ספקא דאורייתא לחומרא
ספקא דאורייתא לחומרא הוא כלל הלכתי לפיו במצב שבו יש ספק בדין שנוגע לאיסורי דאורייתא יש לפסוק לחומרא. זאת בשונה מדין דרבנן שהדין בו הוא ספקא דרבנן לקולא. לכלל זה יש חריגים כגון במקרה של ספק ספיקא, שבהם הולכים לקולא אפילו בספיקא דאורייתא[1].
הגדרת המושג
עריכהעיקר דין ספיקא דאורייתא לחומרא נאמר כאשר ישנו ספק מהי המציאות העומדת לפנינו - האם מקרה שבו יש להתיר או שמא מדובר במקרה אחר שבו יש לאסור, ('ספק במציאות'). הדוגמה הנפוצה היא כגון שנמצאת לפנינו חתיכת בשר אך לא ידוע האם היא חתיכת שומן המותר באכילה, או חתיכת חלב האסור באכילה.
כאשר המקרה שלפנינו ידוע, אך לא ברור מהו פסק ההלכה במקרה כזה, ('ספיקא דדינא') ישנה מחלוקת יסודית באחרונים האם הדבר נחשב כספק שדינו לחומרא[2], או כמצב לא ידוע.
מקור הדין
עריכהנחלקו הראשונים במקורה של הלכה זו שספק בדין תורה יש לנהוג בו לחומרא:
- יש שכתבו שלומדים כן מהכתוב בפרשת נגעים "וטמא הכהן אותו" שרק הוודאי הכהן מטמא כי לא דיברה התורה בספיקות.
- ואחרים סבורים כי מקור הלימוד הוא מהפסוק "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה':, שרק וודאי עמוני ומואבי אסורים ולא בספק[3].
גדר החיוב
עריכההמחלוקת בדעת הרמב"ם
עריכהלדעת הרמב"ם החיוב להחמיר בספק דאורייתא, הוא רק מדרבנן, אך מהתורה ספק דאורייתא לקולא[4].
אמנם בקצת מנוסחאות המשנה תורה ישנה תוספת (המובאת בסוגריים) לפיה הרמב"ם סובר שבמקרים שהעונש על העבירה הוא כרת, אזי מהתורה יש להחמיר בספקו. הסיבה לחריגה זו מכיוון שהתורה חייבה על עבירות אלו אשם תלוי גם במקרה של ספק, על כן נראה כי התורה חייבה במקרים חמורים אלו להחמיר ולנהוג מספק - כוודאי.
דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן. ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואע"פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה. שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות
יש המתנגדים לתוספת זו[5], ומיישבים את הקושיה מאשם תלוי באופן אחר ולדבריהם במקרים של ספק חזק, איקבע איסורא (=נקבע האיסור. ופירושו כשיש וודאי סיבה לאיסור לפנינו) מודה הרמב"ם שספקו מהתורה[6]. עם זאת, יש התומכים בכך שמקור התוספת ברמב"ם עצמו[7].
ראשונים נוספים
עריכההראב"ד (כלאים, פ"י, הלכה כ"ז) והרי"ף, סבורים אף הם כדעת הרמב"ם[8], לעומתם, ראשונים אחרים ובראשם הר"ן (קידושין, לט.) והרשב"א[9], סוברים שספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה.
לפי הרשב"א, ספק דאורייתא אסור מן התורה, ולדעתו זה מוכח מהעובדה שחייבים אשם תלוי על ספק איסור.[10] לפי רבנו דוד בונפיד נראה שספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן בלבד (כדעת הרמב"ם)[11], למרות השתייכותו לבית המדרש של תלמידי הרמב"ן כרשב"א והר"ן.
בדעת הרא"ש נחלקו האחרונים[12].
דעתו של רש"י אינה ברורה. במקום אחד הוא כותב כדעתו של הרמב"ם[13], ובמקום אחר הוא כותב כדעתו של הרשב"א[14]. אך יש שפירשו[15], שבמקום בו הוא מפרש שספק מהתורה לחומרא הוא רק באיסורי מיתה, הסיבה לכך היא מכיוון ששם מפרש את דבריו של אביי, הסבור כך, כאמור לעיל, אך במקומות אחרים מפרש את דעתו של רבא, שההלכה היא כמותו[16]
דעות באחרונים
עריכהבספר שב שמעתתא[17] כתב שנראה שמחלוקת זו האם יש להחמיר מדאורייתא או מדרבנן, היא מחלוקת של אביי ורבא במסכת חולין[18].
הרב שמעון שקופ נקט עמדת ביניים, לפיה התורה לא הזהירה במפורש שיש איסור בספק דאורייתא, אלא ש"מי שחס על נפשו ודאי דראוי לו [על פי] דרך התורה לפרוש מספק איסור", כלומר שיש סוג של חובה רוחנית שקיימת גם בחוסר ציווי מפורש.[19]
כללי ספק מדאורייתא
עריכהנחלקו הראשונים האם דין ספק מדאורייתא נחשב כוודאי, לעניין ההלכה שאין למחות ביד האנשים שיודעים שלא ישמעו לקול המוכיח כי "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". יש שכתבו שלעניין זה נחשב ספק וודאי[20] ולפי זה יש למחות בנשים וקטנים העושים מלאכה בזמן שהוא ספק שבת[21] ויש חולקים[22].
באחרונים נחלקו האם דין ספיקא דאורייתא לחומרא נאמר רק כאשר הספק הוא האם האדם חייב במצווה או לא, אך במקרה שוודאי ישנו חיוב אך ספק אם יקיים את המצווה במעשה זה, בכה"ג לא נאמר ספק דאורייתא לחומרא, או שאין לחלק בכך.
דעת הפרי מגדים[23] שבמקרה כזה לא נאמר דין ספק דאורייתא לחומרא. ויש חולקים.
השלכה מעשית ממחלוקת זו נוגעת לעניין קיום מצוות תכלת בזמן הזה, יש שכתבו להחמיר משום שלכל הפחות הדבר הוא ספק, וספק דאורייתא דינו לחומרא. אך החולקים סבורים כי במקרה כזה לא נאמר דין ספק דאורייתא לחומרא, כי אף לאחר שיטיל בה תכלת, אין אנו יודעים בוודאות שאכן יצא ידי חובת מצוות תכלת, שהרי אפשר שלא זהו התכלת שעליו דיברה התורה[24].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- הערך "ספיקא דאורייתא", באתר ויקישיבה מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם
- אסופת מאמרים בנושא ספקא דאורייתא לחומרא, באתר ספריית אסיף
- מרדכי מיכאל יפה, בית מנחם, כללים וחקירות בענייני ספקא דאורייתא, באתר היברובוקס
- מידע על ספק דאורייתא לחומרא בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ יש לציין שלפי הרמב"ם ספק דאורייתא לחומרא הוא דין דרבנן, וממילא ספק ספקא הוא ספק דרבנן ולא ספק דאורייתא ולכן הולכים בו לקולא
- ^ כך פסק הרי"ף בפסחים מ'.
- ^ פרשת נגעי עור אדם ע"פ וטהר הכהן (הוצאת איגוד הכהנים), ויקרא יג כב
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק ט', הלכה י"ב
- ^ משנה תורה הוצאת הרב קאפח הערה יד
- ^ הרב עובדיה יוסף הכריע בוויכוח זה, שרק אם קיימים שני התנאים א. עונש העבירה כרת ב. איקבע איסורא בזה מודה הרמב"ם שספקו מהתורה.
- ^ רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, הלכות טומאת מת, פרק ט', הלכה י"ב. פירוט בהערה ד'.
- ^ הנצי"ב ועוד, ראו כאן.
- ^ בתורת הבית הארוך בית ד' שער א'
- ^ תורת הבית ד א
- ^ חידושי רבינו דוד בונפיד - פסחים, הוצאת מכון ירושלים. עמ' ס"ו.
- ^ מקורות כאן.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ד, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ"ב, עמוד ב'.
- ^ משנת יעקב על הרמב"ם ספר זרעים הלכות תרומות פרק יג הלכה יד.
- ^ ההלכה היא כרבא תמיד מול אביי, חוץ משישה מקומות המסומנים כ"יע"ל קג"ם".
- ^ שב שמעתתא שמעתתא א פרק ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ט', עמוד א'.
- ^ שערי יושר א ג
- ^ אופן הא' בתורת האדם, ים של שלמה פ"ד דביצה סימן ב', מגן אברהם סימן תר"ח ס"ק ב'
- ^ פסקי הסידור על הלכות שבת
- ^ אופן הב' בתורת האדם.
- ^ אשל אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ד אות ג.
- ^ ראו בספר עין התכלת פרט הראשון פרק מא משא ומתן בדין זה.