סויוז (חללית)

סויוז
Союз
	חללית הסויוז סויוז TMA-7 במסלול לווייני נמוך
מידע כללי
ייעוד	נשיאת קוסמונאוטים למסלול לווייני נמוך ; (נשלחה אל הירח במסגרת תוכנית זונד)
יצרן	תאגיד הטילים והחלל אנרגיה
ארץ ייצור	ברית המועצות ; רוסיה
צוות	3
היסטוריית פעילות
סטטוס	פעיל (דגם MS)
מפעיל	תוכנית החלל הסובייטית ; רוסקוסמוס
משגר	סויוז
טיסה ראשונה	23 באפריל 1967 (סויוז 1)
משימות	מאוישות: 143; לא מאוישות: 23
אבדות	2 (סויוז 1, סויוז 11)
ביצועים
טווח פעולה	מסלול לווייני נמוך
עמידות	עד ל-6 חודשים מחוברת לתחנת חלל
תרשים
מסה כוללת	7,220 ק"ג (דגם TMA)
אורך	7.48 מטרים
קוטר	עד 2.72 מטרים
מוטת כנפיים	10.7 מטרים (לוחות סולאריים)

סוֹיוּז (ברוסית: Союз - סַאיוּז, "ברית/איחוד") היא סדרת חלליות מאוישות שפותחו עבור תוכנית החלל הסובייטית והרוסית.

פיתוח הסויוז החל ב-1962 במשרד לתכנון ניסויי מספר 1 של סרגיי קורוליוב והחליפה חלליות שהיו בשימוש בתוכנית ווסחוד ופותחה עבור תוכנית סויוז ותוכנית החלל הלא מאוישת זונד. סויוז שוגרה לטיסה הלא מאוישת הראשונה שלה ב-28 בנובמבר 1966. הטיסה המאוישת הראשונה שלה (סויוז 1) נעשתה ב-23 באפריל 1967. חלליות הסויוז עדיין נמצאות ומתוחזקות על ידי תאגיד הטילים והחלל אנרגיה ובשימוש על ידי רוסקוסמוס.

חלליות הסויוז שימשו בעבר על מנת לשגר קוסמונאוטים לתחנות החלל סאליוט ומיר וכיום משמשות להעברת ציוד ואסטרונאוטים לתחנת החלל הבינלאומית, שבה עוגנות שתי חלליות סויוז באופן קבוע, המשמשות גם כ"סירות הצלה" במקרה חירום.

בין השנים 2011 ו-2020 (הזמן שבין השבתת מעבורות החלל האמריקאיות לשיגור הבכורה של החללית דרגון 2.0 של SpaceX), הייתה חללית הסויוז כלי התחבורה היחיד להובלת אסטרונאוטים לתחנת החלל הבינלאומית. חלליות נוספות שתהיה להם יכולת זו נמצאות בתהליכי פיתוח (אוריון, וסטארליינר), סויוז (בדומה לדרגון ולסטארליינר) גם היא משתייכת לחלליות שניתן לכנותם "מוניות חלל" מכיוון שהם מיועדות רק להגעה למקום אחר כלשהו, ואין בהם די מרווח וציוד לשהייה נוחה במשך זמן ארוך יותר מיום או יומיים, להבדיל מחלליות דוגמת אפולו, מעבורות החלל ואוריון שמאפשרות שהייה ארוכה יותר (כשבועיים).

דגמים שונים של החללית שוגרו לחלל כ-140 פעמים, כאשר בין השנים 2000 ו-2018 לבדן שוגרו 54 חלליות סויוז, רובם המוחלט אל תחנת החלל הבינלאומית.

מבנה

חלליות הסויוז בנויות משלושה חלקים (מקדימה לאחורה):

תא מסלולי (ברוסית: бытовой отсек) המספק את תנאי המחיה וצורכיהם של הקוסמונאוטים בזמן המשימה.
תא החדירה לאטמוספירה שמחזיר את הקוסמונאוטים לכדור הארץ.
תא השירות שמכיל את מנועי החללית, מכשירים שונים ומחובר לפאנלים סולאריים.

התא המסלולי

התא המסלולי של חללית הסויוז

התא המסלולי הוא התא הקדמי של חלליות הסויוז. התא מכיל את כל הציוד שלא נדרש לחזרה לכדור הארץ, כמו ציוד מחקרי, מצלמות ומטען שאין צורך להשיבו. בנוסף, התא מכיל גם את בית השימוש החללי וציוד התקשורת. בדגם הנוכחי של חלליות הסויוז הותקן חלון קטן, שמאפשר לצוות הקוסמונאוטים תצפית קדמית. התא הוא חד-פעמי, והוא נשרף באטמוספירה עם סיום המשימה.

ההפרדה בין התא המסלולי לבין תא החדירה לאטמוספירה, מאפשרת להפחית את הסיכונים לפגיעה בתא החדירה לאטמוספירה הכה חשוב לחיי הקוסמונאוטים.

תא החדירה לאטמוספירה

תא החדירה לאטמוספירה של חללית הסויוז

תא החדירה לאטמוספירה משמש את הקוסמונאוטים על מנת לחזור לכדור הארץ. התא מכוסה במגן חום שמגן על התא ועל הקוסמונאוטים שבתוכו בזמן החדירה לאטמוספירה, שיוצרת טמפרטורה גבוהה מאוד. במהלך הכניסה לאטמוספירה מהירות התא מואטת בתחילה באמצעות כוח גרר שמופעל על התא מצד האטמוספירה, לאחר מכן נפתחים מצנחים ראשוניים, ולאחריהם נפתחים המצנחים הראשיים שמאטים את נפילתו של התא. בגובה של מטר אחד מעל הקרקע, מופעלים מנועי בזק שמאפשרים נחיתה רכה.

תא השירות

תא השירות של חללית הסויוז

תא השירות של חללית הסויוז, הנמצא בחלקה האחורי, מחולק לשני חלקים:

תא בעל לחץ אטמוספירי - מכיל את מערכת וויסות הטמפרטורה, מערכת אספקת החשמל, מערכות תקשורת רדיו לטווח ארוך, מערכות טלמטריה (ביצוע מדידות בחלל ושידור תוצאותיהן בגלי רדיו), מכשירי התמצאות וניווט.
החלק שאינו מכיל לחץ אטמוספירי - מכיל את המנוע הראשי של חללית הסויוז ומנוע חלופי שישתמשו בדלק נוזלי. תא השירות מכיל גם מערכת של מנועי האצה נמוכה שמאפשרים התמצאות וניווט. מחוץ לתא השירות מחוברים לחללית חיישני מערכת הניווט וההתמצאות של חללית הסויוז, והפאנלים הסולאריים, שמכוונים לשמש באמצעות סיבוב החללית.

דגמים

הסויוז עוגנת בתחנת החלל מיר.

חלליות הסויוז עברו שינויים ופיתוחים רבים מאז שפותחו לראשונה בשנות ה-60, ויוצרו במספר דגמים שונים.

סויוז A

חללית הסויוז תוכננה בתחילה על ידי סרגיי קורוליוב כמרכיב ב"קומפלקס הקפת הירח סויוז A-B-C", על פיו שתי חלליות סויוז מאוישות יתחברו במסלול לווייני נמוך עם מרכיבים נוספים כחלק מרכב חלל שיטיס קוסמונאוטים לירח.

סויוז 7K-OK

ערך מורחב – סויוז 7K-OK

הדור הראשון של חלליות הסויוז שנקרא "סויוז 7K-OK" כלל את החלליות סויוז 1 עד סויוז 11 (1967-1971). חלליות הסויוז מדגם זה נשאו צוות של עד שלושה קוסמונאוטים שלא לבשו חליפות חלל. חלליות אלו נבדלו מגרסאות מאוחרות יותר בלוחות הסולאריים הקמורים שלהן ובשימוש במערכת "איגלה" לעגינה אוטומטית, שדרשה משושות מכ"ם מיוחדות. תשע החלליות הראשונות מתוך ה-11 לא כללו מעבר פנימי, והיה צורך בביצוע הליכת חלל בעת חילופי צוות.

סויוז 7K-T

ערך מורחב – סויוז 7K-T

הדור השני של חלליות הסויוז, הקרוי גם "סויוז פרי", היה בשימוש מסויוז 12 ועד סויוז 40 (1973-1981). בחלליות הסויוז מן הדור השני מערכת ה"איגלה" עדיין הייתה בשימוש אך לא הפאנלים הסולאריים שהוחלפו בסוללות. המעבר מפאנלים סולאריים לסוללות הגביל את משך הטיסה של החללית לעד יומיים ללא עגינה ואספקת חשמל. בנוסף, מספר אנשי הצוות בחלליות הסויוז מן הדור השני ירד לשניים, זאת בעקבות משימת סויוז 11 בה נהרגו שלושת הקוסמונאוטים כתוצאה ממחסור באוויר בזמן הנחיתה. בעקבות האסון הורד מספר אנשי הצוות לשניים, על מנת לתת לקוסמונאוטים מרווח ללבישת חליפות חלל בתוך החללית בזמן הנחיתה וההמראה כדי לשמור על ביטחונם.

סויוז-T

ערך מורחב – סויוז-T

החללית סויוז TM-32

הדור השלישי של חלליות הסויוז, שנקרא "סויוז-T", היה בשימוש בין השנים 1976 ועד שנת 1986. בחלליות מדור זה שופרה מערכת ה"איגלה" שאפשרה עגינה אוטומטית, הוחזרו לשימוש הפאנלים הסולאריים, מה שאיפשר לקיים משימות ארוכות יותר והוגדל מספר הצוות בחזרה ל-3 קוסמונאוטים.

סויוז-TM

ערך מורחב – סויוז-TM

הדור הרביעי של חלליות הסויוז, שנקרא "סויוז-TM", היה בשימוש משנת 1986 ועד שנת 2003. בחלליות מדור זה הותקנו מערכות חדשות, ביניהן מערכת עגינה משופרת שנקראה "קורס", מערכות תקשורת רדיו ומצנחי ומנועי נחיתת חירום.

החללית סויוז TMA-6

חלליות מדור זה שימשו עבור טיסות מאוישות לתחנת החלל מיר ותחנת החלל הבינלאומית.

סויוז-TMA

הדור החמישי של חלליות הסויוז, סויוז-TMA, הציג שינויים על מנת לעמוד בתנאים שדרשה נאס"א על מנת שחלליות הסויוז יוכלו לשרת בתחנת החלל הבינלאומית. השינויים הללו כללו את התאמת חלליות הסויוז לאנשים גבוהי קומה ושימוש במצנחים משופרים. חלליות מסוג סויוז-TMA היו החלליות הראשונות בהיסטוריה שהשתמשו בטכנולוגיית הצגת נתונים דיגיטלית (המכונה באנגלית "Glass cockpit"). חלליות מסוג סויוז-TMA זהות במבנם החיצוני לחלליות הסויוז מהדור הרביעי, ה"סויוז-TM", אך שונות במבנם הפנימי.

בסך הכל שוגרו 22 חלליות מדגם זה בין השנים 2002 ל-2012.

סויוז TMA-M

הסויוז TMA-M הוא דגם משופר של הסויוז-TMA אשר נכנס לשירות בשנת 2010 עם שיגור החללית סויוז TMA-01M. בדגם המשודרג הוחלפו כ-36 רכיבים מיושנים של ציוד ב-19 רכיבים חדישים, משקלה של החללית הופחת ב-70 קילוגרמים,^[1] צריכת החשמל הופחתה והמערכות האנלוגיות שהיו בשימוש כ-30 שנה הוחלפו במחשוב ואוויוניקה דיגיטליים.^[2] כמו כן נעשו בחללית שינויים מבניים על מנת להקל על ייצורה.

מדגם זה שוגרו בסה"כ 20 חלליות בין השנים 2011 ל-2016.

סויוז-MS

סויוז MS הידוע גם כ"סויוז K7" הוא דגם מודרני של חללית הסויוז ומהווה מודרניזציה לגרסת הסויוז TMA-M ומשוגר החל משנת 2016. החללית מצוידת במערכת ניווט לוויינית GLONASS והיא מהווה למודרניזציה האחרונה של חלליות הסויוז ותשמש כגרסה אחרונה לשיגור צוותים לתחנת החלל הבינלאומית עד לכניסתה לשירות של החללית "אוריול", שצפויה להחליפה.

סויוז GVK

במאי 2018 תאגיד החלל אנרגיה החל בפיתוח חללית מטען בלתי מאוישת בשם סויוז GVK, שבנייתה הייתה מתוכננת להסתיים במהלך שנת 2022. נכון למאי 2023 מועד סיום הבנייה לא ידוע.

חלליות דומות

החללית הלא מאוישת פרוגרס פותחה כנגזרת של החללית סויוז והחלליות הסינית שנג'ואו וההודית "רכב אורביטלי" דומות מאוד לחללית סויוז.

גלריית תמונות

סויוז 19 בצילום שנעשה מחללית אפולו במהלך המשימה המשותפת אפולו-סויוז
חללית סויוז עוגנת בתחנת החלל הבינלאומית כאשר בכדור הארץ ניתן להבחין בזוהר הדרומי באזור ים טסמן סמוך לדרום ניו זילנד.
חלליות סויוז (מקדימה) ופרוגרס (מאחורה) עוגנות בתחנת החלל הבינלאומית
חברי צוות סויוז TMA-01M נכנסים לתחנת החלל הבינלאומית לאחר עגינת הסויוז בתחנה.
נחיתת החללית סויוז TMA-9
סויוז TMA-20 נוחתת על האדמה