סיגליים
סיגליים (שם מדעי: Violaceae) היא משפחה של צמחים עשבוניים חד-שנתיים או רב-שנתיים (בישראל) לעיתים רחוקות בני שיח, שיחים, מטפסים או עצים, והיא כוללת 24 סוגים וכ-1,155 מינים, יותר ממחיצתם (681) משויכים לסוג סיגל[1][2]. חמשת מיני הבר בישראל וגם והמינים התרבותיים משויכים לסוג סיגל. המוכרים ביניהם הוא סִגָּל סַסְגּוֹנִי (שמו בעבר סיגל תלת-גוני) - מין של סיגל שפותחו ממנו זני תרבות המוכרים בשם אַמְנוֹן וְתָמָר, וסיגל ריחני שמפרחיו מפיקים שמן לשימוש תעשיית הבשמים.
 סיגליים
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | מלפיגאים |
| משפחה: | סיגליים |
| שם מדעי | |
 Violaceaeבטש, 1802 | |
תפוצת המשפחה היא כמעט קוסמופולטית כל חמשת מיני הבר בישראל הם נדירים: סיגל צנוע, סיגל קטן, סיגל קיטאבל, סיגל ריחני וסיגל תמים[3].
מאפיינים
עריכהמרבית הצמחים במשפחה הם עשבים רב שנתיים, עם מיעוט של צמחים חד-שנתיים. מינים רבים נטולי גבעול, או בעלי גבעול קצר בלבד. פרחי המשפחה בולטים, בעלי חמישה עלי כותרת, עלה הכותרת התחתון רחב מהאחרים ולרוב כולל דורבן - חלק חלול דמוי צינור המכיל את הצוף. הצמחים דו מיניים, הפרחים בעלי חמישה אבקנים בגוון צהוב, שחלה עילית, וריבוי של ביציות בכל שחלה. הפירות בתצורת הלקט של שלוש קשוות, המתפרקות לאחר נשירת הפרי.
מקורות השם
עריכההשם סֶגֶל ניתן לסוג viola במילון "צמחי ארץ ישראל – שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 בסעיף 962[4] ואת השם סיגל שְׁלוֹשׁ-גּוֹנִי (Viola kitaibeliana). שם הסוג סֶגֶל שונה על פי השם העממי סִגָּל ובכתיב מלא סיגל במילון שמות צמחי ארץ ישראל משנת 2003. בד ובד עם שינוי זה שם הלוואי שְׁלוֹשׁ-גּוֹנִי הוחלף לססגוני בשל סרבולו ומשום שסַסְגּוֹנִי מתאים גם לזני התרבות הרבים שפותחו ממין זה (אמנון ותמר). סיגל קיטבאל (Viola kitaibeliana) אינו קשור לאמנון ותמר. ליתר דיוק, אמנון ותמר הוא ליתר מכלוא של V. altaica × V. lutea subsp. sudetica × V. tricolor[5].
מורפולוגיה
עריכהצמחים עשבוניים חד-שנתיים או רב-שנתיים (בישראל) לעיתים רחוקות בני שיח, שיחים, מטפסים או עצים[6].
העלים מסורגים או ערוכים בשושנת[7]. פשוטים, תמימים או לפעמים בעלי אונות.
הלוואים תמימים או מחולקים (גזורים-מנוצים).
עוקצי הפרחים בעלי 2 חפיות או חסרי חפיות[8].
הפרחים דו-מיניים, לעיתים רחוקות חד-מיניים, נכונים או בלתי נכונים, בודדים או ערוכים באשכולות, שיבולים או מכבדים או באגדים[9].
הגביע בן 5 עלים, מפורדים או מאחים במקצת משתיירים לאחר ההפריה[8].
הכותרת נכונה (בעלי סימטריה רדיאלית) או בלתי נכונה (בעלי סימטריה דו-צדדית) ואז עלה הכותרת התחתון (הקדמי) שבהם גדול על פי רוב מיתרם ומתמשך לדורבן או גבנון[10].
אבקנים 5, ניצבים לסירוגין עם עלי כותרת, מול עלי הגביע, סביב השחלה. 2 האבקנים התחתונים (הקדמיים) מפרישים צוף, הנאגר בדורבן העלה התחתון. צופנים אלו הקשורים לאבקנים מכונים צופני אבקנים (staminal nectaries) והם מצויים על היותרת של הקונקטיב[11]; הזירים חסרים או קצרים מאוד לא יותר מ"מ אחד המאבקים מקיפים את השחלה. המאבקים בני 2 לשכות, זקופים, נפתחים בסדק לכיוון עמוד השחלה.
השחלה עילית, בעלת מגורה אחת בת 3 (לעיתים רחוקות 2 או 5) עלי שחלה. עמוד השחלה אחד פשוט וזקוף. השליות דופניות, מספרם 2 עד 5. עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים מאוחים מתחת לשחלה כל אחד לחוד.
הפרי הלקט בעל מגורה אחת ונפתח באמצעות 3 קשוות (לעיתים רחוקות ענבה או אגוזית).
טקסונומיה
עריכהבמיון על פי קרונקויסט (מ-1981) היו הסגליים חלק עיקרי בסדרה שנקראה על שמם - הסגלאים. עם התפתחות של שיטות מיון גנטיות והוצאת מאמרים הממיינים מחדש את עולם בעלי הפרחים, עברו הסגליים בשנת 1998 מסדרה זו לסדרת המלפיגאים, סדרה חדשה הכוללת מגוון רחב מאוד של צמחים מסדרות אחרות, שסווגו כעת יחדיו. במיון זה (APG II) משנת 2003 נעלמה כליל סדרת הסגלאים, ואינה כוללת אף מין[6].
המשפחה כוללת שלוש תת-משפחות:
- Fusispermoideae
- Leonioideae
- סיגלים (Violoideae)
תפוצה
עריכההמשפחה נפוצה באפריקה הטרופית, אמריקה הדרומית, אמריקה המרכזית, אמריקה הצפונית, אירופה,אוסטרליה, גינאה החדשה ואיים באוקיינוס השקט.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Violaceae Batsch, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ Violaceae Batsch, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 18-4-2022
- ^ סיגליים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ צמחי ארץ ישראל (תש"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית, 1946
- ^ Viola × wittrockiana Gams, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 1 2 R. John Little, Landon E. McKinney, VIOLACEAE Batsch, Flora of North America, 5-11-2020
- ^ Zohary, M., Flora Palaestina – Part Two, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1972, עמ' 333-335
- ^ 1 2 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 438-439
- ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 306
- ^ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 270-271
- ^ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 531