סטאטיוס
פובליוס פפיניוס סטאטיוס (Publius Papinius Statius; 45 – 96 לספירה לערך) היה משורר רומי במאה הראשונה לספירה. שירתו הלטינית ששרדה כוללת אפוס ב-12 ספרים, "תבאיס" (אנ'); אוסף שירים מזדמנים, ה"סילוויי"; ואפוס לא גמור, ה"אכילאיס" (אנ'). הוא ידוע גם בזכות הופעתו כמדריך בחלק פורגטוריו (אנ') (כור המצרף) של שירו האפי של דנטה, "הקומדיה האלוהית".
 | |
| לידה |
45 נאפולי, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
96 (בגיל 51 בערך) נאפולי, איטליה |
| מדינה |
רומא העתיקה |
| שפות היצירה |
לטינית |
| סוגה |
ספרות אפית |
| יצירות בולטות |
סילוויי, תבאיס |
  | |
חייו
עריכהרקע משפחתי
עריכהמידע על חייו של סטאטיוס לקוח כמעט כולו מתוך ה"סילוויי" שלו ומאזכור של הסאטיריקן יובנאליס. הוא נולד למשפחה ממוצא יווני-קמפני;[1] הקוגנומן (אנ') שלו (שם הענף של בית-האב, השלישי בשם הרומאי) מצביע על כך שבתקופה מסוימת אחד מאבותיו היה עבד משוחרר שאימץ את שמו של אדונו לשעבר, אף כי לא סטאטיוס ולא אביו היו עבדים. אביו של המשורר (ששמו אינו ידוע) היה יליד אליאה אך בהמשך עבר לנאפולי והתגורר ברומא שם לימד בהצלחה ניכרת. מגיל ילדות ועד בגרות, אביו של סטאטיוס הוכיח את עצמו כאלוף בתחרויות הפואטיות[1] בנאפולי באוגוסטאליה (אנ') ובמשחקים הנמאיים, פיתיאניים ואיסתמיים, ששימשו כאירועים חשובים להפגנת מיומנות פואטית בזמן האימפריה המוקדמת. סטאטיוס מצהיר בקינה על אביו (סילוויי 5.3) שאביו היה בתקופתו מוכשר לכל מלאכה ספרותית, בין אם בפרוזה או בשירה.[1] הוא הזכיר את מוואניה (אנ'), ואולי התגורר שם, או התרשם מהעימות בין ויטליוס ואספסיאנוס בשנת 69. אביו של סטאטיוס היה ממעמד הפרשים הרומאי, אך ייתכן שאיבד את מעמדו בגלל בעיות כספיות. בנאפולי הוא היה מורה לספרות יוונית ורומית שמשך אליו תלמידים רבים שנועדו למשרות דת ברומא. הוא נפטר בשנת 79 לספירה. מתוך מכתבי פליניוס הצעיר הוסק לאחרונה שסטאטיוס כתב גם תחת שם העט "פרופרטיוס".
ילדות וקריירה
עריכהפחות ידוע על אירועי חייו של סטאטיוס.[1] הוא נולד סביב שנת 45 לספירה. עוד בילדותו ניצח בתחרויות פואטיות פעמים רבות בנאפולי עיר הולדתו ושלוש פעמים בפסטיבל באלבה (אנ'), שם קיבל את הכתר המוזהב מידי הקיסר דומיטיאנוס שייסד את התחרות.[1] לקראת הפסטיבל של אלבה, סטאטיוס הלחין שיר על מסעות המלחמה של דומיטיאנוס בגרמניה ובדאקיה, שיובנאליס מבקר אותם בסאטירה השביעית שלו. נראה כי סטאטיוס עבר לרומא בשנת 90 לערך, לאחר מות אביו, ושם פרסם בשנת 92 לערך את שירו האפי עטור השבחים "תבאיס". נראה כי סטאטיוס קשר בעיר הבירה קשרים רבים עם אישים מהאצולה הרומית וחצר הקיסרות, והוא ככל הנראה נתמך באמצעות חסותם. סטאטיוס הפיק את שלושת ספרי השירה הראשונים, ה"סילוויי" שלו, שיצאו בשנת 93, והם משרטטים את פטרוניו ומכריו מתקופה זו ומזכירים את השתתפותו באחד ממשתי הסאטורנליה של דומיטיאנוס. הוא התמודד בתחרות הגדולה של גבעת הקפיטולין, אם כי לא ידוע באיזו שנה, אף כי הוצעה שנת 94. סטאטיוס לא הצליח לזכות בפרס הנחשק,[1] הפסד שקיבל באופן קשה מאוד. ייתכן שהאכזבה הביאה לחזרתו לנאפולי, עיר נעוריו,[1] בסביבות שנת 94. קיים שיר בו פנה לאשתו, קלאודיה, אלמנתו של זמר מפורסם שהייתה לה בת מוכשרת מוזיקלית מבעלה הראשון, על אירוע זה (סילוויי 3.5).
השנים המאוחרות בנאפולי
עריכהנראה כי שלושת ספרי הסילוויי הראשונים של סטאטיוס זכו לביקורת מסוימת, ובתגובה הוא חיבר ספר רביעי בנאפולי, שיצא לאור בשנת 95. בתקופה זו בנאפולי שמר סטאטיוס על יחסיו עם חצר הקיסרות ועם פטרוניו, וזכה בהזמנה נוספת למשתה בארמון (סילוויי 4.2). נראה שהוא התעניין בנישואים ובקריירה של בתו החורגת וגם לקח נער-עבד צעיר תחת חסותו, בהיותו חסר ילדים, שמת סביב שנת 95. באותה שנה סטאטיוס החל אפוס חדש, ה"אכילאיס", והעניק דקלומים פופולריים מיצירתו (יובנאליס 7.83) אולם השלים רק ספר וחצי לפני מותו בשנת 95, והשאיר את השיר בלתי-גמור. הספר החמישי של ה"סילוויי" יצא לאור לאחר מותו, בשנת 96 לערך.
יצירתו
עריכהכמשורר, סטאטיוס היה מגוון ביכולותיו וחתר לייצג את יצירתו כאוטיום (אנ'). מאחר שהיה תלמידו של אביו המשכיל, סטאטיוס היה בקיא ברוחבה של הספרות הקלאסית והציג את לימודו בשירתו הצפופה ברמיזות. הוא היה מסוגל לחבר במשקלי הקסמטר (אנ') 11 הברות (Hendecasyllable), אלקאי (אנ') וסאפפי (אנ'),[1] כדי לייצר יצירות אפיות מאולתרות שנחקרו לעומק מעודנות מאוד ומלוטשות, וכן לעסוק במגוון של נושאים עם המיומנות הרטורית והפואטית המסחררת שהעניקה השראה לתמיכת הפטרונים שלו ושל הקיסר. חלק מיצירותיו של סטאטיוס, כמו שיריו עבור התחרויות, אבדו; בסכוליה ליובנאליס 4.94 שרדו ארבע שורות משירו של סטאטיוס על הקמפיינים הצבאיים של דומיטיאנוס (De Bello Germanico, "על המלחמה הגרמנית"), שחובר למשחקים של אלבה.
השפעתו
עריכהשירתו של סטאטיוס הייתה פופולרית מאוד במהלך חייו, אם כי היו לו מבקרים שככל הנראה היו להם בעיות עם סגנון האקס-טמפורה (Ex tempore) שלו. נראה כי יובנאליס מתייחס רבות לשירת החצר של סטאטיוס בסאטירה הרביעית שלו על הטורבוט (אנ') (דג שיבוט) של דומיטיאנוס, אך הוא גם מזכיר את הפופולריות העצומה של הדקלומים של סטאטיוס בסאטירה 7.[2] בעת העתיקה המאוחרת, ה"תבאיס", שהיה אז כבר קלאסיקה, קיבל פרשנות מאת לקטאנטיוס פלאקידוס.
לאורך ימי הביניים, נותר ה"תבאיס" טקסט פופולרי, ועורר השראה לרומנסה צרפתית מהמאה ה-12 וליצירות מאת ג'ובאני בוקאצ'ו וג'פרי צ'וסר. התפתחות האלגוריה של סטאטיוס סייעה לבסס את חשיבותה של טכניקה זו בשירה של ימי הביניים. בתקופת הרנסאנס, הסילוויי, הודות לפוליציאנו (אנ'), עזרו לעורר ז'אנר שלם של אוספים של שירים שונים באותו שם, שנשארו פופולריים לאורך התקופה, ועוררו השראה ליצירותיהם של הוגו גרוטיוס וג'ון דריידן. דנטה מזכיר את סטאטיוס בחיבורו "De vulgari eloquentia" (אנ'), יחד עם אובידיוס, ורגיליוס, ולוקאנוס.[3] ב"קומדיה האלוהית", דנטה וורגיליוס נמצאים עם סטאטיוס כשהם עוזבים את הטרסה החמישית (השמורה לרודפי הבצע ולבזבזנים) ונכנסים לשישית (השמורה לגרגרנים). גאולתו של סטאטיוס נשמעת בקנטו 20 (ההר רועד והנשמות החוזרות בתשובה זועקות "תהילה לאל עליון") והוא מצטרף לדנטה וורגיליוס בקנטו 21. לאחר מכן הוא עולה איתם על ההר המטהר ונשאר עם דנטה בגן העדן הארצי בפסגת ההר, לאחר שוורגיליוס חזר ללימבו. הוא מוזכר בפעם האחרונה בקנטו 33, מה שהופך אותו לאחת הדמויות החוזרות לאורך הכי הרבה זמן בקומדיה, הרביעי אחרי דנטה, ורגיליוס וביאטריצה (אנ'). הוא לא מוזכר בגן העדן, אם כי יש להניח שהוא עולה כמו דנטה. נראה כי דנטה טוען שסטאטיוס היה מומר סודי לנצרות כתוצאה מקריאתו את ורגיליוס, אף על פי שאין עדות להמרתו בשום מקור היסטורי.
קישורים חיצוניים
עריכה
- Statius, Publius Papinius, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
- יצירותיו של סטאטיוס בלטינית, באתר פרסאוס
- Thebaid, תרגום לאנגלית
- Achilleid, תרגום לאנגלית
- J. H. Mozley (ed.), Statius, 2 voll., London, William Heinemann Ltd - New York, G. P. Putnam's sons, 1928: vol. 1, vol. 2
- סטאטיוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)