נמל התעופה הבין-לאומי ריו דה ז'ניירו-גאליאו

נמל התעופה הבין-לאומי ריו דה ז'ניירו-גאליאו
Aeroporto Internacional do Rio de Janeiro-Galeão
נתוני השדה
סוג השדה	אזרחי/צבאי
תקופת הפעילות	1952–הווה (כ־72 שנים)
על שם	אנטוניו קרלוס ז'ובים
מפעיל	Infraero
עיר סמוכה	ריו דה ז'ניירו
משרת את	ריו דה ז'ניירו
בסיס לחברות	TAM איירליינס; גול;
קואורדינטות	22°48′36″S 43°15′2″W / 22.81000°S 43.25056°W
גובה מעל פני הים	9 מטר (28 רגל)
	www.infraero.com.br
מסלולי טיסה
	(למפת ברזיל רגילה) ברזיליה ריו דה ז'ניירו סאו פאולו סלבדור פורטלזה בלו הוריזונטה קוריטיבה מנאוס רסיפה פורטו אלגרה בלם אורוגוואי ארגנטינה צ'ילה פרגוואי בוליביה פרו קולומביה ונצואלה גויאנה האוקיינוס האטלנטי GIG
סטטיסטיקה (2017)
מספר הנוסעים	25,101,147
תנועות מטוסים	145,507
מטען	266,427 (טון)

נמל התעופה הבין-לאומי ריו דה ז'ניירו-גאליאו אנטוניו קרלוס ז'ובים (בפורטוגזית: Aeroporto Internacional do Rio de Janeiro-Galeão Antonio Carlos Jobim), הידוע בשמו המקורי נמל התעופה הבין-לאומי גאליאו, הוא נמל התעופה הראשי של מטרופולין ריו דה ז'ניירו שבברזיל. בשנת 1999 נקרא הנמל על שם המוזיקאי הברזילאי, אנטוניו קרלוס ז'ובים, שנמל התעופה מוזכר בשירו "Samba do avião"^[1].

שטח הנמל הוא הגדול ביותר בברזיל. בשנת 2013, דורג השדה במקום השני במדינה על פי תנועת הנוסעים, ורביעי בנפח המטענים העוברים בו.

הנמל משמש גם כבסיס טיסה של חיל האוויר הברזילאי.

תולדות הנמל

ב-10 במאי 1923 נפתח בית ספר לטיסה של חיל האוויר הברזילאי סמוך לחוף גאליאו שבאי גוברנדור. בשנת 1941, הפך בית הספר לבסיס טיסה של החיל, המסלול הורחב, ונבנו טרמינל ומחסנים.

ב-22 באוגוסט 1942 הכריזה ברזיל מלחמה על מדינות הציר, ובעלות הברית החלו להשתמש בשדה התעופה לפעולות צבאיות הקשורות למלחמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, גבר העומס בנמל התעופה סנטוס-דומונט שבעיר, וטיסות בינלאומיות הופנו לבסיס חיל האוויר גאליאו. ב-1 בפברואר 1952 נפתח טרמינל הנוסעים החדש שהוקם מול בסיס הטיסה, מעברו השני של המסלול. טרמינל זה היה בשימוש אזרחי עד לשנת 1977, ומשמש כיום את טיסות הנוסעים של חיל האוויר. טרמינל המטענים הוקם בסמוך, ורחבת החניה של מטוסי המטענים נמצא סמוך לו.

בשנת 1972 הועבר הזיכיון להפעלת הנמל לידי הסוכנות הממשלתית Infraero, שתפקידה ניהול שדות התעופה בברזיל.

בין שנת 1976 ל-1982, ביצעה חברת התעופה אייר פראנס טיסות מנמל התעופה שארל דה גול לגאליאו דרך דקר בירת סנגל באמצעות מטוס הדגל שלה, הקונקורד.

ב-20 בינואר 1977 נחנך בית נתיבות חדש, הידוע כיום כטרמינל 1.

ב-1985 נפתח בנמל התעופה הבינלאומי סאו פאולו-גוארוליוס מסלול ארוך, שאפשר למטוסים כבדים להמריא ולנחות בו. פתיחת המסלול בסאו פאולו גרמה לחברות תעופה זרות ומקומיות לעבור אליו, וכתוצאה מכך חווה גאליאו ירידה חדה במספר הנוסעים העוברים בו. ממשלת מדינת ריו דה ז'ניירו עשתה מאמצים להשיב לגאליאו את הבכורה, ומשנת 2004 החל מספר הנוסעים העוברים בנמל לעלות.

בשנת 1991 שופץ טרמינל 1, במסגרת ההכנות לפסגת כדור הארץ שהתקיימה בשנת 1992 הקיבולת השנתית הוגדלה ל-7.5 מיליון, וכן נפתח טרמינל 2 החדש ביולי 1992.

על מנת לזרז את שיפוץ והרחבת הנמלים, אושרה בשנת 2011 תוכנית למכירת מספר שדות תעופה במדינה לחברות פרטיות. בנובמבר 2013, אישרה ממשלת ברזיל את החכרת הנמל לחברה משותפת השייכת לקונצרן הברזילאי Odebrecht‏ (60%) ולחברה הסינגפורית צ'נגי איירפורט גרופ (40%), משנת 2014 ועד לשנת 2039, תמורת 19 מיליארד ריאל ברזילאי.

באוגוסט 2009 הודיעה Infraero, כי הקציבה לשיפוץ הנמל לקראת מונדיאל 2014 ואולימפיאדת 2016, סכום של 819 מיליון ריאל ברזילאי. במסגרת השיפוצים, חודש טרמינל 1 בעלות של 314.9 מיליון ריאל, חודש טרמינל 2 בעלות 284.0 מיליון ריאל, ונבנתה רחבת חניה נוספת בעלות של 220 מיליון ריאל.