סמואל צ'ייס
סמואל צ'ייס (באנגלית: Samuel Chase; 17 באפריל 1741 – 19 ביוני 1811) היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית ואחד מחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית כנציג מרילנד. במהלך כהונתו על כס השיפוט נפתח נגדו הליך הדחה על ידי בית הנבחרים על רקע חשד להטיה פוליטית, פסקים שרירותיים וקידום אג'נדה פוליטית אישית, אך הוא זוכה על ידי הסנאט ונשאר בתפקידו.
 | |||||||||
| סמואל צ'ייס | |||||||||
| לידה |
17 באפריל 1741 מחוז סאמרסט, מרילנד, האימפריה הבריטית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
19 ביוני 1811 (בגיל 70) בולטימור, מרילנד, ארצות הברית | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות סנט פול הישן, בולטימור, מרילנד, ארצות הברית | ||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הפדרליסטית | ||||||||
| בן או בת זוג |
Anne Baldwin Chase Hannah Kitty Giles Chase | ||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
צ'ייס נולד ליד העיירה פרינסס אן שבמרילנד. הוא הקים משרד עורכי דין באנאפוליס. הוא שירת באספה הכללית של מרילנד במשך כמה שנים והעדיף את קבלת העצמאות במהלך המהפכה האמריקאית. הוא נבחר לקונגרס הקונטיננטלי ולאחר מכן כיהן בתפקידים שיפוטיים במרילנד. ב-1796 מינה אותו הנשיא ג'ורג' וושינגטון כשופט בבית המשפט העליון.
לאחר הבחירות של 1800, שאפו הנשיא החדש תומאס ג'פרסון והמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית להחליש את השפעת הפדרליסטים בבתי המשפט הפדרליים. מעשיו של צ'ייס בבית המשפט ספגו האשמות כנוטים למשוא פנים, וג'פרסון האמין שיש להעביר את צ'ייס מכהונתו. בית הנבחרים פתח בהליך הדחה על שמונה סעיפים, שכולם התמקדו בהעדפותיו הפוליטיות של צ'ייס. הסנאט הצביע בעד זיכויו של צ'ייס בכל הסעיפים, והוא המשיך לכהן בבית המשפט עד למותו ב-1811. יש היסטוריונים שטוענים שזיכויו של צ'ייס קבע תקדים חשוב בנוגע לעצמאות מערכת המשפט הפדרלית.
ראשית חייו
עריכהסמואל צ'ייס נולד ליד העיירה פרינסס אן שבמרילנד כילדם היחיד של הכומר תומאס צ'ייס ושל רעייתו, מטילדה ווקר.[1] אביו היה איש כמורה שהיגר למחוז סאמרסט כדי להיות לכומר בכנסייה חדשה. סמואל התחנך בחינוך ביתי. הוא היה בן 18 כאשר עזב לאנאפוליס, שם הוא למד משפטים בהדרכתו של ג'ון הול.[1] ב-1761 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק במקצוע באנאפוליס.[2]
ראשית הקריירה
עריכהב-1762 הורחק צ'ייס מ"המועדון המשפטי", אגודת דיבייטינג מאנאפוליס, על התנהגות "חריגה ומגונה באופן קיצוני".[1] ב-1764 הוא נבחר לאספה הכללית של מרילנד, בה הוא שירת עשרים שנה.[2]
ב-1766 הסתבך צ'ייס במאבק מילולי עם כמה לויאליסטים בממסד הפוליטי במרילנד. במכתב גלוי מה-18 ביולי אותה שנה, תקף צ'ייס את וולטר דלייני, ג'ורג' סטיורט, ג'ון ברייס ואחרים על פרסום מאמר בעיתון Maryland Gazette Extraordinary ב-19 ביוני, בו הואשם צ'ייס בהיותו "מסית פוחז, מוביל אספסוף, אדם גס רוח שמעורר מחלוקת ופלגנות, עוכר של השקט הציבורי". בתגובתו האשים צ'ייס את סטיוארט ואת האחרים ב"גאוותנות... גאווה ויהירות", ובכך שכוחם עלה באמצעות "השפעה קניינית, העדפה מצד בית המשפט, והעושר וההשפעה של המקורבים הפוגעים בעיר זו".[3]
ב-1769 החל צ'ייס בבניית מעונו, שבהמשך יקרא "בית צ'ייס-לויד" (Chase–Lloyd House), ושנמכר לפני סיום העבודה ב-1771. כיום הבית מהווה אתר היסטורי.[4] צ'ייס היה מייסד שותף של סניף בני החירות במחוז אן ארדונל יחד עם ידידו הקרוב ויליאם פאקה. הוא גם הוביל את ההתנגדות לחוק הבולים של 1765.[1]
הקונגרס הקונטיננטלי
עריכהב-1774 וב-1776, היה צ'ייס חבר באספת המחוזות של מרילנד באנאפוליס. הוא ייצג את מרילנד בקונגרס הקונטיננטלי, נבחר אליו מחדש ב-1776 והיה מחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית.[2]
הוא המשיך להיות חבר בקונגרס הקונטיננטלי עד 1778. מעורבותו בניסיון לשלוט על שוק הקמח, תוך עשיית שימוש במידע פנימי שהושג במסגרת חברותו בקונגרס, הוביל לאי בחירתו מחדש לקונגרס ולפגיעה בשמו הטוב.[3]
קריירה שיפוטית
עריכהב-1786 עבר צ'ייס לבולטימור, שם הוא התגורר עד יומו האחרון. ב-1788 הוא מונה כנשיא בית המשפט הפלילי בבולטימור, תפקיד בו הוא כיהן עד 1796. ב-1791 הוא היה לנשיא בית המשפט הכללי של מרילנד, גם בו הוא כיהן עד 1796.
ב-26 בינואר 1796 מינה הנשיא ג'ורג' וושינגטון את צ'ייס כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית וצ'ייס הושבע לתפקיד ב-4 בפברואר.[2]
משפט ההדחה
עריכהעם תחילת נשיאותו, היה תומאס ג'פרסון מזועזע מהיקף ההשתלטות של מערכת המשפט שטענה לבלעדיות על ביקורת השיפוטית. דאגתו זו הובילה למאמצים של מפלגתו לסלק את הפדרליסטים מכס השיפוט. בעלי בריתו בקונגרס ביטלו זמן קצר לאחר השבעתו את חוק השיפוט של 1801, וביטלו את בתי המשפט בערכאות נמוכות שנוצרו בחקיקה זו, וכך הסתיימו כהונותיהם של שופטים פדרליים, אף על פי שמינוייהם היו לכל החיים. שנתיים לאחר מכן, במאי 1803 גינה צ'ייס את הצעדים הללו, באומרו שהם "יגזלו את כל הביטחונות לזכויות הקניין והחירות האישית, והחוקה הרפובליקנית שלנו תשקע באוכלוקרטיה".[5] מוקדם יותר, באפריל 1800, בעת שניהל משפט בבית המשפט המחוזי, תקף צ'ייס קשות את תומאס קופר (אנ'), שהואשם על פי חוקי הזרים וההסתה. במשפט זה לקח על עצמו צ'ייס את תפקיד התובע במקום את תפקיד השופט.[6] באותה שנה, כאשר חבר מושבעים גדול בניו קאסל, דלאוור, סירב להאשים מדפיס מקומי, סירב צ'ייס לשחררם, באומרו שהיה ידוע לו על מדפיס שהוא קיווה שהם יאשימו אותו על פעילות הסתה.[7] ג'פרסון ראה במתקפה זו של צ'ייס כהתנהגות לקויה שלא מוטלת בספק והזדמנות לצמצם את ההשפעה הפדרליסטית על מערכת המשפט באמצעות הדחה של צ'ייס. הוא החל את התהליך כאשר הוא כתב לחבר הקונגרס ג'וזף הופר ניקולסון ממרילנד, באומרו: "האם צריכה המתקפה הרשמית והמסיתה [של צ'ייס] על עקרונות החוקה שלנו... לעבור ללא עונש?".[8]
חבר הקונגרס מווירג'יניה ג'ון רנדולף מרונקו לקח על עצמו את האתגר לפתיחת תהליך ההדחה. בית הנבחרים הגיש בסוף 1803 שמונה סעיפי הדחה נגד צ'ייס, שאחד מהם היה קשור לטיפול של צ'ייס במשפט של ג'ון פרייס (אנ'). שני סעיפים נוספים התמקדו בהתנהלותו במשפט לשון הרע של ג'יימס קלנדר (אנ'). סעיף נוסף דן בהתנהלותו של צ'ייס כלפי חבר המושבעים הגדול בניו קאסל. שלושה סעיפים התמקדו בשגיאות הפרוצדורליות שנעשו על ידי צ'ייס בכמה מקרים. הסעיף השמיני כוון להערותיו "הבלתי מתונות ומסיתות... מגונות באופן בלתי מתקבל על הדעת... ומגונות מאוד", כאשר הוא "האשים" חבר מושבעים גדול בבולטימור. ב-12 במרץ 1804 הצביע בית הנבחרים ברוב של 73 תומכים מול 32 מתנגדים בעד הדחתו של צ'ייס.[9] ב-9 בפברואר 1805 החל משפט ההדחה בסנאט, שנשלט על ידי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית שבהנהגתו של ג'פרסון. את המשפט ניהל סגן הנשיא ארון בר ואת התביעה הוביל רנדולף.
כל סעיפי הדחה היו קשורים לעבודתו של צ'ייס כשופט בבתי המשפט בערכאות נמוכות. באותה תקופה שימשו שופטי בית המשפט העליון בתפקידי שיפוט אלו כשופטים יחידים, נוהג שפסק בסוף המאה ה-19. ההאשמות התמקדו בכך שמשוא הפנים הפוליטי של צ'ייס הוביל אותו להתנהג לנאשמים ולבאי כוחם באורח לא הוגן בעליל. פרקליטי ההגנה של צ'ייס כינו את העמדה לדין מאמץ פוליטי של אויביו הרפובליקנים. בתשובה לסעיפי ההדחה, טען צ'ייס שכל מעשיו הונעו מנאמנות לתפקידו השיפוטי לרסן את עורכי הדין ממתן הצהרות בלתי ראויות, ומשיקולים של יעילות שיפוטית.
ב-1 במרץ 1805 הצביע הסנאט בעד זיכויו של צ'ייס מכל הסעיפים. בהצבעה נכחו 34 סנאטורים (25 רפובליקנים ו-9 פדרליסטים), ו-23 קולות היו דרושים לרוב של שני-השלישים להחלטה על הרשעה והדחה. מתוך שמונת סבבי ההצבעה על הסעיפים השונים, ההצבעה הקרובה ביותר להרשעה הייתה על הסעיף בנוגע להאשמה של חבר המשובעים הגדול בבולטימור, ובה הצביעו 18 סנאטורים בעד הרשעה ו-16 בעד זיכוי.[10] צ'ייס היה שופט בית המשפט העליון היחיד בהיסטוריה שנפתח נגדו הליך הדחה.[2]
הליך ההדחה של צ'ייס העלה שאלות חוקתיות בנוגע לטבעה של מערכת המשפט והיה הסיום של סדרת המאמצים להגדיר את ההיקף המתאים של העצמאות השיפוטית על פי החוקה. הוא קבע את הגבולות לסמכות ההדחה, מיסד את התפיסה שאוסרת על מערכת המשפט להיות מעורבת בפוליטיקה מפלגתית, הגדיר את תפקיד השופט במשפט מושבעים פלילי, והבהיר את העצמאות השיפוטית.
זיכויו של צ'ייס קבע תקדים בלתי רשמי שהיסטוריונים רבים טוענים שהוא סייע להבטיח את עצמאות מערכת המשפט. כנשיא בית המשפט העליון, ציין ויליאם רנקוויסט בספרו "חקירות גדולות", שכמה סנאטורים סירבו להרשיע את צ'ייס על אף עוינותם הפוליטית כלפיו, ככל הנראה בשל העובדה שהם הטילו ספק שהאיכות גרידא של עבודתו השיפוטית לא יכלה לשמש עילה להדחתו.[11] כל הליכי ההדחה נגד שופטים פדרליים מאז הליך ההדחה של צ'ייס התבססו על האשמות בהתנהלות חוקית או אתית בלתי ראויה, לא על איכות השיפוט. השופטים הפדרליים נקטו מאז באופן כללי ביותר צעדי זהירות בהשוואה לצ'ייס כדי להימנע מהשפעה של שיקולים פוליטיים מפלגתיים.[12]
חיים אישיים
עריכהבמאי 1762 נשא צ'ייס לאישה את אן בולדווין, בתם של תומאס ואגנס בולדווין. לזוג נולדו שלושה בנים וארבע בנות, שארבע מתוכם בלבד הגיעו לבגרות.[1] אן נפטרה ב-1776.
ב-1784 נסע צ'ייס לאנגליה בעניין המניות של מרילנד בבנק אנגליה. שבם הוא הכיר את האנה קילט, בתו של סמואל גילס, רופא מברקשייר. מאוחר יותר באותה שנה נישאו השניים ונולדו להם שתי בנות.[1][13]
סמואל צ'ייס נפטר בבולטימור מהתקף לב ב-19 ביוני 1811. הוא נטמן בבית הקברות סנט פול הישן שבעיר. במלחמת העולם השנייה נקראה על שמו אחת מאוניות ליברטי (אנ').
קישורים חיצוניים
עריכה
- סמואל צ'ייס באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- סמואל צ'ייס, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- סמואל צ'ייס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- סמואל צ'ייס באנציקלופדיה הבינלאומית החדשה, 1905 (באנגלית)
- סמואל צ'ייס באתר ColonialHall.com (באנגלית)
- סמואל צ'ייס באתר Oyez Project (באנגלית)
- ראיון עם נשיא בית העליון ויליאם רנקוויסט על ספרו על משפטי ההדחה של סמואל צ'ייס ואנדרו ג'ונסון (באנגלית)
- סמואל צ'ייס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 "Chase, Samuel (1741–1811)". Maryland Online Encyclopedia (MdOE). Maryland Online Encyclopedia, a joint project of the Maryland Historical Society, the Maryland Humanities Council, the Enoch Pratt Free Library, and the Maryland State Department of Education. 2005. Archived from the original on May 9, 2008.
- ^ 1 2 3 4 5 "Samuel Chase". The Supreme Court Historical Society. Archived from the original on July 13, 2007.
- ^ 1 2 Daniel H Marchi, Past Future Power Belongs to the Reserved Power Clause, AuthorHouse, 2013, p. 411.
- ^ "Survey of Historic Sites and Properties". Signers of the Declaration of Independence. National Park Service. 2008-06-11. Archived from the original on 2008-05-30.
- ^ Alfred Knight, The Wizards of Washington: Triumphs and Travesties of the United States Supreme Court, iUniverse, 2006, p. 11.
- ^ The Kentucky and Virginia Resolutions; Guideposts of Limited Government by WILLIAM J. WATKINS, JR, p. 393.
- ^ Robert R. Bair, & Robin D. Coblentz, The Trials of Mr. Justice Samuel Chase, 27 Md. L. Rev. 365 (1967)
- ^ Impeachment of Justice Chase by Steve Payne - Changing the times
- ^ Samuel Chase – The Samuel Chase Impeachment Trial
- ^ Jost, Kenneth (March 14, 2012). Supreme Court A to Z. SAGE, p. 238.
- ^ Douglas Keith, Impeachment and Removal of Judges: An Explainer, Brennan Center for Justice at NYU Law, March 23, 2018.
- ^ Richard Lillich, "The Chase Impeachment," American Journal of Legal History 1960 4(1): 49–72.
- ^ "Biography of Anne Baldwin Chase – Colonial Hall".