עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל

פסק הדין דיון נוסף פלילי 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל ניתן על ידי בית המשפט העליון בשנת 1995. פסק דין זה הוא מפסקי הדין החשובים שנכתבו בעקבות "המהפכה החוקתית". פסק הדין עסק בשאלה האם הגדרת עבירה כ"מכת מדינה" יכולה לשמש בסיס למעצר עד תום ההליכים. פסק הדין עסק בפרשנות עילות המעצר בחוק סדר הדין הפלילי, ובזכויות נאשמים ועצירים לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסק הדין הוחלט כי את החוקים שנחקקו לפני חקיקת חוק יסוד זה יש לפרש על פיו. בעניין מסוכנות אישית הוחלט כי הנטל להראות את המסוכנות הסובייקטיבית של הנאשם רובץ על כתפיה של המדינה, ולא ניתן להסתמך על סעיף כללי.

דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 – עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פד"י מט(4)

מידע החלטה
ערכאה	דיון נוסף בבית משפט עליון
תאריך החלטה	12 בנובמבר 1995
החלטה
ההחלטה שהתקבלה בערעור לעליון נשארה על כנה
חברי המותב
חברי המותב	• מאיר שמגר • אהרן ברק • אליעזר גולדברג • אליהו מצא, מישאל חשין, טובה שטרסברג-כהן, דליה דורנר
דעות בפסק הדין
דעת רוב	הוחלט פה אחד כי "מכת מדינה" כשהיא לעצמה אינה מעמידה עילת מעצר לפי סעיף 21א'(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, אולם יכולה היא להוות שיקול בין שיקולים אחרים לעניין העמדתה של עילת מעצר. לדעת הרוב, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נודעת לו השפעה על פרשנותם של דיני המעצר הקיימים ובכלל זה על פרשנות יסודותיה של עילת המעצר הנדונה.
דעות נוספות	לדעת השופט חשין, לא היה מקום להחליט בשאלת חלופת המעצר, הואיל ושאלה זו לא עמדה כלל לדיון לא בערר ולא בדיון הנוסף.
תקדימים
נקבע כי גם חוקים שקדמו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש לפרש ברוחו ולפיכך עילות מעצר לפי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] חייבות להתייחס למסוכנות הנאשם הספציפי. מכת מדינה כשלעצמה אינה עילת מעצר.

רקע

עימאד גנימאת הואשם בשתי עבירות של גנבת רכב, ונעצר עד תום ההליכים בהתבסס על מסוכנותו לשלום הציבור. פסק הדין, שלכאורה היה אמור להיות פסק דין פשוט בנושא הארכת מעצר עד תום הליכים, ניתן בתקופה שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וטרם חקיקת חוק המעצרים. חוק סדר הדין הפלילי (כנוסחו אז) פירט בסעיף 21א (א)(2) את העבירות שחומרתן, כשלעצמה, מצדיקה מעצר עד לתום הליכי המשפט. עבירה של גנבת רכב איננה נכללת ברשימה זו, אולם סעיף 21א (א)(1) מורה כי בית המשפט רשאי לצוות על מעצר עד תום ההליכים אם "בשל נסיבות העבירה או מהותה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את חייו של אדם או את ביטחונו או את שלום הציבור או ביטחונו או את ביטחון המדינה".

המהפכה החוקתית

בשנת 1992, החלה בישראל מהפכה חוקתית עם חקיקתם של שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. השופט אהרן ברק, בעת שכיהן כשופט בית המשפט העליון ואחר כך כנשיאו, התייחס אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה לחוקה. לפי גישה זו, ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם. עם חקיקת חוקי יסוד אלה, חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל, יחד עם עליית כוחו של בית המשפט העליון (בפרט בשבתו כבג"ץ) לעומת הכנסת והממשלה.

גניבות רכב בשנות ה-90

בשנות התשעים, גנבת מכוניות מישראל לשטחים הייתה בעיצומה ואף הוגדרה כ"מכת מדינה". שיא התופעה אירע בשנת 1997 בה נגנב מספר שיא של מכוניות: 42,291. בניסיון למגר את התופעה, הקימה משטרת ישראל יחידה מיוחדת בשם "יחידת אתג"ר", היחידה למלחמה בגניבות הרכב במשטרת ישראל. בשנת 1998, לאחר הקמת היחידה, חלה ירידה משמעותית בגניבות הרכבים ל-29,697 לכל השנה.

עילות מעצר על פי חוק סדר הדין הפלילי

סעיף 21א (א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי ציין את רשימת העבירות שמי שנאשם בביצוען, ניתן להאריך את מעצרו עד תום ההליכים:

(1) בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה:

(א) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

(ב) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור, או את ביטחון המדינה;

(ג) הואשם הנאשם באחד מאלה:

(1) עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם;

(2) עבירת ביטחון כאמור בסעיף 35(ב);

(3) עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג–1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי;

(4) עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;

(5) עבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א–1991, חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת.

עובדות פסק הדין

גנימאת, אז כבן 21, תושב הכפר צוריף שבנפת חברון, גנב מכונית פרטית ממקום חנייתה בירושלים ונהג בה לכיוון חברון. משהגיע למחסום ונדרש לעצור, נטש את המכונית ונמלט. כעבור פחות מחודשיים, גנב עם חברו מכונית פרטית אחרת, ממקום חנייתה בבית-שמש. בדרכם לכפר צוריף התקלקלה המכונית. גם הפעם הסתלק גנימאת לדרכו. אך חברו שנשאר במקום נעצר, ובעקבות חקירתו – נעצר גם גנימאת. באותה תקופה גנבת מכוניות נחשבה למכת מדינה, וכל יום היו נגנבות מכוניות להימכר בשטחים או לפירוק לחלקים.

בבית המשפט הודה גנימאת בגנבת הרכב הראשון וטען שעשה זאת כדי לעזור בפרנסת משפחתו המתקשה להתקיים. הוא כפר באשמה ביחס למכונית השנייה, וטען שהיה נוסע תמים ולא היה קשור לגנבתה. גנימאת הואשם בבית משפט השלום בשני מקרי הגנבה, ומעצרו הוארך עד תום ההליכים. בית משפט השלום האריך את מעצרו בטענה כי גנבת רכב היא מכת מדינה, וקיבל את טענות המדינה כי הוא מסוכן לציבור וכי הארכת המעצר תרתיע גנבי רכב עתידיים. גנימאת ערער לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה. בבקשת הערעור לבית המשפט העליון ערעורו התקבל והוחלט, ברוב של שניים (השופטים דורנר וברק) מול אחד (השופט חשין), על שחרורו בנימוק שהמדינה לא עמדה בהוכחת מסוכנותו של גנימאת וחבורתו בכנופיית גנבי רכב. השופטים ברק ודורנר הדגישו את החומרה שבמעצר אדם שלא הורשע. באותה העת הוחלט לקיים דיון נוסף בהרכב רחב יותר. בדיון הנוסף שלפנינו בית משפט העליון בפסק הדין אישר וביטל את החלטתו בדיון הראשון.^{[דרושה הבהרה]}

השאלות שעמדו על הפרק

• אם בעבירה שהפכה ל"מכת מדינה" יש, כשלעצמה, כדי להקים עילה למעצרו של הנאשם?
• האם בעבירה שהיא "מכת מדינה" יש כדי להקים חזקה לחובתו של הנאשם כי שחרורו יסכן את שלום הציבור?
• האם פרשנות דיני המעצר מושפעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?

טענות הצדדים

טענת המדינה

המדינה מודעת להשפעתו של חוק היסוד על מדיניות המעצרים, באותם מקרים בהם עילת המעצר סומכת על חומרת העבירה בלבד. אך, אין זה ראוי שמכוח חוק היסוד יוכבד על המדינה נטל ההוכחה לעניין היותו של נאשם מסוכן לציבור. נטל זה, ממילא אינו קל; שהלוא כדי להעמיד עילה למעצר מוטל על המדינה לבסס את טענתה שקיים יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר ממעצרו יסכן הנאשם את שלום הציבור. ואם, בהשפעתו של חוק היסוד, תידרש המדינה להוכיח את מסוכנותו של הנאשם בדרגת ודאות גבוהה יותר, יש חשש שהמדינה לא תעמוד בנטל. אם כך יקרה, עלולים להיפגע אינטרסים חיוניים כשלום הציבור וביטחונו.

לעניין גנימאת: בשונה מהערעור לעליון, שבו המדינה טענה כי גנימאת מסוכן לציבור, מקושר לגורמים עבריינים ושחרורו יסכן את הציבור, טענה המדינה, כי גנימאת "מסוכן לציבור" רק משום שגנבת מכוניות היא מכת מדינה, והעבירה שנעברה מסכנת ופוגעת בציבור, והאמור בסעיף 21א (א)(1) לחוק עשוי וראוי להתפרש כמעמיד עילה למעצרו של נאשם בשל כך (ורק בשל כך) שהעבירה בה הוא מואשם משתייכת לתופעה עבריינית המהווה "מכת-מדינה", וכי "נשקפת סכנה לשלום הציבור ולרכושו אם ישוחרר". על יסוד אותה תשתית נטען, כי גנימאת "מסוכן לציבור".

טענת גנימאת

באי כוחו של גנימאת טענו כי לא הוכח כי הוא מסוכן, שהמדינה לא הוכיחה שלגנימאת יש קשרים עבריינים, שניתן לשחררו בחלופת מאסר וכי זכותו לחופש נפגעת. בנוסף טענו כי טענת מכת מדינה איננה יוצרת הצדקה לעצור אדם עד תום ההליכים ונוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

פסק הדין

ההחלטה שהתקבלה בערעור לעליון נשארה על כנה כי בנסיבות העניין, היה מקום לשחרר את העורר בתנאים בהם שוחרר על ידי בית משפט זה בערר. בנוסף, נפסק כי יש לפרש את חוק המעצרים וחוקים בכלל על פי חוקי היסוד, למרות סעיף 10 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: ”אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד”. לעניין המסוכנות האישית, קבע בית המשפט כי מכיוון שמדובר בעניין של חירות אישית שעלולה להפגע, לפני הוכחת אשמה, על המדינה יש נטל גדול להוכיח את המסוכנות האישית של הנאשם ולא די בעניין כללי כמו "מכת מדינה".

נימוקי ההחלטה

האם בעבירה שהפכה ל"מכת מדינה" יש, כשלעצמה, כדי להקים עילה למעצרו של הנאשם? הוחלט פה אחד ש"מכת מדינה", כשהיא לעצמה, איננה מעמידה עילת מעצר לפי סעיף 21א'(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, אולם יכולה היא להוות שיקול בין שיקולים לעניין העמדתה של עילת מעצר.

האם פרשנות דיני המעצר מושפעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? נקבע כי גם חוקים שקדמו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש לפרש ברוחו, ולפיכך עילות מעצר לפי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] חייבות להתייחס למסוכנות הנאשם הספציפי.

הוחלט ברוב דעות

חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו, נודעת לו השפעה על פרשנותם של דיני המעצר הקיימים, ובכלל זה על פרשנות יסודותיה של עילת המעצר הנדונה.

עמדת מיעוט

לדעת הנשיא שמגר לא היה מקום לחלופת מעצר וכי המדינה עמדה בנטל ההוכחה. לדעת השופט גולדברג, נושא חלופת המעצר לא עמד כלל לדיון בדיון הנוסף. לדעת השופט חשין, לא היה מקום להחליט בשאלת חלופת המעצר, הואיל ושאלה זו לא עמדה לדיון לא בערר ולא בדיון הנוסף.

התגבשות עילת מעצר עד תום ההליכים

ברוב דעות של שישה (השופטים שמגר, ברק, גולדברג, מצא, חשין ושטרסברג-כהן) מול אחת (השופטת דורנר) הוחלט כי במקרה הנ"ל כן התגבשה עילה למעצר עד תום ההליכים של גנימאת על-פי סעיף 21א (א)(1) לחוק הסדר דין הפלילי. בית המשפט בדיון הנוסף אימץ, אם כן, את דעת המיעוט של השופט חשין מהדיון הראשון.

שחרור גנימאת בתנאים מגבילים

שלושה מן השופטים (מצא, שטרסברג-כהן וברק) קבעו כי היה מקום לשחרר את גנימאת בתנאים מגבילים, מול שלושה שופטים (שמגר, גולדברג וחשין) שקבעו כי יש להשאירו במעצר עד תום ההליכים. את תוצאת "תיקו" זו הכריעה השופטת דורנר שסברה כי לא קמה עילת מעצר כלל נגד גנימאת וכך הצטרפה להחלטתם של שלושת השופטים הראשונים לשחררו של גנימאת בתנאים מגבילים.

עובדות שגויות שניתנו לשופטי הדיון הנוסף

לשופטי הדיון הנוסף ניתן מידע כאילו המשפט של גנימאת הסתיים או על סף סיום, והם עוסקים בנושא תאורטי בלבד. עם זאת, משפטו של גנימאת לא הסתיים והיה צפוי לדיון חמישה שבועות מפסק הדין, בהם הייתה קיימת מחלוקת אם היה אמור להישאר במאסר או לא. בתסקיר לקביעת מתחם העונש של גנימאת התגלה כי יש לו הרשעה קודמת של כניסה לישראל ללא אישור ונהיגה ללא רישיון. בדיון לבית המשפט העליון נאמר בתום לב על ידי בא כוחו של גנימאת כי הוא ללא הרשעות קודמות.

שופטים

מ' שמגר, א' ברק, א' גולדברג', א' מצא, מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר.

לפי השופט א' מצא מכת מדינה אינה עילה למעצר. מאידך, ”בנסיבות הקיימות אין, למרבה הצער, מנוס גם מן השימוש באמצעי של מעצר. גריעת השימוש באמצעי זה תחליש את כוחה של האכיפה ותעודד את מפירי החוק לסוגיהם. מפני התרחשות מסוכנת כזאת קיים הכרח להתגונן. לפיכך טרם הגיעה השעה שנכשיר את השימוש במעצר רק במקרים חריגים. בנסיבות הקיימות די לי בתפיסה המגובשת והמקובלת, שבאמצעי המעצר מוטל על בית המשפט להשתמש בזהירות ובתבונה. אך לא הייתי קובע שהשימוש בו חייב להיעשות במשורה”.

הנשיא (בדימוס) מ' שמגר: ”אין כלל מי שסבור כי מעצר הוא מעשה שיגרה או כי העיקרון הנקוט בידינו – או שהיה אי-פעם נקוט בידינו – הוא קודם כל מעצר ורק במקרה "חריג ומיוחד" שחרור ממעצר. הבהרתי בפסק דיני את עמדתי בעניין דרכי ההוכחה, מידתה וקביעת הנטל וחבל שדברי הוארו באור אחר. אוסיף רק זאת; כאשר התייחסתי לאיזון בין הזכויות של הנאשם לבין הקורבן והדגמתי זאת על ידי הפניה למקרי אינוס, לא היה בכך כדי ללמד על כך שניתן לעצור את מישהו "מבלי שנשקפת ממנו כל סכנה"”.

השופט א' גולדברג: ”אם לפני חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ניתן היה להעמיד את עילת המעצר שבסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] על תכלית הרתעתית, איני סבור כי ניתן עוד עתה, לאחר חוק היסוד, לאמץ גישה זו אף שהייתה לגיטימית בשעתה. מעצר אדם טרם משפט, אך ורק כדי להרתיע אחרים, לא יכול להתיישב עם חוק היסוד. לדעתי, אין לראות את השימוש במעצר להשגתה של תכלית הרתעתית, רק ככזה ש"אינו נקי מקושי קונספטואלי" (כדברי חברי השופט מצא). שימוש כזה במעצר בבירור אינו עולה בקנה אחד עם יסודותיו של חוק היסוד. לפיכך, לא אוכל להסכים לדעת חבריי, השופטים דורנר ומצא, כי עילת המעצר שבסעיף 21א(א)(2) לחוק - המבוססת על חומרת העבירה - מטרתה היא הפעלת אמצעי של הרתעת עבריינים בכוח”.

השופטת ט' שטרסברג-כהן: ”לעניין רמת ההוכחה הדרושה לקיומו של יסוד סביר לחשש, אין התביעה נדרשת להוכיח ודאות מוחלטת או קרובה למוחלטת בדבר מסוכנותו של הנאשם, אין התביעה נדרשת להוכיח חשש ודאי או קרוב לוודאי, אלא די בהוכחת קיום יסוד סביר לחשש. בנוסח זה של התיקון כמו בנוסח של הסיפה לסעיף 21א(א)(1) יש כדי להצביע על דאגת המחוקק לאינטרס של הגנת הציבור המורידה את רמת ההוכחה הנדרשת להוכחת מרכיבי המסוכנות”.

בהחלטתה של השופטת ד' דורנר, היא מצטרפת להחלטתו של השופט ברק כי אין לעצור אדם, אלא אם הדבר הוא חיוני. שיטת משפט דמוקרטית נאורה משתחררת ממנטליות של מעצר כאמצעי ראשון. מדינה שערכיה דמוקרטיים מאמצת מנטליות של מעצר כאמצעי אחרון. גם לדעתה, אנו מרבים בישראל מעבר למידה הראויה במעצר לאחר אישום. לדעתה, מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להורות על מעצר רק כאשר אין מוצא אחר. בעניין זה, לא משנה אם הנאשם משוחרר משום שנקבעה לו חלופת מעצר, או שהוא משוחרר בערובה בהיעדר עילת מעצר, זו הייתה המדיניות השיפוטית הראויה אף בהיעדר חוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו.

השופט א' ברק הצטרף לפסק דינו של השופט מצא: ”כמוהו אף אני סבור – כפי שכתבתי בפסק הדין נושא דיון נוסף זה – כי "מכת מדינה אינה עילת מעצר"; כמוהו אף אני סבור כי הנטל מוטל על המדינה – בגדריו של סעיף 21א(א)(1) לחוק – לשכנע את בית המשפט כי קיים יסוד סביר לחשש כי אם הנאשם ישוחרר, הוא יסכן את שלום הציבור וביטחונו, וכי המדינה אינה מרימה נטל זה על ידי כך שהיא מצביעה על כך שהנאשם ביצע עבירה שהיא "מכת מדינה"”.

השופט מ' חשין אמר בהחלטתו כי מכת מדינה איננה מהווה עילה לבדה להארכת מעצר, אך ניתן להתחשב בה במכלול הנסיבות. בנוסף, אמר השופט חשין כי פירושו-שלו לחוק אינו תולה עצמו – מעיקרו – בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חירות וכבוד היו גם לפני היות חוק-יסוד זה, ואותם חירות וכבוד די היה בהם, לדעתו, די והותר, כדי להעמיד עילות-מעצר – על דרך העיקרון – רק על התכליות המנויות בסעיף 21א (א)(1) לחוק.

מייצגים

עו"ד גלי גלעד ייצגה את עימאד גנימאת, פרקליטת המדינה דורית ביניש ועו"ד רבקה לוי-גולדברג יצגה את המדינה.

בעקבות פסק הדין

במסגרת פסק הדין בעניין גנימאת, קבע בית המשפט העליון שלחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש השפעה על פרשנות חוקים קיימים שנחקקו לפני חוק היסוד. פסק דין זה, המדגים את השפעתם של חוקי היסוד ושל הרוח של המהפכה החוקתית, הפך לפסק דין מנחה לעניין השפעת חוקי היסוד על חוקים ישנים הקיימים לפני חוקי היסוד ועל השפעת חוק היסוד על חוק המעצרים ופירושו יעשה בהשפעת חוק היסוד. הקביעה כי לעניין מסוכנות על פי סעיף 21א (א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי הנטל לשכנע את המדינה מונח על כתפיה של התביעה וכי לעניין מסוכנות, דבר שנחשב "מכת מדינה" אינו מרים את הנטל, השפיעה על גישת המדינה בבקשות לארכת מעצר ובהחלטות לגבי הארכות המעצר. ניתן לראות החלטות אף מהשנים האחרונות המאזכרים ומסתמכים על ההלכות שנקבעו.

גם עם השפעתם של חוקי היסוד על פרשנות חוקי המעצר, השינוי במספר הבקשות למעצר שאושרו היה זניח. במחקר שערך המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה בשנת 2012, נעשה מדגם ובו נמצא כי בית המשפט קיבל כשישים אחוז מבקשות התביעה למעצר עד תום הליכים, שרובם נשארו במעצר עד תום ההליכים וחלק קטן שוחרר לפני מתן פסק הדין. נכון לינואר 2017 פסק דין הוזכר במעל 427 פסקי דין שונים.

ראו גם

• אתג"ר
• פסק דין בנק המזרחי
• המהפכה החוקתית
• הסניגוריה הציבורית

קישורים חיצוניים

• אהרון ברק, הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני) תשנ"ו-1996, מחקרי משפט יג 5, עמוד 5.
• דליה דורנר, השפעת חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו על דיני המעצרים, משפט וממשל ד(1), תשנ"ז, עמ' 13–25
• דניאל פרידמן, משפטו של גנימאת, המשפט 8, 1998, עמ' 4
• ישראל ציגנלאוב, פרשנות לגיטימית או התערבות הפוגעת ביציבות המשפטית? גישת הפרשנות התכליתית על פרשת דרכים, הפרקליט נ(1), עמ' 261–310
• פרופ' אלון הראל ודביר יוגב, הרהורים נוגים על מעצרים מיותרים, הסניגור, דיון משפטי 234, ספטמבר 2016, עמ' 21
• כפיר כשריאן (2017-01-20). "מכת מדינה: גידול של 25% באירועי גניבות הרכב בישראל ב-2016". עולם הרכב, באתר ספורט 5. נבדק ב-2017-06-15.
• אסירים, באתר כל זכות
• דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 – עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פד"י מט(4)