סֶמָאע (בפרסית, ערבית ו-אורדו: سَماع; בטורקית: Sema) הוא טקס סופי, במיוחד במסדר המאולוויה, המתבצע כחלק מתרגול מדיטציה והתקרבות לאלוהים. הטקס כולל, בין היתר: הכנה, תפילה, שירה, נגינה וריקודים מסוחררים, עם לבוש מיוחד.
דרווישים מסתחררים, 2007
בשנת 2005, אונסק"ו אישר את "טקס סמאע" של טורקיה כאחת מיצירות המופת של המורשת בעל פה והבלתי מוחשית, של האנושות (אנ').[1]
הסמאע מקובל בכמה מסדרים סופים ובמיוחד במסדר המאולוויה שצועד בעקבותיו של ג'לאל א-דין רומי. מסופר שבאחד הימים רומי עבר דרך שוק העיר ושמע את הלמות פטיש הצורפים בעת ריקוע תכשיטים והקול והקצב, הזכירו לו את פסוק השהאדה שמשמש כמנטרה בטקסי הזיכר: "אין אלוהים מלבד אללה" (لا إله إلا الله; לא אילא אילא אללה). רומי הוקסם ונמלא אושר, הוא היטה את ראשו, הושיט את שתי זרועותיו והתחיל להסתובב ולהסתחרר, סביב צירו וכך "נולד" תרגול הסמאע. מי שהקימו את מסדר המאולוויה והפכו את הריקוד לאחת מאבני היסוד של מסדר, היו בנו של רומי - סולטאן וולד (ער'), תלמידו - שָלָבִּי חוּסָאם א-דין (טורקית: Chalabi Husameddin) ונכדו אוּלוּ עָרִיף שָלָבִּי (טורקית: Ulu Arif Chalabi).[5]
כאשר המאמין קורא בקוראן, ויודע שזו המילה האלוהית הנצחית, הוא מתמלא מחשבות, הרהורים ואף אימה, אך הוא לא מתחבר לרגש. בסמאע יש מוזיקה, שירה וריקוד המסייעים והם בגדר אמצעי לביטוי הרגשי של אהבת האדם לבורא.[6]
להבדיל משירה וריקוד אמנותיים המאפשרים ביטוי עצמי, הסמאע הוא ביטוי להיעדר האני. סמאע היא אמצעי למדיטציה על אלוהים באמצעות התמקדות במנגינות וריקודים. בריקוד המסוחרר הרוקד מתמקד באהבתו לאלוהים וחש את קרבתו הישירה אליו - אישית. כל הספקות של האדם נעלמים, והלב והנשמה יכולים לתקשר ישירות עם אלוהים. מטרת הרוקד המסתחרר בסמאע היא להגיע למצב שלוָוג'ד (ער'), מצב של התרגשות, אקסטזה ואהבה עזה. (בשפה הערבית: וָוגָ'דָ (ער') היא מציאה, וגם אהבה, וּוג'וּד (ער') מציאוּת וכן: היקום כולו)[7] מבחינה פיזית, הרוקד מנותק מסביבתו ועשוי להתנועע באופן שחורג מהריקוד שרקד עד כה.[6]
יש מצבים שרוקד מגיע אף למצב של שכרות - ח'מרה (ער'), במובן של שכרון חושים שנובע מהווג'ד - החיבור האישי לאלוהים.[6]
הסמאע מייצגת מסע מיסטי של עלייה רוחנית של האדם דרך התודעה, הדבקות והאהבה לאל. רוקד הסמאע נוטש את האגו שלו, מוצא את האמת, את הקרבה לאל ומגיע לאיחוד שיש בו שלמות. כשהוא חוזר מהמסע הרוחני הזה, הוא חש שהגיע לבגרות, לשלמות ולהבנה גדולה יותר, שעליו לאהוב ולשרת את הבריאה כולה. רומי אמר ש"למעגל הרקדנים שבטקס הסמאע, יש להם כעבה משלהם". גם הריקוד וגם הכעבה הם אמצעים לקרב את המאמין אל אלוהים.
"הדרווישים המסתחררים" ממסדר המאולוויה, הם המתרגלים הידועים ביותר של סמאע, המוכּר לעולם המערבי. התרגול מבוצע על ידי גברים, חסידי המסדר, הנעים כקבוצה במעגל תוך כדי שכל אחד מסתובב על צירו, בנפרד.
במהלך הטקס מתנגן רפרטואר מוזיקלי מסוים, המבוסס על ארבעה קטעים של יצירות ווקאליות ואינסטרומנטליות, תוך שימוש במחזורים קצביים, בהשתתפות זמר אחד, נגן חליל נאי, מתופף ונגן מצלתיים. היצירות המוזיקליות העתיקות ביותר נוצרו כבר באמצע המאה השש-עשרה, בשילוב מסורות מוזיקליות, פרסיות וטורקיות, אך הרפרטואר הורחב ומורחב ובמיוחד החל מהמאה העשרים ואילך.[7]
חלק ראשון: הדרוויש עם כיסוי הראש שלו (מצבת האגו שלו), החצאית הלבנה שלו (תכריך האגו שלו) מסיר את גלימתו השחורה ומתקדם למקום הריקוד. הדרוויש צועד כשידיו מוצלבות על חזהו ובכך גופו עשוי כ"אחד" ומעיד על אחדות האל. כשהוא מתחיל את הסחרור, ידיו פשוטות, הימנית מופנית למעלה, מוכנה לקבל את חסד האל וידו השמאלית פונה אל האדמה. הוא מטה את ראשו לכף ידו השמאלית ובכך הוא, כביכול, מעביר את חסדו של אלוהים לאנשים שסביבו וגופו סובב סביב צירו, מימין לשמאל כמי שחובק את כל האנושות, באהבה.
חלק שני הוא קול תוף לרוב: תוף קודום טורקי המסמל את צו אלוהים לבריאה: "הְיֵה!"
החלק השלישי הוא אימפרוביזציהאינסטרומנטלית בנגינת חליל נאי המייצג את הנשימה הראשונה שנותנת חיים לכל דבר. הנשימה האלוהית.
חלק רביעי הוא ברכות ה"דרווישים" זה לזה והליכתם זה לקראת זה, הלוך ושוב, שלוש פעמים, בליווי מוזיקה כהצדעה של נפש לנפש המוסתרות לעין.
חלק חמישי הוא ה-Sema (מסתובב) שמורכב מארבע "הצדעות" שבסיום כל אחת מהן, הדרוויש חוזר ופושט את ידיו לצדדים מעיד במראהו על אחדות ה'.
ההצדעה הראשונה היא לידתו של האדם ותפיסתו המלאה שאלוהים הוא הבורא.
ההצדעה השנייה מבטאת פליאתו של האדם אל מול פאר הבריאה, וגדלות האל.
ההצדעה השלישית היא הפיכת הפליאה לאהבה והבעת כניעה מוחלטת, ביטול האגו מול אדם אהוב והגעה לאחדות. מצב זה של טראנס או אקסטזה אך מיד בסיום הצדעה זו, הדרוויש חוזר ופושט את ידיו לצדדים ובכך מאשר שוב את אחדות האל, במודע ובתחושה.
ההצדעה הרביעית היא חזרה לגשמיות והבעת התרפסות, בתום המסע הרוחני. הדרוויש הוא משרת האל, ספריו, נביאיו ושל כל יצירתו.
בחלק השישי בסמאע, יש קריאה קצרה בקוראן ובמיוחד של הפסוק מסורה - "הפרה", פסוק 115: "לאלוהים המזרח והמערב, וובכל אשר תפנו, שם, פני אלוהים. אלוהים מקיף כל מרחב ויודע".[9]
תופי קודום (Kudüm)החלק השביעי הוא תפילה למנוחת הנשמות של כל הנביאים וכל המאמינים.
בשנת 1925, כתוצאה ממדיניות החילון של אטאטורק, נסגרו כל מוסדות המאולוויה בטורקיה ונאסרו טקסי הסמאע. מתרגלים רבים שימרו את המסורת, במפגשים פרטיים, אך הם התמקדו בעיקר במוזיקה ובשירים ופחות במסורות הרוחניות והדתיות. בשנת 1956 התירה ממשלת טורקיה לערוך חגיגה שנתית בקוניה שבאנטוליה, ביום מותו של רומי - 17 בדצמבר, ליד מקום קבורתו, חגיגת "שבי ארוס", 'ליל הנישואין'.[10]בשנות ה-90 הוקלו ההגבלות וקמו מחדש קבוצות פרטיות שמנסות לבסס מחדש את האופי הרוחני, המקורי של טקס הסמאע. בשנים שבהם היה האיסור בתוקף, היו שביקשו לשמר את מסורת הריקודים המסוחררים, ללא ההקשר הדתי וכך הפך טקס הסמאע לאטרקציה תיירותית, מסחרית ויש הרואים בריקוד הזה חלק מהפולקלור הטורקי.
טקס הסמאע קיים גם אצל האלווים בטורקיה וכן במסדר ה-בקטאשיה בטורקיה ובארצות הבלקן, אם כי במתכונות שונות.
האלווים והבקטאשים עורכים קירקלאר סמי (תו') - "סמאע של הארבעים", טקס קהילתי המבוסס על מסורת, שכאשר הנביא מוחמד חזר ארצה ממסע ההתעלות שלו, הוא ביקר אצל "ארבעים קדושים" וחגג יחד אתם.[11] המאמינים נפגשים, מחוץ למסגד, במבנה שיועד להתכנסויות, שם הם שרים ורוקדים את הסמאע. להבדיל מהסופים הסונים, בריקוד משתתפים נשים וגברים כאחד.
קודם לכניסה לאולם, על המשתתפים לרחוץ, כמו לפני תפילה ולהחליף את בגדיהם. מי שיש בלבו, על משהו, בכל נושא נפגש ביחידות על הממונה על הטקס - ה-דֶדֶה (תו') (פירוש מילולי: סבא. תואר מקביל לאימאם) ורק לאחר שרוחו "מתפייסת" הוא רשאי להיכנס לאולם ולהשתתף בטקס, בהובלת ה-דדה. הקירקלאר סמי מתקיים במרווחי זמן קבועים, בדרך כלל מדי שבוע.[12]
כל הנוכחים שאינם רוקדים חייבים לשלוט ברגשותיהם ולשמור על דומיה, אלא אם כן, הגיעו, במקביל לרקדנים, לשלב חווית הווג'ד. בשלב זה, שאפשר שהוא מקביל לריגוש שקיים ב"טראנס", ובתנאי שמדובר בחוויה אמיתית ולא מזויפת, אפשר לבטא את התחושה בקול ובתנועה.[6]
לטקסי הסמאע יש מתנגדים רבים בין המוסלמים כמו: הסלפים, ה-ווהאבים ואנשי האסכולה החנבלית. הביקורת שלהם מתייחסת לעצם הוספת מוזיקה לטקס דתי אסלאמי, שזו בִּדְעָה (ער'), כלומר חידוש וסטייה מהלכות הדת, שהוא אחד הביטויים לכפירה.[13] טעם נוסף של המתנגדים הוא שמצב הווג'ד דומה במהותו למצב של שכרות כתוצאה משימוש ביין או בסמים, והיא אסורה בדת האסלאם.
המחלוקת היא בת מאות שנים והצדדים מביאים ראיות לכאן ולכאן, מאנשי דת ורוח. הסופים מצטטים את אל-ע'זאלי (1058–1111; ٱلْغَزَّالِيُّ) שכתב פרק שכותרתו "על מוזיקה וריקוד כעזרים לחיים דתיים" ובו הבהיר שמוזיקה וריקוד עשויים להועיל למוסלמים, בתנאי שלִבם טהור לפני שהם משתתפים בפעילויות אלו. ואכן הסוּפים שמתרגלים סמאע מבהירים שאין מדובר בהנאה גרידא אלא שימוש במוזיקה כדי לעבור לתחום רוחני, שבו הוא עשוי להתוודע למשמעויות ואמיתות גבוהות יותר. יתר על כן, לפני שהחניך - הדרוויש מגיע לשלב הסמאע, עליו לעבור אימון סגפני אינטנסיבי ורק מי שהוא בעל לב טהור ואופי חזק, יכול להשתתף בסמאע.[14]
תנורה (בערבית: تنورة ; פירוש מילולי: חצאית) הוא, במקורו, טקס סמאע סופי במצרים. בניגוד למקובל בטורקיה ובבלקן, הרקדנים במצרים עוטים חצאיות צבעוניות. כיום מבוצע הריקוד, בעיקר כאטרקציה תרבותית.[15]
