סמכות עניינית

סמכות עניינית עוסקת בשאלת הסמכות של הערכאה לדון בעניין משפטי מסוים. נושא הסמכות העניינית שונה מהסמכות המקומית, שעניינה הוא בבחירת מקום ההתדיינות המתאים מבין מספר ערכאות שסמכותן העניינית זהה. בניגוד לסמכות המקומית, לצדדים אין יכולת להתנות על סמכותו העניינית של בית משפט.

כללי הסמכות מיועדים להקצות את התביעות המוגשות למערכת המשפט בין בתי המשפט ובתי הדין השונים באופן שיגשים מטרות שונות שאליהן כיוון המחוקק. מטרות אלה כוללות התמחות של בתי-משפט בנושאים ייחודיים, הקצאה יעילה של המשאבים השיפוטיים במערכת המשפט, ואף מטרות רחבות הרואות בבתי-המשפט אתרים שבהם קבוצות כוח שונות באוכלוסייה משיגות השפעה בסוגי סכסוכים המשמעותיים להן (מטרות "פוליטיות"). הסוגים השונים של כללי הסמכות נבדלים זה מזה במטרות שהם מיועדים להשיג. כך, בעוד מטרותיהם של כללי הסמכות המקומית מצומצמות להגברת היעילות האדמיניסטרטיבית ולצמצום עלויותיהם של הצדדים להליך, כללי הסמכות העניינית יכולים לשמש להשגת כל המטרות, רחבות כצרות.

סמכות עניינית עוסקת בבית המשפט, שבו אמורה להתנהל התביעה. בישראל הכוונה היא לאבחנה בין בית משפט השלום, בית משפט מחוזי, בית משפט לענייני משפחה, בית הדין לעבודה ועוד. גם בארצות הברית הכוונה לשתי אבחנות: ראשית – בבית משפט מדינתי או פדרלי. שנית (אם בבית משפט מדינתי) – באיזה בית משפט: Supreme/Superior Court? Family Court? Surrogate Court? התשובה לשאלה זו תלויה לרוב בסוג הסעד המתבקש – כספי, צו עשה, האם המדובר בתביעה כספית או בתביעה מתחום המעמד האישי או הצוואות וכיוצא בזה.

בישראל, מוסמך בית משפט השלום לדון, בין היתר, בתביעות כספיות עד לסכום של 2,500,000 ש"ח, ובתביעות במקרקעין שעניינן בחזקה, שימוש, חלוקת שימוש, ופירוק שיתוף במקרקעין. בתחום הפלילי מוסמך בית משפט השלום לדון בם בעבירות שעונשן המרבי הוא עד שבע שנות מאסר. המושג "תביעות כספיות" אינו מוגבל אך לתביעות בהן מתבקש סעד כספי, אלא אף לתביעות בהן הסעד ניתן להערכה כספית. כך, למשל, אם שוויו הכלכלי של צו המניעה המתבקש בבית המשפט עומד על כ-2 מיליון ש"ח, ובנוסף מבקש התובע תביעה כספית על-סך מיליון ש"ח, הרי שהתביעה תהא ברשות בית המשפט המחוזי. כמו-כן, היום הקובע לעניין הערכת שווי התביעה הוא יום הגשתה, וסכומים נוספים שהצטברו בשל השתת עלויות משפט, ריבית, הצמדה ועוד אינם משנים לעניין הסמכות.

עניינים שאינם בסמכות בית משפט אחר, ובכלל זה ערעורים על פסקי דין והחלטות של בית משפט השלום, נמצאים בסמכות בית המשפט המחוזי. לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים סמכות עניינית לדון בערעורים על פסקי דין של בית המשפט המחוזי.

מבחן הסעד

בישראל נקבעת הסמכות העניינית, ככלל, על פי מבחן הסעד, כלומר לפי הסעדים שביקש התובע, אולם במקרים מסוימים נקבעת הסמכות על פי הנושא או הנסיבות, וישנם מקרים בהם נתונה סמכות מקבילה לערכאות שונות. מבחן הסעד מבוסס על ההנחה, כי הסעד הנתבע מהווה קירוב (proxy) למידת המורכבות והמקצועיות הנדרשת בשיפוט.

פיצול סעדים

ככלל, כאשר התובע מבקש מספר סעדים שנמצאים בסמכותם העניינית של בתי משפט שונים, עליו לפצל את תביעתו ולתבוע את הסעדים השונים בבתי-המשפט המתאימים מבחינת הסמכות העניינית. יש לעניין מספר חריגים. כך, למשל, ניתן לכרוך תביעה לקיום צו בקניין רוחני יחד עם תביעה כספית, אף כאשר סכום התביעה הכספית צריך לידון בשלום, והצו המתבקש בקניין רוחני בסמכות בית המשפט המחוזי.

ישנם מספר מקרים בהם אין נדרשים לפיצול סעדים. על-פי החריג הפסיקתי, ניתן לתבוע סעד הצהרתי בנפרד מאכיפת החוזה או פיצויים, וזאת מבלי לבקש היתר לפיצול סעדים. בנוסף, ניתן לבקש מבית המשפט היתר לפיצול סעדים, ובית המשפט יטה לתת היתר זה ככל שהמבקש הצביע על אינטרס לגיטימי בפיצול. לבסוף, ישנם מקרים בהם הדין מאפשר את פיצול הסעדים מבלי צורך בקבלת רשות (למשל בתביעה לפינוי מושכר), או אף כופה אותו, משאותו בית משפט אינו יכול לדון בשני העניינים, אף שאלה נובעים מאותה עילה.

כללים

סמכות נגררת

לבית משפט סמכות נגררת להכריע בשאלה הנתונה בסמכותו של בית משפט אחר אגב הדיון בעניין המצוי בסמכותו, כאשר הדבר נדרש לצורך בירור והכרעה בעניין העיקרי. במקרה כזה הפעלת הסמכות אינה מהווה מעשה בית דין.

הלכת הטפל והעיקר

כאשר נתבעים מספר סעדים במקרקעין, שאינם מצויים בסמכותו של אותו בית משפט, מוסמך בית המשפט שבסמכותו נמצא הסעד העיקרי לדון ולהכריע גם בסעד הטפל. במקרה זה, הכרעת בית המשפט מהווה מעשה בית דין.

משמעות הכלל היא למשל שכאשר נתבעות הבעלות (שבסמכות המחוזי) וההחזקה (שבסמכות השלום) בתביעה מסוימת, בית המשפט שתחת סמכותו העניין העיקרי הוא בעל הסמכות העניינית (במקרה זה הבעלות, שהיא הסעד העיקרי).

מקרה נוסף על מקרקעין ובו הכלל תופס הוא סמכות הדיון בתביעות אזרחיות שעניינן קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות או אינוס. בעניין פלונית 2018, נדרש בית המשפט העליון להחליט מיהו בעל הסמכות לדון בתביעה אזרחית של עובדת, הטוענת שעובד אנס אותה והטריד אותה מינית במסגרת יחסי עבודה. המחלוקת התגלעה בשאלה אם יש להפריד את התביעות ולנהל הליכים מקבילים בבית המשפט (שלום/מחוזי על-פי השווי) ובבית הדין לעבודה, או שמא יש להתייחס לאירועים השונים כאל מכלול אחד, ואם כך – מיהו בעל הסמכות לדון בו.

השופט ניל הנדל פתח באימוץ הלכת פלוני 2014 של השופט רובינשטיין, ובקביעה שלבתי הדין לעבודה סמכות לדון אך ורק בהטרדות מיניות כהגדרתן ברשימה הסגורה המופיעה בחוק, כאשר כל הצדדים להליך הם עובדים במסגרת יחסי עבודה. הנדל בחר להחיל את הכלל משפטי של "הטפל הולך אחרי העיקר", וקבע שכיוון שעבירת האינוס חמורה יותר מהטרדה מינית – בית המשפט האזרחי הוא בעל הסמכות לדון בתביעה שיש בה גם מעשי אונס וגם הטרדות מינות. הנימוק להחלת הכלל בהקשר הזה היה שאין להקשות על נפגעת עבירת המין ולדרוש ממנה לנהל שני הליכים.

תביעת סעד כספי וסעד שאינו כספי

כאשר נתבעים סעד כספי וסעד שאינו כספי, הרי שיש לפצל את התביעה בין בתי המשפט על-פי סמכותם לדון בכל אחד מן הסעדים. לעניין זה שני חריגים:

• תביעה בקניין רוחני שלא ניתן להעריך שוויה - תהא כרוכה בתביעה הכספית.
• בתביעה להצהרה על זכות צד להסכם מקרקעין לביטול ההסכם והשבת התמורה. התביעה לביטול ההסכם היא תביעה במקרקעין שבסמכות בית המשפט המחוזי, והתביעה לפי אינטרס ההשבה מהווה חלק אינהרנטי מסעד הביטול. (רע"א 5781/15 אדיר נ' דבוש).
• תביעה הכוללת סעד במקרקעין וסעד כספי המצויים בסמכותו העניינית של אותו בית משפט נחשבת ל"תביעה במקרקעין". כך, תביעה לבעלות במקרקעין וכן לפיצויים בסכום של 3 מיליון ₪ בגין הפרת הסכם מסחרי תידון בהכרח בבית המשפט שבתחום שיפוטו מצויים המקרקעין.

תביעות שלא ניתן להעריך את שווין

כאמור לעיל, תביעות כספיות עד לסכום של 2,500,000 ש"ח נמצאות בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. עם זאת, תביעות שהסעד הנתבע בהן אינו ניתן להערכה, כדוגמת אוסף בולים נדיר, נידונים בבית המשפט המחוזי. פועל יוצא של הלכה זו היא כי כריכת תובענה שאינה ניתנת להערכה כספית (כדוגמת פגיעה בקניין רוחני) יחד עם תביעה כספית, תביא לכך שהסמכות העניינית תהא בידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, במאי 2020 ביאר בית המשפט העליון כי אם ניתן להעריך, ולו באופן גס, את שווי התובענה, הרי שהיא ניתנת לכימות, וכללי הסמכות יקבעו על-פי מגבלת 2.5 מיליון השקלים. באותו המקרה, טענה מרצה מאוניברסיטת אריאל כי תלמידתה גנבה את הקניין הרוחני שלה, עת לימדה מחומריה במסגרת קורסי הכנה שהעבירה לבחינת הרישוי הממשלתית בתזונה. בית המשפט קבע כי כריכת תביעה שעניינה קניין רוחני אינה מביאה באופן אוטומטי לכך שהנושא ידון בבית המשפט המחוזי, אלא נדרש גם שהעניין הרוחני לא יהא ניתן להערכה כספית, אף לא בקירוב.

הכללים לגבי תביעה שכנגד

תביעה שכנגד היא תביעה המתבררת באותו בית משפט. הנתבע ראשי, במועד שנקבע להגשת כתב ההגנה, להגיש כתב תביעה שכנגד. הכללים לגבי תביעה שכנגד הם כדלהלן:

• בית משפט השלום רשאי לדון בתביעה שכנגד אף אם לא נבעה מאותן נסיבות. כמו-כן, בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעה שכנגד אף אם היא בסמכותו של בית המשפט המחוזי, ובתנאי שהתביעה שכנגד מבוססת על אותן הנסיבות או באותו הנושא כמו התביעה המקורית. כך, למשל, על תביעה נזיקית שעניינה כליאת שווא שהוגשה בבית משפט השלום ניתן להגיש תביעה שכנגד שעניינה אי-פרעון הלוואה, אך זאת בתנאי שסכום ההלוואה נמוך מ-2.5 מיליון ש"ח. מנגד, אם חברה קבלנית תובעת דייר על הפרת חוזה לרכישת דירה, הרי שזה מצידו יכול להגיש תביעה שכנגד שעניינה אף היא נוגע לחוזה המדובר בלא תלות בסכומה.
• בית משפט השלום רשאי לדון בתביעה שכנגד אף אם עניינה כלכלי (שאז הסמכות לדון בה היא של בית המשפט המחוזי), ובתנאי שהיא באותו הנושא או נובעת מאותן נסיבות . עם זאת, בית משפט השלום רשאי להעביר את שתי התביעות לבית המשפט המחוזי, אם מצא כי חלקה הכלכלי משמעותי.
• בית המשפט לענייני משפחה רשאי לדון בתביעה שעניינה כלכלי, וכך אף בית המשפט לתביעות קטנות.
• הסמכות העניינית לדון בענייני בוררות היא של בית המשפט שלו הייתה הסמכות העניינית לדון בתביעה. בפסיקה טרם בואר כיצד יש לנהוג במצב ובו מבקשים לעכב הליכים לצורך בוררות, כאשר הצד שכנגד הגיש את התביעה לבית משפט שלו אינה נתונה הסמכות העניינית. מחד גיסא, יש להגיש בקשה זו לבית המשפט המוסמך, מאידך - יש להגיש את הבקשה הזו בפעם הראשונה בה טוענים לגופו של עניין (סטנדרט שונה מהדרישה לגבי סמכות עניינית, אשר יש לטעון לגביה "בהזדמנות הראשונה").
• הייתה התביעה שכנגד בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה, רשאי בית המשפט להעביר את התביעות לבית המשפט לענייני משפחה שבאזור שיפוטו הייתה מוגשת התביעה שכנגד, יהיה שווייה אשר יהא, אם לדעתו הצדק והתועלת בהעברה עולים על הפגיעה בעניינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה;
• לבית המשפט לתביעות קטנות הסמכות לדון בתביעה שכנגד אף אם מגיש אותה תאגיד. הגיש נתבע תביעה שכנגד בתביעות קטנות, הרי שהוא רשאי להגיש תביעה נוספת ליתרת הכספים, בין בתביעות קטנות (אם הוא יחיד) או בהליך רגיל.

כללים נוספים

• בעניינים עירוניים תהא סמכות מקבילה לבית משפט השלום ולבית המשפט לעניינים מקומיים.
• למפקח על המקרקעין הסמכות העניינית לדון בעניינים הנוגעים לסכסוכים בין דיירים בבית משותף. כאשר הסכסוך נוגע לרכוש המשותף או להסגת גבול בו בין דיירי הבית המשותף, תהא סמכות מקבילה לבית משפט השלום (דוגמה לסכסוך שאינו נוגע לרכוש המשותף הוא, למשל, סכסוך שעניינו תקנון הבית המשותף).
• ערעור על החלטה שיפוטית של המפקח יהיה בפני בית המשפט המחוזי, שידון בשופט יחיד. ואולם, אם עסקה ההחלטה בהשגת גבול בבית המשותף ידון בית המשפט המחוזי ב-3 שופטים.
• ישנם עניינים רבים בסמכותם הבלעדית של טריבונליים שונים, ובתוכם בית הדין לימאות, בית הדין לשכירות מוגנת, ועדה רפואית עליונה, בית דין צבאי, בית הדין לעבודה, בית הדין לחוזים אחידים ועוד.
• ישנם ערעורים ונושאים רבים המגיעים שהם בסמכות בית המשפט המחוזי, ובתוכם ניתן למנות למשל ערעור מס הכנסה, ערעור על וועדה רפואית עליונה, ענייני תאגידים מסוגים שונים ופירוקם, ערעור על פסק דין משמעתי של לשכת עורכי הדין, ועוד. ואולם, ערעורים על וועדה רפואית עליונה, וועדת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) ולפי חוק נכי רדיפת הנאצים, ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד.
• ישנם כללי חלוקה של הסמכות במקרקעין בין בית המשפט השלום לבית המשפט המחוזי. בעוד בית המשפט המחוזי דן בסוגיות קנייניות במקרקעין, בית משפט השלום הוא המוסמך לדון בעניינים של החזקה ושימוש, זכויות שלא נרשמו במרשם המקרקעין ועוד. הסמכות לדון בשימוש בדירה, תידון בבית משפט השלום תוך כריכת הדיון בשימוש במטלטלין הקשורים בדירה, וזאת על-מנת למנוע פיצול של תביעת שימוש בדירה וברכוש המצוי בה, אף אם הרכוש בה עולה על 2.5 מיליון ש"ח. בנוסף, בית משפט השלום דן ב"מטרד ליחיד" הקשור למקרקעין (בעניין "מטרד לציבור" דן בית המשפט המחוזי), חלוקת שימוש, פירוק שיתוף, ועוד.
• תביעה שהסעד המבוקש בה כספי, תיחשב לתביעה כספית לכל דבר ועניין, אף אם עניינה מקרקעין, וכללי הסמכות יקבעו על-פי הכללים הרגילים של תביעה כספית.
• תביעה שעניינה זכות חוזית במקרקעין, דהיינו, זכות שלא נרשמה בטאבו - תיחשב אף היא לתביעה כספית, ותידון בבית המשפט השלום/המחוזי על-פי שוויה. זאת, אף אם מדובר בשאלה של שימוש במקרקעין או פירוק שיתוף במקרקעין.
• לתובע שמורה הזכות להפחית את הסכום הנתבע על-מנת שעניינו ידון בבית משפט השלום. אם התעדכנה תקרת הסכום וטרם הסתיים הדיון, הלכה היא כי בית משפט יאפשר את תיקון כתב התביעה בדרך של העלאת הסכום הנתבע בהתאם.
• בית משפט השלום רשאי להתיר תיקון כתב תביעה שמוציא את התביעה מסמכותו. אושר תיקון זה, יועבר הדיון לבית המשפט המחוזי. במצב ההפוך, רשאי בית המשפט המחוזי להמשיך לדון בתביעה.
• בעניינים רבים, יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור מנהלי בנושאים שונים, כדוגמת ערעור על וועדת ערר לפי חוק שירות קבע, ערעור על החלטת שמאי מכריע בעניין הפקעה, ועוד.
• על-פי תקנה 40(ב), ניתן לקבוע כי תביעות שעניינן נושא אחד והוגשו לבתי משפט שונים בעלי אותה דרגה, יאוחדו בהחלטת נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר של בית המשפט העליון שהוא הסמיכו לכך. בש"א 5997/17 ורדינון נ' גרשוני, נקבע כי במקרה כזה, לא יחול הכלל "לא יעבירנו עוד", וניתן יהיה לתקוף בהמשך הדיון את סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה. כך, באותו המקרה, המבקש זכאי היה להעלות את הטענה כי יש להעביר את הדיון לבית המשפט למשפחה, שלו הסמכות העניינית לדון בעניין.
• בתביעה המתנהלת בפני בית המשפט המחוזי, תידון הודעת צד שלישי גם כן בבית המשפט המחוזי, אף אם סכומה הכספי של ההודעה בה בתחומי בית משפט השלום.

חוסר סמכות עניינית

טענת חוסר סמכות עניינית אינה טענה מקדמית בלבד, כלומר ניתן לטעון אותה בכל שלב משלבי המשפט, ובית המשפט חייב להעלות אותה בעצמו גם אם לא הועלתה על ידי הצדדים. חריג לכך הוא, שאם התובע נגוע בחוסר תום לב אשר "זועק לשמיים", לא תישמע טענתו על כך שבית המשפט ניהל את המשפט בחוסר סמכות.

ככלל, פסק דין שניתן בחוסר סמכות בטל מעיקרו.

העלאת טענת חוסר סמכות עניינית בשיהוי ניכר יכולה להביא לדחיית הטענה מטעם זה בלבד. שיהוי בהעלאת הטענה יכול להביא גם לחיוב מעלה הטענה בהוצאות לטובת אוצר המדינה או לטובת הצד שכנגד.

בפלילים

כאמור, הכלל הבסיסי הוא כי עבירות שהעונש בגינן הוא עד 7 שנות מאסר (כולל) יידונו בבית משפט השלום. אין משמעות הדבר כי בית משפט השלום אינו יכול להשית עונש הגבוה מ-7 שנות מאסר, אלא כי העונש על עבירה בודדת לא יכול לעלות על עונש זה.

לכלל זה ישנם מספר חריגים. ראשית, פרקליט מחוז או פרקליט המדינה יכול לקבוע כי עבירות סמים שעונשן עולה על 7 שנות מאסר או עבירות כלכליות, יכול לקבוע כי יידונו בעבירות אלו בבית משפט השלום (אך זה לא יוכל להשית בגינן עונש העולה על 7 שנים).

פרקליט המחוז יכול להגיש כתבי אישום בגין עבירות צווארות לבן מסוימות, ובתוכן קבלת שוחד וקבלת דבר במרמה, לבית המשפט המחוזי (הגם שהעונש עליהן נמוך יותר).

כמו כן, כתב אישום נגד ראש ממשלה, דיון בעבירת הסגרה, ועבירה לפי חוק הגבלים עסקיים, יידונו בבית המשפט המחוזי בירושלים. עבירה במסגרת חוק המאבק בארגוני פשיעה, וכן כתבי אישום נגד שר או שופט, יוגשו בבית משפט המחוזי.

לקריאה נוספת

אסף טבקה "סמכות עניינית בתביעות שימוש במקרקעין: המשפט בספרים והמשפט בפעולה" משפט ועסקים יג 323 (תש"ע).

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.