עיצום כספי

עיצום כספי הוא עונש כספי המוטל על ידי רשות מנהלית ללא שימוש בהליך הפלילי. העיצום הכספי משמש כלי רך יותר לכפיית ציות לרגולטור, מאשר הקנס המהווה חלק מההליך הפלילי.

השימוש בעיצום כספי מיועד כלפי גופים מפוקחים אשר בהתאם לרישיון שקיבלו אמורים להיות מודעים לחובות החלות עליהם ועל כן אין צורך בהליך פלילי לבירור מודעות לחובות אלו.

ישראל

במדינת ישראל הוחל בשימוש בעיצום כספי בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20. מאז, הוכנסו עיצומים כספיים למעל 40 חוקים, למשל לחוק להסדרת הטיפול באריזות. גובה העיצום הכספי נקבע בחוק המסמיך את הטלתו, ומגיע לפעמים למיליוני ש"ח. במקביל לסמכות להטיל עיצום כספי מתקיימת הסמכות לפתוח בהליך פלילי, וההחלטה על מסלול הענישה נתונה לגוף המפקח.

ערעור

בתחילה נהגה הכנסת לקבוע בחוק שערעור על עיצום כספי יוגש לבית משפט השלום וכי ערעור על פסק הדין דורש בקשת רשות מבית המשפט המחוזי. בשנת 2007 תוקן חוק בית המשפט לעניינים מנהליים ונקבע בו שערעורים על עיצום כספי לפי חוק התקשורת יוגשו לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, וערעור על החלטת בית המשפט המחוזי יוגש בזכות לבית המשפט העליון. הנימוק לקביעה שהערעור יוגש לבית המשפט המחוזי היה שסכומי העיצום הכספי על פי חוק התקשורת גבוהים מאוד והסוגיות מסובכות. בהמשך, הוספו עיצומים כספיים אחרים לרשימת העיצומים הכספיים שערעור עליהם יוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים, מבלי שהנימוק של סיבוך או סכום גבוה חל עליהם. במקביל, בחוקים נוספים נקבעו עיצומים כספיים שערעור עליהם יוגש לבית משפט השלום, מבלי שנקבע בחוק הליך הערעור על החלטת בית המשפט השלום. בית המשפט העליון קבע שעל פסקי דין לגבי עיצומים כספיים אלו יש זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

קישורים חיצוניים

• עו"ד ליז ברלב-מונטיליו, עיגון אכיפה חלופית בחקיקה – עקרונות מנחים, ספטמבר 2018