סונגבון
שיוך מעמדי (בהנגול, הכתב המקובל בקוריאה הדרומית: 성분, תעתיק: סונגבון; באופן רשמי: 출신성분, תעתיק: צ'ולסין סונגבון; במקור בניב סיני-קוריאני: 出身, מילולית: "מקורי" או 成分, מילולית: "מרכיב") היא שיטת דירוג מעמדי הנהוגה בקוריאה הצפונית. בהתבסס על הרקע הפוליטי, החברתי והכלכלי של אבות אבותיו של כל יחיד בקוריאה הצפונית, יחד עם הליכותיו, נעשה שימוש בשיוך המעמדי כדי להגדיר אם ניתן לבטוח באותו אדם ולהטיל עליו תחומי אחריות, לאפשר לו לנצל הזדמנויות, או אף להגדיר את איכות וכמות המזון שהוא יקבל. השיוך המעמדי משפיע על גישתם של האזרחים להזדמנויות חינוך ותעסוקה ובמיוחד הוא מגדיר אם הם זכאים להצטרף למפלגה השלטת, מפלגת הפועלים של קוריאה[1].
היסטוריה
עריכהב-1957 העביר הפוליטביורו של מפלגת הפועלים של קוריאה צו המכונה "על המעבר מהמאבק כנגד האלמנטים האנטי-מהפכניים לתנועה של כל העם וכל המפלגה", שהנהיג מדיניות ותוכניות לניהול הטיהורים הראשונים בקנה מידה רחב של החברה הצפון קוריאנית. ההחלטה של ה-30 במאי ו"מיזם ההדרכה האינטנסיבי" של המפלגה הניחו את היסוד למדרג הפוליטי-חברתי של השיוך המעמדי עבור כל אוכלוסיית קוריאה הצפונית באמצעות חלוקת כלל האזרחים לשלוש קבוצות נאמנות נפרדות המבוססות על רקע משפחתי: "הידידותיים", "הנייטרליים" ו"האויבים".
תיאור
עריכהקיימים שלושה סיווגים ראשיים וכ-50 סיווגי משנה במסגרת השיוך המעמדי. על פי דבריו של קים איל-סונג משנת 1958, "מעמד הליבה" הנאמן כלל 25% מאוכלוסיית קוריאה הצפונית, "המעמד המהסס" כלל 55% ו"המעמד העוין" כלל 20%. אנשים שהיו בעלי קרקעות, סוחרים, עורכי דין או אנשי כמורה נוצרים השתייכו למעמד נמוך מאוד[2]. למעמד הגבוה השתייכו צאצאיהם של אלו שהשתתפו בתנועת ההתנגדות לכיבוש היפני בקוריאה במהלך מלחמת העולם השנייה ולפניה ולאלה שב-1950 היו פועלי בתי חרושת או איכרים. בריאן רינולדס מאיירס, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת דונגסאו שבפוסן, קוריאה הדרומית, סיכם את מהותו של "מעמד הליבה" כמי שכולל את "אנשי הסגל הבכיר של המפלגה ובני משפחותיהם", "המעמד המהסס" כלל את כל מי שנחשב לאזרח הצפון קוריאני הממוצע ו"המעמד העוין" כלל אלמנטים חתרניים אפשריים (למשל בעלי הקרקעות). על פי האנליסטית מטעם ה-CIA, הלן לואיזה הנטר, הצליחו הקומוניסטים היטב להפוך את המרקם החברתי הטרום-מהפכני על פניו, ושיטת השיוך המעמדי היא תמונת ראי שלו. על פי השקפתה של הנטר, "המעמדות המועדפים" כוללים 30% מהאוכלוסייה, "האנשים הפשוטים" כוללים 40% וה"לא רצויים" כוללים -30% מהאוכלוסייה[3].
על כל אחד מאזרחי קוריאה הצפונית מנוהל תיק על ידי כוחות הביטחון ועל ידי סגל המפלגה, מרגע הגיעו לגיל 17 והוא מתעדכן כל שנתיים. באופן כללי קשה להוכיח שיוך מעמדי, אך הוא יכול לרדת עקב מגוון של סיבות כמו חוסר התלהבות פוליטית, נישואין עם מישהו בעל שיוך מעמדי נמוך יותר או הרשעתו של אותו אדם או מישהו מבני משפחתו בפשע, פוליטי או אחר. עד לסוף שנות השישים, היה ניתן להסתיר את שיוכו המעמדי הנמוך של קרוב משפחה. עם זאת, אילנות היוחסין של כל אזרחי קוריאה הצפונית נבדקו ביסודיות החל ממפקד האוכלוסין של 1966. חקירות אלו התנהלו ככל הנראה כתגובה למהפכת התרבות בסין שהחלה באותה שנה. קים איל-סונג, שחשש מהתערבותה של בייג'ינג בענייני ארצו, בין אם על ידי פלישה או בין אם על ידי מתן חסות להפיכה (חיילים סינים נשלחו קודם לכן לבצע "חדירות פרובוקטיביות" לשטחה של קוריאה הצפונית), שם לו למטרה לחזק את ביטחונה הפנימי של המדינה על ידי הגדרת שיוכם המעמדי של כל האזרחים. חקירות אלו בוצעו שוב כמה פעמים בשנים הבאות, מסיבות שנעו מחשדות למעשי שחיתות בחקירות הקודמות ועד לדיכוי של כל אופוזיציה אפשרית.
העיתונאית האמריקאית, ברברה דמיק, תיארה את "המבנה החברתי" הזה כעדכון של "שיטת הקאסטות" המסורתית שכללה שילוב בין קונפוציאניזם לסטליניזם. היא טוענת שרקע משפחתי גרוע מכונה "דם מזוהם" ושעל פי החוק, דם מזוהם זה ממשיך להיות משמעותי במשך שלושה דורות. עם זאת, היא טוענת שאזרחי קוריאה הצפונית לא מיודעים בדבר שיוכם המעמדי וילדים יכולים לגדול מבלי לדעת על מעמד משפחתם. באופן דומה, מתארת הנטר את שיטת השיוך המעמדי כ"רקע מעמדי" והיא אומרת שנתונים אלו לא מפורסמים באופן רשמי או מוגדרים במדויק.
מנגד, ממשלת קוריאה הצפונית טוענת שכל אזרחיה שווים ומכחישה את קיומה של אפליה כלשהי על בסיס שיוך משפחתי[4].
חשיבות
עריכהתחת שלטונו של קים איל-סונג השיוך המעמדי היה חשוב מאוד, הוא הכריע כל סוגיה. תחת שלטונו של קים ג'ונג-איל הדברים השתנו. הרקע המשפחתי שלך היה עדיין חשוב, אך כיום כסף חשוב יותר מאשר רקע חברתי. (דבריו של פליט צפון קוריאני שנולד באמצע שנות השישים)[5]
מאז נפילת הגוש הקומוניסטי בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים, ירדה חשיבותו של השיוך המעמדי. לפני כן, נתמכה הכלכלה הצפון קוריאנית באופן נרחב על ידי הגוש. באמצעות כספים אלו הייתה הממשלה מסוגלת לספק את כל הצרכים, כך שהכנסתם של האזרחים הייתה נגזרת מעבודה בתעשייה או בפקידות. כתוצאה מכך, יכולתו של כל אזרח להשיג מוצרים ממערך החלוקה, מקום מגוריו, הקריירה שהוא פיתח, או יכולתו להתקדם במעלה הסולם החברתי, היו תלויים אך ורק בשיוכו המעמדי, שהפך ל"גורם היחיד והחשוב שהגדיר את חייהם של הצפון קוריאנים". לפני התמוטטותה של המערכת הריכוזית (שגרמה לרעב ההמוני), הייתה לממשלה "שליטה כמעט מוחלטת על חיי היחיד". לפיכך, הדרך היחידה להעלות את מעמדו או השפעתו של אדם הייתה להתקדם בסולם המערכת הפקידותית[5].
לאחר קריסתה של המערכת הריכוזית ירדה חשיבותו של השיוך המעמדי. לצורך שרידותם של הצפון קוריאנים, הקפיטליזם "התגלה מחדש" והצפון קוריאני הממוצע מרוויח את רוב הכנסתו באמצעות מיזמים פרטיים. עם תחילת פעילותו של השוק הפרטי הזה, היה זה מועיל יותר להיות חלק מ"המעמד העוין", בשל העובדה שהאנשים שהשתייכו אליו לא היו תלויים בממשלה כפי שהיו אלו שהשתייכו למעמדות הגבוהים יותר. הפופולריות של השירות הצבאי ירדה. קודם לכן, לאחר שבע עד עשר שנים בשירות, יכול היה אזרח צפון קוריאני לקוות להיות פקיד נמוך דרג, אך כיום משתלם יותר להיות מעורב בעסקים פרטיים. שיטת השיוך המעמדי נותרה חשובה מבחינתם של חברי האליטה הממשלתית, אך לרוב אזרחי קוריאה הצפונית, עושר הפך לחשוב יותר מאשר שיוך מעמדי גבוה להגדרת מקומם בחברה[5].
דוגמה בולטת לשיוך מעמדי קשורה לקו יונג-הוי, אמו של השליט הנוכחי, קים ג'ונג-און. קו נולדה באוסקה שביפן, נתון שעשוי היה להפוך אותה לחלק מ"המעמד העוין" בשל מורשת העוינות היפנית-קוריאנית. יותר מכך, סבה עבד במתפרה עבור הצבא היפני הקיסרי[6]. לפני שיצא לאקרנים סרט תעמולה פנימי, לאחר עלייתו לשלטון של קים ג'ונג-און, נעשו שלושה ניסיונות לרומם את שמה של קו באופן דומה לקאנג פן-סוק, אמו של קים איל-סונג ולקים ג'ונג-סוק, אמו של קים ג'ונג-איל ואשתו הראשונה של קים איל-סונג[7]. ניסיונות קודמים אלו לרומם את שמה של קו כשלו והם הופסקו ב-2008, לאחר שקים ג'ונג-איל לקה בשבץ מוחי[6]. בניית פולחן האישיות סביב דמותה של קו נתקלה בבעיה שנוגעת לשיוך המעמדי הנמוך שלה, שכן האדרת דמותה הציבורית עלולה לחתור תחת ניקיון הדם של שושלת קים[6]. שמה האמיתי של קו או פרטים אישיים נוספים שלה לא נחשפו בציבור, כך שהיא כונתה "האם של קוריאה" או "האם הגדולה", וסרטי התעמולה העדכניים ביותר מכנים את הדמות המרכזית ביותר בשם לי יון-מי. התסבוכות הנוגעות לרקע החברתי של קו הגיעו לידי כך שלאחר מותו של קים ג'ונג-איל, המידע האישי אודותיה, כולל שמה, הפך לסוד מדינה[7]. בעוד שהשיוך המעמדי נגזר ממוצאו של האב[5], הרקע של קו התאפיין ב"איכויות המעמדיות הנמוכות ביותר שניתן להעלות בדמיון" עבור תושבי קוריאה הצפונית[6].
ראו גם
עריכה- מערכת אשראי חברתי הנהוגה בסין העממית
הערות שוליים
עריכה- ^ Matthew McGrath (June 7, 2012). "Marked for Life: Songbun, North Korea’s Social Classification System". NK News. Archived from the original on March 18, 2013. Retrieved June 8, 2012.
- ^ Jerry Winzig. "A Look at North Korean Society" (book review of Kim Il-song's North Korea by Helen-Louise Hunter). winzigconsultingservices.com. Retrieved June 8, 2011.
- ^ Helen-Louise Hunter, Kim Il-song's North Korea, Praeger, Westport, Connecticut, 1999, pp 4-5.
- ^ KINU White Paper on Human Rights in North Korea 2011, p. 216, 225
- ^ 1 2 3 4 Andrei Lankov (2011-12-03). "North Korea's new class system". Asia Times. Retrieved 2012-07-01.
- ^ 1 2 3 4 Ko Young-ki (2012-06-26). "Happy Birthday, Ko Young Hee". Daily NK. Archived from the original on 2013-10-12. Retrieved 2012-07-01.
- ^ 1 2 Cho Jong-ik (2012-06-30). ""Great Mother" revealed to World". Daily NK. Archived from the original on 2014-09-24. Retrieved 2012-07-01.