עומר השני
עומר בן עבד אל-עזיז (בערבית: عمر بن عبد العزيز; 2 בנובמבר 682 – 5 בפברואר 720), המכונה גם עומר השני, היה הח'ליף השמיני משושלת בית אומיה והח'ליף השנים עשר באסלאם הסוני בכלל. על אף שמשל פחות משלוש שנים, עומר נחשב במסורת האסלאמית כח'ליף טוב מאוד ביחס לשאר ח'ליפי בית אומיה' ובכלל, ויש[1] שאף החשיבו אותו כשווה במעלתו לארבעת הח'ליפים ישרי הדרך (אלח'לפאא' אלראשדון – הח'ליפים הראשונים אחרי הנביא מחמד, שנחשבו לצדיקים במיוחד).
 | |
| מטבע שהוטבע בשמו של עומר השני | |
| לידה |
2 בנובמבר 682 אל-מדינה, ח'ליפות אומיה  |
|---|---|
| פטירה |
5 בפברואר 720 (בגיל 37) כנסיית שמעון סטיליטס, ח'ליפות אומיה |
| מקום קבורה |
Omar Ibn abdel-Aziz tomb |
| תפקיד |
|
| השקפה דתית |
אסלאם |
| בן או בת זוג |
Fatima bint Abd al-Malik |
  | |
ראשית דרכו
עריכהעומר נולד בעיר אל-מדינה בסביבות שנת 680 לספירה, את מרבית שנות ילדותו (בערך מאז 685) העביר במצרים, שאותה כבש אביו ושלט בה במצוות סבו מרואן בן אל-חכם שהיה אז הח'ליף, ולאחר מכן תחת דודו עבד אל-מלכ בן מרואן שירש את הסב[2]. לאחר מות אביו ב-705 נקרא עומר על ידי דודו עבד אל-מלכ לדמשק, מקום מושב הח'ליפות האומיית, ולקח את ידה של בת הח'ליף פאטימה[3]. זמן קצר לאחר מכן, נפטר דודו-חותנו, ועומר נשלח לשלוט על החג'אז מהעיר מדינה על ידי דודנו-גיסו הח'ליף החדש אל-וליד בן עבד אל-מלכ.
בתקופת נציבותו בחג'אז יצאו לעומר מוניטין של שליט רחום ונח, עובדה שגרמה לפליטים עיראקים, שנסו מפני ידו הקשה של הנציב העיראקי אל- חג'אג' בן יוסוף, לברוח למדינה כדי לזכות בחסדיו[3].
גרסה מחקרית[4], רומנטית פחות, מסבירה שאל-חג'אג' רדף בעיראק את אנשי שבט הימנים אשר התנגדו לשבט הקיס שבו צידד הח'ליף, אל ואליד. עומר לעומת זאת, כמו סולימאן, אחי הח'ליף ויורש העצר העתידי, צידד בימנים ולכן נתן להם מקלט בחג'אז מפני רדיפותיו של אל-חג'אג'.
לאחר שנים של עוינות פוליטית בין עומר לאל-חג'אג', נענה הח'ליף אל-ואליד לקובלנותיו של מושל עיראק והעביר את עומר מתפקידו בחג'אז. כך מצא עצמו עומר בשנת 712 בדמשק, יושב בחצר הח'ליפות, וכך היה מוכן שלוש שנים לאחר מכן ליעץ לשותפו הפוליטי, סולימאן בן עבד אל-מלכ, שעלה לשלטון ב-715.
עלייתו לשלטון
עריכהבשנת 717, לאחר כשנתיים של מלוכה, נפל סולימאן בן עבד אל-מלכ, שהיה צעיר למדי, למשכב. הוא ביקש מאיש שלומו רג'א אבן חיוה להפיץ את כתב הצוואה, שבו נכתב כי בנו בן השתים עשרה יירש את ח'ליפותו. רג'א מתאר כיצד הוא נחרד מהרעיון וטען בפני הח'ליף הגוסס ש"אחד הדברים ששומרים על הח'ליף בקבר הוא מינויו של יורש הגון"[5]. מנהיג המוסלמים קיבל את דבריו, ולאחר דין ודברים בחר בדודנו, עומר בן עבד אל-עזיז, כח'ליף אחריו, משום שהעריך את היותו מוסלמי טוב והגון. המנהיג הגוסס חשש שיורשו ייתקל בהתנגדותם של אחיו בני השושלת המרואנית – יזיד והישאם בניו של עבד אל-מלכ, ועל כן ציווה שיזיד אחיו ימונה כח'ליף אחרי מות עומר[6].
חלק מן ההיסטוריונים סבורים שעידודו של סולימאן למנות את עומר כמחליפו, על ערש דווי, נעשה על ידי אנשי שלומו, הימנים. הסיבה לכך הייתה חששם מתפיסת השלטון על ידי אחד מאחיו יזיד או הישאם, בני בריתם של הקיסים. חשש זה מסביר את הצורך בהבאת בן הדוד לצורך ירושת הח'ליף מרובה האחים. כמו כן מסביר את חששם ממינויו של אחד מבניו הצעירים, אשר בקלות רבה היה עשוי להישלט על ידי דודיו ולהיות עוין לימנים[7].
במצוות דודנו המנוח, מצא עצמו עומר בשנת 717 יושב על כס הח'ליף בדמשק.
האדרת שמו של עומר במסורת המוסלמית
עריכההמסורת המוסלמית שנכתבה ברובה בידי נאמני השושלת העבאסית, שהדיחה מהשלטון את האומיים, נוהגת לרוב להציג את ח'ליפי בית אומיה כמלכים נהנתניים וחילוניים למדי. בניגוד אליהם בולטת דמותו של עומר השני, ח'ליף נאמן לאסלאם בכל רמ"ח אבריו ושליט רחום ודואג לאנשיו. מוחמד אבן ג'ריר אל-טבארי, בספרו, מביא שורה של סיפורים על דמותו של עומר, המקבעים את דמותו כמנהיג שונה וטוב מקודמיו.
רצף הסיפורים פותח בכך שהוא שולח מכתב, עם הכתרתו, לאחד מנציגיו בשם יזיד אבן מוהלב. במכתבו בולטת דבקותו באל והנכונות לשמור את דבריו, גם כשאלו סותרים את תאוותיו ורצונותיו. עובדה זו מפתיעה כל כך את יזיד שאומר כי איננו מוכן לשרת תחת ח'ליף זה, משום ש: "זו לא הדרך שבה דיברו בני ביתו בעבר, והוא לא מתכוון להמשיך את מורשתם". המסר של הסיפור ברור: עומר איננו ח'ליף אומיי רגיל, אלא איש אדוק במצוות אללה[8].
גם ביחס לתיאור צדיקותו הגדולה קיימות גישות שונות במחקר ההיסטורי. יש אומרים שעומר לא התייחד באמונה זכה, אלא היה מנהיג כושל ושליט עיוור, שהזניח את ענייני המדינה לטובת הצטדקויות דתיות ובכך זכה במוניטין לא מוצדק[9]. אחרים מרמזים שדבקותו הדתית של עומר נבעה דווקא ממודעות פוליטית ערה, ושייתכן שנוהגי הצניעות והיראה שלו נבעו מהרצון לאהדת ההמונים[10]. בנוסף לאלו אי אפשר להימנע גם מהאפשרות שהספרות האסלאמית שבאה לאחר נפילת האומיים בחרה לנפח ולהאדיר את צדקותו של עומר כדי להשחיר בצילו את שאר ח'ליפי בית אומיה שלא היו אהודים על מחליפיהם.
רפורמות עומר
עריכהבתקופת שלטונו הקצרה ניסה עומר להעביר רפורמות רבות בצורת השלטון שהייתה נהוגה עד זמנו. רוב הרפורמות בוטלו, או אבדו מכוחן לאחר מותו, כדוגמת חוקי עומר המפורסמים, המגדירים בחוק את ההגבלות וההשפלות המוטלות על בני החסות שאינם מוסלמים, שנכתבו ככל הנראה על ידי עומר השני (הגם שבמסורות הקדומות הן מיוחסות לסב אמו, עומר אבן אל-ח'טאב – הח'ליף השני. לאחר מותו לא הם יושמו רק לעיתים נדירות, על ידי מנהיגים מאוחרים, קנאים לדתם כמותו[11]. גם דרישתו לבטל את מס הג'יזיה המוטל על מואלים (מתאסלמים 'טריים'), ולהחילו רק על בני החסות הלא מוסלמים, לא החזיקה מעמד לאחר לכתו[10].
מות עומר
עריכהייתכן שמאמציו היו נושאים פרי, וייתכן שהרפורמות שקיווה להנהיג היו משנות את פני הח'ליפות האומיית והאסלאם בכלל, אילו היה מאריך ימים. אולם בעשרה (או בחמישה) לפברואר בשנת 720 נפח עומר בן עבד אל-עזיז את נשמתו, לאחר מחלה של עשרים ימים, והוא אך בן 40 (או 35) שנים[12]. לאחר מותו, עבר השלטון ליזיד (אנ') דודנו, כפי שציווה סולימאן לפני מותו. כמצופה, הפך יזיד את המפה הפוליטית לטובת רעיו הקיסים, ואף הביא לביטולן של מרבית הרפורמות של דודנו. באופן לא מפתיע קיימת גם אגדה התולה את מותו של עומר בגיל כה צעיר בכך שהוא הורעל בידי האצולה האומיית שסלדה מגישתו השמרנית[3].
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- יצחק יהודה גולדציהר, הרצאות על האסלאם. מגרמנית: יואל יוסף רבלין (ירושלים: מוסד ביאליק 2014 [1910])
- חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים, (מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים 1996)
- היו קנדי, מחמד והח'ליפות. מאנגלית: עמנואל קופלביץ (ירושלים: מוסד ביאליק 2010 [1986])
- (Abu Jafar Muhammad ibn Jarir al- Tabari, The History of al- Tabari (vol. 24). Trans. David Stephan Powers (Albany, State University of New York 1989
קישורים חיצוניים
עריכה
- האנציקלופדיה המקוונת של האסלאם
- עומר השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ האנציקלופדיה המקוונת של האסלאם (באנגלית)
- ^ היו קנדי,מחמד והח'ליפות. מאנגלית: עמנואל קופלביץ (ירושלים: מוסד ביאליק 2010 [1986]) עמ' 85.
- ^ 1 2 3 האנציקלופדיה המקוונת של האסלאם
- ^ היו קנדי,מחמד והח'ליפות. מאנגלית: עמנואל קופלביץ (ירושלים: מוסד ביאליק 2010 [1986]) עמ' 94
- ^ Abu Jafar Muhammad ibn Jarir al- Tabari, The History of al- Tabari (vol. 24). Trans. David Stephan Powers (Albany, State University of New York 1989), p.70
- ^ Abu Jafar Muhammad ibn Jarir al- Tabari, The History of al- Tabari (vol. 24). Trans. David Stephan Powers (Albany, State University of New York 1989), p.69-70
- ^ היו קנדי,מחמד והח'ליפות. מאנגלית: עמנואל קופלביץ (ירושלים: מוסד ביאליק 2010 [1986]) עמ' 97
- ^ Abu Jafar Muhammad ibn Jarir al- Tabari, The History of al- Tabari (vol. 24). Trans. David Stephan Powers (Albany, State University of New York 1989), p. 93
- ^ יצחק יהודה גולדציהר, הרצאות על האסלאם. מגרמנית: יואל יוסף רבלין (ירושלים: מוסד ביאליק 2014 [1910]), עמ' 42.
- ^ 1 2 היו קנדי,מחמד והח'ליפות. מאנגלית: עמנואל קופלביץ (ירושלים: מוסד ביאליק 2010 [1986]) עמ' 98
- ^ חוה לצרוס יפה, "מבוא", מתוך: חוה לצרוס יפה, סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים, (מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים 1996), עמ' 11.
- ^ Abu Jafar Muhammad ibn Jarir al- Tabari, The History of al- Tabari (vol. 24). Trans. David Stephan Powers (Albany, State University of New York 1989), p. 91