סימון את קיץ 1950 בבית הספר ג'וליארד כתלמידתו של קרל פרידברג, בהכנה לאודישן במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה.[10] היא נבחנה, והמועמדות שלה נדחתה.[11] מכיוון שמשפחתה עברה לפילדלפיה בציפייה לכניסתה לקרטיס, המכה לשאיפותיה הייתה קשה במיוחד. אמנם רק 3 מתוך 72 מועמדים התקבלו למכון קרטיס באותה שנה,[12] אך במשך שארית חייה, סימון האמינה שבקשתה נדחתה בגלל דעות קדומות גזעיות, האשמה שהצוות בקרטיס דחה,[13] והייתה סבורה שבשל כך לא יכלה להגשים את חלומה להיות פסנתרנית הקונצרטים השחורה האמריקאית הראשונה. כתחליף, היא למדה שיעורי פסנתר פרטיים עם ולדימיר סוקולוף, פרופסור בקרטיס, אבל מעולם לא הצליחה להגיש מועמדות מחדש. באותה תקופה מכון קרטיס לא קיבל סטודנטים מעל גיל 21.

1954–1959: הצלחה ראשונית

עריכה

מאחר שכספי הקרן שלה תמו, סימון עבדה בעבודות שונות, ביניהן כעוזרת של צלם, כמלווה באולפן הווקאלי של ארלין סמית' וכמורה פרטית לפסנתר. במקביל, היא התחילה לנגן בפסנתר במועדון הלילה Midtown Bar & Grill באטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי. החל משנת 1954 היא הופיעה בשם הבמה "נינה סימון" כדי שבני משפחתה לא יגלו את עיסוקה כפסנתרנית בארים, לאחר שבחרה לנגן את מה שהם נהגו להגדיר כ"מוזיקת השטן".[11][14] השם "נינה סימון" הורכב מהמילה "נינייה" (Niña) שבספרדית משמעותו "ילדה", שם החיבה שבו כינה אותה בן זוג שלה, ששמו היה צ'יקו (שם שגם משמעותו בספרדית היא "ילד"), ו"סימון" על שם השחקנית הצרפתייה סימון סיניורה שהייתה אהובה עליה מאז שראתה אותה משחקת בסרט Casque d'Or ב-1952.[15]

במועדון הלילה שבו ניגנה נאמר לה שהיא תצטרך לשיר בעצמה, מה שהשיק למעשה את הקריירה שלה כסולנית ג'אז.[16] השילוב של ג'אז, בלוז ומוזיקה קלאסית בביצועיה הקנה לה קהל מעריצים קטן אך נאמן.[17] בשנת 1958, היא התיידדה והתחתנה עם דון רוס, ביטניק שעבד כאיש מכירות ביריד, אך במהרה הצטערה על נישואיהם והתגרשה.[18] באותה שנה, כאשר ניגנה במועדונים קטנים, היא הקליטה את שירו של ג'ורג' גרשווין I Loves You, Porgy (מתוך האופרה "פורגי ובס"), שאותו למדה מאלבום של בילי הולידיי וביצעה כטובה לחבר. שיר זה היה להצלחה הגדולה היחידה שלה במצעד הבילבורד טופ-20 בארצות הברית. אלבום הבכורה שלה "Little Girl Blue" יצא בפברואר 1959 בחברת Bethlehem Records.[19][20][21] מכיוון שמכרה מראש את כל זכויותיה באלבום בסכום של 3,000 דולר, סימון לא נהנתה כלכלית ממכירות האלבום,[22] והפסידה למעלה ממיליון דולר בתמלוגים (רובם בהוצאה המחודשת של גרסתה לסטנדרט הג'אז "My Baby Just Cares for Me", כאשר השיר הפך ללהיט בבריטניה בשנות ה-80 כששימש כפרסומת לבושם שאנל מספר 5).

1959–1964: פופולריות גואה

עריכה

לאחר הצלחת Little Girl Blue, סימון חתמה על חוזה עם חברת התקליטים Colpix. חברת Colpix העניקה לסימון את כל השליטה היצירתית כולל על בחירת החומרים שיוקלטו, בתמורה לחתימתה על החוזה. בשנים הבאות היא הקליטה מגוון רחב של אלבומי אולפן והופעות חיות, ולאחר יציאת אלבום ההופעה החיה שלה, Nina Simone at Town Hall, הפכה סימון למבצעת אהובה בגריניץ' וילג'.[23] מנקודת מבטה של סימון, היא ביצעה מוזיקה קלה רק כדי להרוויח כסף ולהמשיך את לימודיה במוזיקה קלאסית, והייתה אדישה לקיום חוזה הקלטות. היא שמרה על גישה זו כלפי תעשיית התקליטים במשך רוב הקריירה שלה.[24]

בדצמבר 1961 נישאה סימון לאנדרו סטראוד, בלש במשטרת ניו יורק. בתוך מספר שנים הוא הפך למנהלה האישי ולאב בתה ליסה. לפי עדותה של סימון, סטראוד היה "המנהל האישי הטוב ביותר שהיה לי" והוא הוביל אותה להצלחה כלכלית, אך הוא הפך תובעני מאוד לגבי האינטנסיביות של הקריירה המוזיקלית שלה, ובהמשך נישואיהם, התעלל בה פסיכולוגית ופיזית.[11][14] ב-1961 הקליטה סימון גרסה לשיר המסורתי "בית השמש העולה", שיר שאחר כך הוקלט גם על ידי בוב דילן והפך ללהיט בביצוע "החיות". שירים מפורסמים אחרים שלה כוללים את: "I Put a Spell on You" (המקור בוצע על ידי סקרימינג ג'יי הוקינס), "Here Comes the Sun", "Four Women" של הביטלס ורבים נוספים.

ישנן עדויות המצביעות על כך שבמהלך תקופה זו סבלה סימון מתשישות מתמשכת, מעומס נפשי, ומהתפרצויות זעם ותוקפנות.[25][26][27] על פי ביוגרף, סימון נטלה תרופות פסיכיאטריות מאז אמצע שנות ה-60, אם כי זה היה ידוע רק לקבוצה קטנה של קרובים.[28]

1964–1974: פעילת זכויות אזרח לשחורים

עריכה

באלבום הבכורה שלה לחברת התקליטים ההולנדית פיליפס, "Nina Simone in Concert" שיצא ב-1964, התייחסה לראשונה סימון לאי-שוויון הגזעי בארצות הברית בשיר "Mississippi Goddam". השיר היה התגובה שלה לרצח מדגר אוורס ב-12 ביוני 1963 ולהפצצה ב-15 בספטמבר 1963 של כנסיית הרחוב ה-16 בבירמינגהאם, אלבמה, שהרגה ארבע ילדות שחורות ועיוורה חלקית ילדה חמישית. השיר יצא כסינגל, והוא הוחרם בכמה מדינות בדרום ארצות הברית, הן בשל המסר החברתי והמחאתי שלו, והן בשל השימוש בביטוי הבוטה Goddam.[29][30] Promotional copies were smashed by a Carolina radio station and returned to Philips.[31] תחנת רדיו בקרוליינה ניפצה עותקי קידום והחזירה אותם לפיליפס שבורים. סימון אמרה שהשיר היה "כמו לזרוק עשרה כדורי רובה בחזרה אל הרוצחים", ומאוחר יותר ציינה כי זה היה "שיר זכויות האזרח הראשון שלה" ואיך השיר הגיע אליה "בפרץ של זעם, שנאה ונחישות".[32] גם "Old Jim Crow", באותו אלבום היה שיר מחאה שהתייחס לחוקי ג'ים קרואו. מאז והלאה, מסר זכויות האזרח הפך לנורמה בהקלטות של סימון ובהופעות שלה.

בהמשך שנות ה-60 הייתה סימון מעורבת בתנועה לזכויות האזרח. היא הופיעה ונאמה במפגשים למען זכויות האזרח, כמו במצעד מסלמה למונטגומרי.[33]כמו מלקולם אקס, היא תמכה בלאומיות שחורה ודגלה במהפכה אלימה, ולא בגישה הלא-אלימה של מרטין לותר קינג ג'וניור.[34] לצד זה היא הקליטה מספר שירים פוליטיים שכללו בין השאר את "Backlash Blues" שנכתב על ידי חברה, מנהיג הרנסאנס של הארלם לנגסטון יוז, ויצא ב-1967 באלבום "Nina Simone Sings the Blues", האלבום הראשון שלה עם RCA. באותה שנה באלבום "Silk & Soul", היא הקליטה את "I Wish I Knew How It Would Feel to Be Free" של בילי טיילור ואת "Turning Point". האלבום "Nuff Said!" כלל הקלטות חיות מההופעה ב-Westbury Music Fair ב-7 באפריל 1968, שלושה ימים לאחר ההתנקשות במרטין לותר קינג ג'וניור. היא הקדישה לקינג את ההופעה ושרה את "Why? (The King of Love Is Dead)", שיר שנכתב על קינג על ידי נגן הבס שלה, ג'ין טיילור.[35] ב-1969 הייתה (יחד עם בי בי קינג, סטיבי וונדר, אבי לינקולן ואמנים שחורים נוספים) חלק מהמוזיקאים הבולטים בפסטיבל "וודסטוק השחור" Harlem Cultural Festival שנערך כמחאה במזרח שכונת הארלם בניו יורק ב-Mount Morris Park ימים אחדים אחרי פסטיבל וודסטוק המפורסם. ההופעה הוקלטה והוצגה בסרט התיעודי "Summer of Soul" שיצא ב-2021.[36][37] סימון וולדון אירווין הפכו את המחזה הלא גמור "To Be Young, Gifted and Black" של לוריין הנסברי לשיר זכויות אזרח בעל אותו שם, וסימון ביצעה את השיר בהופעה חיה באלבום "Black Gold" ב-1970. גרסאות של השיר הוקלטו על ידי אריתה פרנקלין ב-1972 באלבום "Young, Gifted and Black" ועל ידי דוני האת'וויי.

בראיון למגזין Jet, סימון הצהירה שהשיר השנוי במחלוקת שלה "Mississippi Goddam" פגע בקריירה שלה. היא טענה שתעשיית המוזיקה הענישה אותה על ידי החרמת התקליטים שלה, ושהקריירה שלה מעולם לא חזרה לעצמה לאחר מכן. עם זאת, כשהיא נזכרת בתקופה הזו, כתבה סימון באוטוביוגרפיה שלה, "אז הרגשתי חיה יותר מאשר עכשיו כי הייתי נחוצה, ויכולתי לשיר משהו שיעזור לעמי".[38]

1974–1993: לאחר שיא הקריירה המוזיקלית

עריכה

בספטמבר 1970 עזבה סימון את ארצות הברית. לטענתה סיבת העזיבה הייתה גזענות, ולטענת אחרים סיבת העזיבה הייתה חילוקי דעות עם אמרגנה, עם חברת התקליטים שלה ועם רשויות המס. היא הותירה אחריה את טבעת הנישואים שלה, ונטשה את בתה ליסה.[25] ליסה התאחדה בסופו של דבר עם סימון בליבריה, אך לפי דבריה של ליסה, אמה התעללה בה פיזית ונפשית.[26] ההתעללות הייתה כה בלתי נסבלת, שליסה הפכה אובדנית והיא חזרה לניו יורק לחיות עם אביה אנדרו סטראוד.[25][26]

סימון חזרה לארצות הברית ב-1978 וגילתה שהוצא נגדה צו מעצר בעוון העלמת מס (היא לא שילמה כמה שנים מס הכנסה, לטענתה – כמחאה על מלחמת וייטנאם). בתקופה לאחר מכן גרה במדינות שונות באיים הקריביים, באפריקה ובאירופה. היא חזרה להופיע בפריז, אך מצבה הנפשי היה לא יציב, והיא הייתה ידועה בטמפרמנט שלה ובפרצי תוקפנות. ב-1985, סימון ירתה באקדח לעבר מנהל בחברת תקליטים, אותו היא האשימה בגניבת תמלוגים. סימון אמרה שהיא "ניסתה להרוג אותו" אך "החטיאה".[39]

באביב 1988, סימון עברה לניימכן שבהולנד. היא רכשה דירה ליד מלון בלבואר בעזרתו של חבר שלה, גריט דה ברוין, שגר עם משפחתו במרחק רחוב ושמר עליה. הרעיון היה להביא את סימון לניימכן כדי להירגע ולהתייצב מחדש. טיפלה בה מטפלת יומית, ג'קי האמונד מלונדון. לצערה, התקפי הזעם התלוו אליה גם לניימכן. סימון אובחנה עם הפרעה דו-קוטבית על ידי חבר של דה ברוין, שרשם לה את התרופה טרילפון.[40] הוא הזהיר שהתרופה תפגע באופן הדרגתי ביכולתה לשיר ולתפקד, אך הבטיח שיפור במצב הנפשי. התרופה אכן הביאה לה הקלה, ולמרות המחלה, זו הייתה תקופה יחסית מאושרת עבור סימון בניימכן, שם יכלה לחיות חיים די אנונימיים. מאוחר יותר בשנות ה-80 הופיעה בקביעות במועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון.

 
נינה סימון בקונצרט במורליי שבצרפת, 1982

ב-1993 התיישבה באקס-אן-פרובאנס בדרום צרפת. ב-1995 ירתה סימון, לכאורה, בבן של שכנה ברובה אוויר אחרי שהצחוק שלו הפריע לה להתרכז.[41][42] היא נשפטה ל-8 חודשי מאסר, אך העונש לא מומש עקב הערכה פסיכיאטרית.[13]

בשנים המאוחרות שלה נהנתה סימון לשתף את הקהל באנקדוטות מצחיקות מהקריירה המוזיקלית שלה. למרות זאת היו שפרשו את הסגנון הבימתי שלה כמתנשא ומרוחק. הנוכחות הבימתית המלכותית והמצווה שלה גרמו לכך שזכתה לתואר "הכוהנת הגדולה של מוזיקת הנשמה".

לסימון הוענקו שני תוארי דוקטור לשם כבוד במוזיקה ובמדעי הרוח, מאוניברסיטת מסצ'וסטס ומהקולג' על שם מלקולם אקס. לאחר מכן העדיפה להיקרא "דוקטור נינה סימון". את שנותיה האחרונות העבירה בקרי-לה-רואה ובה נפטרה ב-2003. יומיים לפני מותה הוענק לסימון תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון קרטיס, המוסד שסירב לקבלה בתחילת הקריירה שלה.[43]

בנוגע לסגנון המוזיקלי שלה היא אמרה: "ג'אז הוא מונח של אנשים לבנים למוזיקה שחורה, המוזיקה שלי היא מוזיקה קלאסית שחורה".

נינה סימון בישראל

עריכה

סימון הופיעה בישראל פעמיים. בפעם הראשונה היה מתי כספי הצעיר מפקח התאורה והסאונד של המופע.

סימון הייתה מיודדת עם זמר הפולק רוק החסידי שלמה קרליבך. היא הציגה בפניו לראשונה את מוזיקת הנשמה והגוספל, והוא לימד אותה שירים יהודיים, כולל "ארץ זבת חלב ודבש" שסימון ביצעה בעברית.[44] באוגוסט 2013 עלה על במות ברודוויי המחזמר Soul doctor ("רופא הנשמה") מאת דניאל וייס, המתעד את היחסים בין קרליבך לסימון, שאת דמותה מגלמת השחקנית אמבר אימן.[45]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא נינה סימון בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ The 200 Greatest Singers of All Time, Rolling Stone, ‏1 בינואר, 2023
  2. ^ Nadine Cohodas, Princess Noire: The Tumultuous Reign of Nina Simone, The University of North Carolina Press, 2010, עמ' 5, ISBN 978-0807872437
  3. ^ Mariana Brandman, "Nina Simone", National Women's History Museum. Retrieved May 12, 2022
  4. ^ Cohodas 2010, p. 16
  5. ^ Cohodas 2010, p. 37
  6. ^ Nina Simone & Stephen Cleary, I Put A Spell On You: The Autobiography Of Nina Simone, Da Capo Press, 2003, עמ' 26
  7. ^ Sylvia Hampton, David Nathan, and Foreword by Lisa Simone Kelly, Nina Simone: Break Down and Let It All Out Hardcover, Sanctuary Pub Ltd, 2004, עמ' 15
  8. ^ Shatz, Adam (10 במרץ 2016). "The Fierce Courage of Nina Simone". The New York Review of Books. נבדק ב-7 בפברואר 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ Simone & Cleary 2003, p. 21.
  10. ^ Light, Alan. "Episode 3, What Happened, Miss Simone?, Book of the Week - BBC Radio 4". BBC. נבדק ב-9 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ 1 2 3 Liz Garbus, 2015 documentary film, What Happened, Miss Simone?
  12. ^ Peter Dobrin (16 באוגוסט 2015). "Curtis Institute and the case of Nina Simone". The Philadelphia Inquirer. אורכב מהמקור ב-27 במאי 2018. נבדק ב-13 באפריל 2019. {{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)
  13. ^ 1 2 Alan Light (2016). What Happened, Miss Simone? A Biography. Crown Archetype, ISBN 978-1-101-90487-9
  14. ^ 1 2 "Andrew Stroud was lieutenant and manager to Nina Simone (obituary)". The Riverdale Press. 25 ביולי 2012. נבדק ב-25 באוקטובר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ BarónALio-Lambert 2006, p. 56
  16. ^ Pierpont, Claudia Roth (6 באוגוסט 2014). "A Raised Voice: How Nina Simone turned the movement into music". The New Yorker. ארכיון מ-6 באוגוסט 2014. נבדק ב-6 באוגוסט 2014. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ Simone & Cleary 2003, pp. 48–52
  18. ^ "Nina Simone obituary". The Independent. London, UK. 23 באפריל 2003. אורכב מ-המקור ב-23 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ "February Album Releases" (PDF). The Cash Box. The Cash Box Publishing Co. Inc., NY. 14 בפברואר 1959. נבדק ב-26 בספטמבר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ Callahan, Mike; Edwards, David. "The Bethlehem Records Story". Both Sides Now Publications. ארכיון מ-27 ביולי 2018. נבדק ב-26 בספטמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Popoff, Martin (2009). Goldmine Record Album Price Guide (6th ed.). London: Penguin. p. 2123. ISBN 9781440229169.
  22. ^ Simone & Cleary 2003, p. 60.
  23. ^ Dorian, Lynskey (2010). 33Revolutions Per Minute: A History of Protest Songs. London: Faber and Faber. p. 94. ISBN 978-0-571-24134-7.
  24. ^ Simone & Cleary 2003, p. 65
  25. ^ 1 2 3 Lee, Christina (29 ביוני 2015). "10 Things We Learned From New Nina Simone Doc". Rolling Stone. {{cite journal}}: (עזרה)
  26. ^ 1 2 3 Daniels, Karu F. (24 ביוני 2015). "Nina Simone's daughter details pain and abuse in a Netflix documentary". New York Daily News. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Brooks, D. A. (2011). "Nina Simone's Triple Play". Callaloo. 34 (1): 176–197. doi:10.1353/cal.2011.0036. S2CID 162697093.
  28. ^ Hampton 2004, pp. 9–13.
  29. ^ Neal, Mark Anthony (4 ביוני 2003). "Nina Simone: She Cast a Spell—and Made a Choice". SeeingBlack.com. אורכב מ-המקור ב-15 ביולי 2007. נבדק ב-14 באוגוסט 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Simone & Cleary 2003, pp. 90–91.
  31. ^ Ford, Tanisha C., Liberated Threads: Black Women, Style, and the Global Politics of Soul, p. 86.
  32. ^ Feldstein, Ruth (2005). ""I Don't Trust You Anymore": Nina Simone, Culture, and Black Activism in the 1960s". The Journal of American History. 91 (4): 1349–1379. doi:10.2307/3660176. JSTOR 3660176.
  33. ^ "The Nina Simone Database: Timeline". 2010. נבדק ב-5 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Simone & Cleary 2003.
  35. ^ Simone & Cleary 2003, pp. 114–115
  36. ^ Deggans, Eric (1 ביולי 2021). "'Summer Of Soul' Celebrates A 1969 Black Cultural Festival Eclipsed By Woodstock". NPR.org (באנגלית). {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Greene, Bryan (ביוני 2017). "Parks and Recreation: Harlem at a Crossroads in the Summer of '69". Poverty and Race Research Action Council. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Cohodas 2010, p. 345
  39. ^ Sebastian, Tim (25 במרץ 1999). "BBC Hard Talk: Putting Music First". BBC News. נבדק ב-7 בדצמבר 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ Higgins, Ria (24 ביוני 2007). "Best of Times Worst of Times Simone". The Times. London, UK. נבדק ב-8 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)(נדרשת הרשמה)
  41. ^ "BBC Obituary: Nina Simone". BBC News. 21 באפריל 2003. נבדק ב-7 בדצמבר 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ Roth Pierpont, Claudia (4 באוגוסט 2014). "A Raised Voice". The New Yorker. נבדק ב-24 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ "The Nina Simone Foundation". אורכב מ-המקור ב-19 ביוני 2008. נבדק ב-7 בדצמבר 2006. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^   Eretz Zavat R'á'lav U'dvash, בביצוע נינה סימון, סרטון באתר יוטיוב
  45. ^   חיים הנדוורקר, הסיפור הלא מוכר של הרב קרליבך ונינה סימון, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2013


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=נינה_סימון&oldid=40053584"