על הנשגב

על הנשגב או על הנַעֲלֶה (ביוונית: Περì Ὕψους; בלטינית: De Sublimitate) הוא חיבור יווני של ביקורת ספרות המתוארך למאה הראשונה לספירה. מחברו אינו ידוע, אולם בדרך כלל מציינים אותו כלוֹנגינוס (ביוונית: Λογγῖνος) או פסאודו-לונגינוס. הוא נחשב לחיבור קלאסי על אסתטיקה והשפעותיה של כתיבה טובה. המסה מדגישה דוגמאות של כתיבה טובה ורעה מהאלף שקדם לחיבור, ומתמקדת בפרט על מה שעשוי להוביל אל הנעלה .

על הנשגב
Περì Ὕψους

מידע כללי
מאת	פסאודו-לונגינוס
שפת המקור	יוונית עתיקה
סוגה	מסה
נושא	רטוריקה

זהותו של המחבר נידונה במשך מאות שנים. כתב היד העתיק ביותר ששרד, מהמאה ה-10, מצביע על כך שהמחבר המקורי נקרא "דיוניסוס או לונגינוס", מה שמאוחר יותר הפך לקריאה השגויה "דיוניסוס לונגינוס". פרשנויות שבאו לאחר מכן ייחסו את החיבור לדיוניסיוס מהליקרנסוס או קסיוס דיוניסיוס לונגינוס, אולם שני הזיהויים הללו אינם מקובלים כיום.

זהות המחבר

המחבר אינו ידוע. בכתב היד מהמאה ה-10 (Parisinus Graecus 2036), שם המחבר בכותרת הוא "דיוניסוס או לונגינוס", שיוך שנעשה על ידי מעתיק מימי הביניים שנקרא באופן שגוי "מאת דיוניסוס לונגינוס".

קסיוס לונגינוס

כאשר כתב היד היה מוכן להוצאת דפוס, יוחס החיבור בהתחלה לקסיוס דיוניסיוס לונגינוס (המאה ה-3 לספירה). לונגינוס כתב מספר חיבורים ספרותיים, היה תלמידו של פלוטינוס ונחשב המלומד המכובד ביותר של ימיו. הוא קיבל את חינוכו באלכסנדריה ואז עבר לאתונה כדי ללמד. האפשרות שקסיוס הוא המחבר של "הנעלה" היא מפוקפקת, מאחר שהוא כתב במאה ה-3 ואילו בחיבור לא מוזכר שום חיבור ספרותי אחר המאוחר למאה ה-1 (המאוחר ביותר הוא קיקרו, שמת בשנת 43 לפנה"ס).

דיוניסוס מהליקרנסוס

מאחר שהתרגום הנכון כולל את האפשרות של מחבר בשם "דיוניסוס", היו שייחסו את החיבור לדיוניסיוס מהליקרנסוס (המאה ה-1 לספירה). דיוניסיוס כתב בזמן שלטון אוגוסטוס ופרסם מספר ספרים. הוא בדרך כלל נפסל כמחברו האפשרי של "על הנשגב", מאחר שהכתיבה המיוחסת לו באופן רשמי שונה מזו של "על הנשגב" בסגנונה ומחשבתה.

מחברים אחרים

כך נשארת האפשרות שהחיבור אינו שייך לאף אחד מהשניים הללו, אלא למחבר לא ידוע בתקופת האימפריה הרומית, כנראה במאה ה-1 לספירה. הטעות אכן מרמזת על כך שכאשר הקודקס נכתב, עקבותיו של המחבר האמיתי כבר אבדו. אף אחד משני המחברים לעיל אינו יכול להתקבל כמחבר האמיתי של המסה. בין השמות האחרים שהוצעו, נמצאים הרמגורס (רטוריקן שחי ברומא במאה ה-1 לספירה), איליוס תאון (מחברו של חיבור שהיו לו הרבה רעיונות משותפים עם אלה של "על הנשגב"), ופומפיוס גמינוס (שניהל שיח איגרות עם דיוניסוס).

החיבור מתוארך כיום לתחילת המאה ה-1 לספירה. הוא מסתיים בהרצאה על דעיכתה של האורטוריה, נושא אופייני לתקופת חייהם של טקיטוס, פטרוניוס וקווינטיליאנוס, שגם הם עסקו בנושא.

תוכן החיבור

"על הנשגב" הוא גם מאמר על אסתטיקה וגם חיבור של ביקורת ספרות. הוא כתוב בצורה של אגרות, וחלקו האחרון, שייתכן ועסק באמנות הנאום, אבד.

החיבור מוקדש לפוסתומיוס טרנטיאנוס (Posthumius Terentianus), רומאי מוכר בציבור, אולם מעט מאוד ידוע לגביו. "על הנשגב" הוא תמצית של מאגר דוגמאות ספרותיות, הכולל כ-50 סופרים על פני 1,000 שנה, הנזכרים או מצוטטים. לצד הדוגמאות המצופות מתוך כתבי הומרוס ודמויות אחרות מהתרבות היוונית, המחבר מתייחס לקטע מתוך ספר בראשית. הוא מצטט מתוך הפרק הראשון של הספר (וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר) כדוגמה לספרות המייצגת את הטבע האלוהי כפי שהוא באמת – טהור ונפלא ולא-מחולל. הסופר, משה, לא נזכר בשמו אלא רק כ"המחוקק של היהודים", ומכונה "גאון" וזאת "כי הוא הבין וגם נתן ביטוי לכוחה של האלוהות כפי שהגיע לה". משה הוא גם הסופר הלא-יווני היחיד שנזכר בחיבור, מלבד קיקרו הלטיני. בהתחשב בהתייחסותו החיובית לבראשית, היו שהניחו (כמו תאודור מומזן) שהמחבר היה יהודי הלניסטי, אולם אין לכך בסיס, אם כי ניכר שהוא כבר הכיר את התרבות היהודית. המחבר בולט בכך שהוא אחד הסופרים היוונים הספורים שציטטו מהמקרא עוד לפני הפצת הנצרות בתחומי האימפריה הרומית. מדרך ההתבטאות שלו, ברור שהיכרותו עם משה לא הייתה מוגבלת לציטוט הזה. כמו כן, הוא מפגין יותר אהדה כלפי משה והתנ"ך מאשר כל סופר פגני אחר.

המחבר מדגיש שסופר גדול באמת צריך להיות בעל "מצוינות מוסרית". המחבר מכיר בכך שחירות שלמה מקדמת רוח ותקוה; לדבריו, "מעולם לא הפך עבד לנואם". מצד שני, עושר רב מדי מוביל לדעיכה ברהיטות - כאשר רהיטות היא היעד של הסופר הנעלה.

הנעלה

המחבר משבח ומגנה חיבורים ספרותיים מסוימים כדוגמאות לסגנונות טובים או רעים של כתיבה, ומקדם העלאה ברמת הסגנון וכן מהות של פשטות. מקובל שרעיון הנעלה מתייחס לסגנון כתיבה שמתעלה על זו הרגילה. לבסוף, המחבר קובע חמישה מקורות של עילאות: מחשבות גדולות, רגשות חזקים, דמויות מסוימות של מחשבה ונאום, סגנון אצילי, וניסוח מילולי מכובד.

השפעות הנעלה הם: אובדן הרציונליות, ניכור המוביל לזיהוי עם התהליך היצירתי של האמן ורגש חזק מעורב בהנאה והתעלות. דוגמה לנעלה, המצוטטת בחיבור, היא שיר של סאפפו, המכונה "שיר תהילה לקנאה", המוגדר כ"שיר תהילה נעלה". מטרתו של כותב אינה לבטא רגשות ריקים, אלא לגרות רגש בקהל שלו.

המחבר טוען כי הנעלה מנחה את השומעים לא לשכנוע, אלא לאקסטזה: שכן מה שנפלא תמיד הולך ביחד עם תחושה של ייאוש, ומנצח את מה שרק משכנע או נעים, מאחר ששכנוע, ככלל, הוא בתחום ההבנה של כולם: ואילו הנעלה, המעניק לנאום כוח בלתי מנוצח, מתעלה מעל כל שומע (I, 4).

בהתאם לקביעה זו, ניתן לחשוב שעבור המחבר, הנעלה הוא רק רגע של התחמקות מהמציאות. אולם להפך, הוא חשב שספרות יכולה להדגים נשמה, ושנשמה יכולה לשפוך עצמה ליצירת אמנות. בדרך זו, המאמר הופך לא רק לטקסט של מחקר ספרותי, אלא גם לטקסט של הרצאה אתית, מאחר שהנעלה הופך לתוצר של נשמה גדולה (μεγαλοφροσύνης ἀπήχημα, megalophrosunēs apēchēma). מקורות הנעלה הם משני סוגים: מקורות טבועים (שאיפה לתפישות נמרצות ותשוקה חזקה ונלהבת) ומקורות נרכשים (אמצעים רטוריים, בחירת הלקסיקון הנכון, ויצירה מכובדת וגבוהה).

המחבר מדבר גם על דעיכת האורטוריה, כנובעת לא רק מהיעדר חירות אישית אלא גם מהשחתת ערכי מוסר, שביחד הורסים את מצב הרוח המרומם היוצר את הנעלה. כך המאמר ממוקד במחלוקת הבוערת שסערה במאה ה-1 לספירה בספרות הלטינית.

הערכת החיבור

כשליש מן המאמר חסר. מתוך החלק העוסק בדימויים, למשל, נותרו רק מספר מילים. סופרים בני זמנו של המחבר אינם מצטטים מתוכו או מזכירים אותו בשום דרך.

למרות ההערכה הביקורתית כלפי המחבר, כתיבתו רחוקה מלהיות מושלמת. מדי פעם הוא נסחף בהתלהבותו ויוצר בלבול מסוים לגבי משמעות הטקסט שלו. המאמר מוגבל גם בהתרכזותו בהתעלות רוחנית וחסרה בו התמקדות בדרך שבה מבנים לשוניים קובעים את רגשותיהם ומחשבותיהם של סופרים. קשה להסביר את המאמר במסגרת אקדמית, בהתחשב בקושי הטקסט ובחוסר כללים מעשיים מסוג שניתן ללמד.

למרות פגמיו, המאמר בכל זאת זוכה לביקורת טובה בשל הנימה האצילית שלו, הציוויים הקולעים, הגישה המשפטית והעניין ההיסטורי. אחת הסיבות לכך שאף מבקר ידוע מהעת העתיקה לא כתב על החיבור, היא משום שהוא מורכב באופן כל כך שונה מכל חיבור ספרותי אחר. בגלל שהנוסחה הרטורית של המחבר נמנעת מהשתלטות על החיבור, הספרות נותרת אישית ורעננה, ייחודית במקוריותה. המחבר מורד כנגד הרטוריקה הפופולרית של התקופה. למרות ביקורתו כלפי טקסטים עתיקים, המחבר נותר אמן של כנות וטוב לב. הוא אף ממציא דימויים ומטאפורות מרשימים ולפעמים כותב כמעט באופן פיוטי. באופן כללי, המחבר מעריך ועושה שימוש בסגנון פשוט ודימויים נועזים.

בכל הנוגע לשפה, החיבור הוא תערובת של ביטויים של היוונית קוינה ההלניסטית, שאליהם נוספו משמעויות גבוהות, ביטויים טכניים, מטאפורות, וצורות קלאסיות ונדירות היוצרות יצירת טלאים ספרותית בתחומי הניסוי הבלשני.

מבקרים שקראו את "על הנשגב" קבעו שהפילוסוף העתיק אפלטון היה גיבור עבור המחבר. לא רק שהוא יוצא להגנתו של אפלטון, אלא שהוא גם מנסה להעלות את מעמדו הספרותי כנגד הביקורות של זמנו. השפעה נוספת על המסה ניתן למצוא בדמויות הרטוריות, המבוססות על תאוריות מאת הסופר בן המאה ה-1 לפנה"ס, קייקיליוס.

ביקורת היסטורית ושימוש בחיבור

• המאה ה-10 - החיבור המקורי, לפני תרגום, מועתק לכתב יד ומיוחס ל"דיוניסוס או לונגינוס".
• המאה ה-13 - רטוריקן ביזנטי מבצע אזכורים מעורפלים למה שייתכן שהוא הטקסט של לונגינוס.
• המאה ה-16 - המלומדים מתעלמים מן החיבור, עד שהוא מתפרסם על ידי פרנצ'סקו רובורטלו בבזל, בשנת 1554, וניקולו דה פלגאנו (Niccolò da Falgano) ב-1560. החיבור המקורי מיוחס ל"דיוניסוס לונגינוס" ורוב ארצות אירופה מקבלות תרגומים שלו.
• המאה ה-17 - השפעות הנעלה הופכות למטרה רצויה של ספרות ואמנות רבה בתקופת הבארוק, והחיבור של "לונגינוס" שנתגלה מחדש יוצא בחצי תריסר מהדורות במאה ה-17. היה זה תרגומו של ניקולא בואלו לצרפתית בשנת 1674 שהתחיל את דרכו בהיסטוריה של הביקורת. למרות הפופולריות שלו, מבקרים מסוימים טוענים כי המאמר היה "פרימיטיבי" מדי כדי שיהיה באמת מובן על ידי קהל "מתורבת מדי" של המאה ה-17.
• המאה ה-18 - תרגומו של ויליאם סמית  לאנגלית בשנת 1739 (Longinus on the Sublime) קבע את מעמדו של המתרגם ושוב הביא את החיבור לבולטות. הטקסט הגיע לשיאו מבחינה פופולרית. באנגליה העריכו המבקרים את עקרונות הקומפוזיציה והאיזון של המחבר כשניים רק לאלה שבפואטיקה של אריסטו. חיבורו של אדמונד ברק, "חקירה פילוסופית אל תוך המקור של הרעיונות שלנו לגבי הנעלה והיפה" וחיבורו של עמנואל קאנט, "ביקורת על כוח השיפוט", חבים חוב לתפישת המחבר את הנעלה. באותו זמן, הרומנטיקנים חשים בוז מסוים כלפי לונגינוס, בשל ייחוסו אל ה"כללים" של משוררים קלאסיים. בוז אירוני, בהתחשב בהשפעה הרחבה של לונגינוס על עיצוב הביקורתיות של המאה ה-18.
• המאה ה-19 - בתחילת המאה עולים ספקות לגבי זהות מחבר המאמר. הודות למלומד האיטלקי אמאטי, כבר אין מניחים שקסיוס לונגינוס הוא מחבר "על הנשגב". במקביל, הפופולריות הביקורתית של החיבור קטנה באופן ניכר; למרות שהוא עדיין בשימוש על ידי חוקרים, הוא כמעט ולא מצוטט. למרות חוסר ההתלהבות הציבורית, בסוף המאה מתפרסמים מהדורות ותרגומים של "על הנשגב".
• המאה ה-20 - למרות שהטקסט עדיין מצוטט מעט מאוד, הוא שומר על מעמדו, מלבד "פואטיקה" של אריסטו, כ"מענג ביותר מכל החיבורים הביקורתיים של התקופה הקלאסית".

תרגומים לעברית

יורם ברונובסקי תרגם את הספר לעברית, בשם "על הנשגב" ב-1982 (הוצאת ספריית פועלים).

קישורים חיצוניים

• Longinus, On the Sublime (באנגלית)
• על הנשגב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)