עלי אל-חיארי

איש צבא ירדני

עלי אל-חיאריערבית: علي الحياري; נולד 1925) היה איש צבא ירדני ששימש למשך תקופה קצרה בשנת 1957 כרמטכ"ל של הלגיון הירדני.[דרושה הבהרה]

עלי אל-חיארי
علي الحياري
לידה 1923
סלט, אמירות עבר הירדן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2002 (בגיל 79 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ירדן עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה גנרל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

עלי אל-חיארי נולד בסלט שבצפון עבר הירדן.

אל-חיארי התגייס ללגיון הירדני והצטרף לארגון הקצינים החופשיים הירדניים. ארגון זה שאב השראה מארגון הקצינים החופשיים במצרים ובמהפכה שביצעו בשנת 1952. הפיכה זו שהעלתה בסופו של דבר לשלטון את גמאל עבד אל נאצר הוציאה קריאה לאחדות הלאומיות הערבית, שבה תמכו הקצינים הירדניים. ב-13 באפריל 1957 בוצע ניסיון הפיכה כנגד המלך חוסיין על ידי ראש הממשלה הירדני סולימאן א-נאבולסי ביחד עם הרמטכ"ל עלי אבו נוואר ("קשר זרקא") ובתמיכתם של רבים מהקצינים החופשיים הירדניים. בעקבות כישלון ההפיכה הודח אבו נוואר והוגלה יחד עם משפחתו לדמשק. אל-חיארי, אז סגן הרמטכ"ל, מונה במקומו לראש הלגיון[1].

רבים מן הקושרים היו מכריו של אל-חיארי, שבעצמו הזדהה לא מעט עם רעיונותיהם. מספר ימים לאחר שמונה לרמטכ"ל, ב-20 באפריל יצא בשליחות המלך חוסיין לדמשק, שם הודיע על עריקתו. הוא האשים את המלך בקנוניה עם מדינות המערב כנגד עצמאותה של ירדן[2]. החליפו בתפקיד הרמטכ"ל חאבס אל-מג'אלי, בן לשבט אל-מג'אלי שהיה בעל דומיננטיות רבה בפוליטיקה הירדנית[3].

אל-חיארי נותר בדמשק עם עשרות מהקצינים שהשתתפו בקשר נגד חוסיין. בשנת 1965, בזמן כהונתו של וספי א-תל כראש ממשלה, הוכרזה חנינה כללית לגולים פוליטיים ואל-חיארי הורשה לשוב לירדן[4]. לפי אבי שליים, עם שובו נעשה אל-חיארי נאמן למלך ושירת אותו נאמנה[5]. לאחר הקמת אש"ף ניסה ראש הארגון אחמד שוקיירי לגייס את אל-חיארי למפקד הזרוע הצבאית של הארגון. אולם בלחצו של המלך חוסיין אל-חיארי התפטר[6].

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 127-128
  2. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 132
  3. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 83
  4. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 139
  5. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 141
  6. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 131