עקבתא דמשיחא

מונח המציין את תקופת סוף הגלות באחרית הימים לפני ביאת המשיח

עקבתא דמשיחאארמית, בעברית: עקבות המשיח) הוא מונח יהודי המציין אמונה בקיומה של תקופה עתידית שבה יתקיים סוף הגלות באחרית הימים לפני ביאת המשיח[1], או בסמוך לביאתו, שבה יהיה עם ישראל בשפל תרבותי, מוסרי וכלכלי.

מקור הביטוי בעברית הוא בספר תהילים ”אשר חרפו אויביך ה', אשר חרפו עקבות משיחך (תהלים, פ"ט, נ"ב) בין חכמי ישראל רבו הפירושים כיצד להבין ביטוי זה, אם בצורה של עקבות רגליים[2], של איחור (מלשון ויעקבני) או אחרית (עקב)[3].

הביטוי עקבתא דמשיחא, לקוח מהמשנה במסכת סוטה[4] ומופיע בתלמודים[5], בקבלה[6] ובמדרש[7].

נבואות אחרות על קץ הימים כוללות את מלחמת גוג ומגוג שמשותפת ליהדות ולזרמים באסלאם ובנצרות. כמו כן בנצרות קיים מושג אחר על אחרית הימים ארמגדון.

המקור המקראי

עריכה

המקור המקראי לדברי חז"ל הוא בדברי הנביא מיכה[8]. לפי הנבואה צפויה להתקיים תקופה של חושך תרבותי, בו אובדים מן הארץ חסידים וישרים, השרים והשופטים מושחתים ומבקשים טובות הנאה ושילומים, והטובים שבהם קשים כמו קוצים וקיימת מבוכה רבה. בתקופה זו אי אפשר לסמוך על אף אחד, ואפילו הבן מנבל את אביו ובת קמה נגד אימה.

התיאור במשנה

עריכה

במשנה מתוארת התקופה כך:

בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר. וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו; וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

על פי המשנה, עיקר הקושי הוא רוחני-תרבותי, של מהפכה וזעזועים תרבותיים, ניהיליזם וחומרנות גדולה.

התיאור בתלמוד

עריכה

בתלמוד הבבלי [9]מתוארת התקופה שתקדם לביאת המשיח כתקופה קשה פיזית שתארך שבע שנים שסופו יהיה עליה ותשועה. בתחילתן תתחיל הידרדרות במצב שתחילתה בבצורת ורעב קל, שמתעצם לרעב גדול שמתים בו "אנשים ונשים וטף ואנשי מעשה" ותורה משתכחת מלומדיה, ולאחר מכן החל מהשנה הרביעית יחל תהליך של השתקמות של שובע הדרגתי שמביא "לשובע גדול, ואוכלין שותין ושמחים", וחזרת לימוד תורה, ובסיום תקופה זו "קולות" ו"מלחמות" שבסופן בן דוד בא. התלמוד קובע כי צורת וסדר השתלשלות הדברים, ומלחמות בסופם דווקא, היא אינדיקציה ברורה לבואו של המשיח.

בעת החדשה

עריכה

רבי ישראל מאיר הכהן, ובכינויו ה'חפץ חיים', האמין שהתממשו בתקופתו, תחילת המאה ה-20, סימני הגאולה הנזכרים בתלמוד, ודחק במשפחות הכוהנים ללמוד הלכות קרבנות ודיני טומאה וטהרה כי סבר שהגאולה עתידה לבוא במפתיע והם צריכים להיות מוכנים לשרת בבית המקדש.[10]

תלמידו של החפץ חיים, הרב אלחנן וסרמן, ראה בתהליכים שקרו בתקופתו סימנים שמדובר בסוף תקופת הגלות ובעקבתא דמשיחא, התמודד מבחינה תאולוגית עם הציונות החילונית וטען כי "בימי העקבתא דמשיחא יעמדו בראש העם צאצאי הערב רב", מפני שיהודים "שרגליהם עמדו על הר סיני" אינם יכולים לכפור בתורה ("עקבתא דמשיחא" פסקה ד').

הראי"ה קוק שזיהה את תופעת החילוניות עם "חוצפה דעיקבתא דמשיחא"(מאמר הדור), ועשה שימוש רב במונח הזה, ניסה להסביר מבחינה תאולוגית מדוע תקופה זו נצרכת להיות כהכנה לתקופת המשיח, וכיצד היא מקדמת אותו באופנים שונים. בניגוד לתאולוגיה הרגילה שראתה בתקופה זו תקופה של רע הכרחי ושפל שצריך לעבור אותו בדרך לגאולה, ושממנו יכולה להיות רק עליה כפי שהסביר רבי צדוק הכהן מלובלין, הרב קוק סבר כי יש חיוב רב באנשים אלו ובתופעה זו, שהיא היא שמובילה לתהליך של גאולה, ואי אפשר מבלעדיה, אבל לא שישנו צורך להיות חלק ממנו. וכך גם התייחס לתופעה זו שאותה כינה עקב דמשיח בן יוסף בהספד שנשא בעקבות פטירת בנימין זאב הרצל בשם המספד בירושלים.

הרב קוק טען[11] כי מקורה של תופעה החוצפה דעקבתא דמשיחא בשל היכולת והתביעה שהתפשטה בעולם לקשר בין הכללים המוסריים והרוחניים לפרטי המצוות שלא באה על סיפוקה, בשל שהייתה הזנחה רבה בעולם התורני בלימוד של הקבלה, שהיא היא שאמורה לחבר בין התפיסות הרוחניות להלכות הקצובות. ולכן התרופה לדעתו בעניין הוא ל"הוסיף כוח בכישרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור של כל ענייני הדעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון יהיה דבר המובן". במקום אחר הוא מדמה את החוצפה של עקבתא דמשיחא לשמרי יין שנצרכים לשם קיומה החומרי של האומה, בזמן שהיא מתקוממת מחדש, שסופם לשקוע בתחתית החבית[12], ועוד יותר מכך הוא סבר שהחוצפה היא תופעה של "מיעוט אור לשם תיקון הכלים", שרק היא מאפשרת לקבל הארות שכליות עליונות מאוד[13].

הרבנים יוסף יצחק שניאורסון וירוחם ליבוביץ שייכו את תופעת הכפירה ההמונית בתקופתם, תחילת המאה ה-20, לעקבתא דמשיחא, ואילו הרב יצחק ניסנבוים סבר כי מקורם "באשמת העם העומד מרחוק לבנין ארצו ויסוד מדינתו. יתגברו חבלי המשיח לעוררו ולהשפיע עליו ביד חזקה, כי יקום לגאולתו".[14]

האדמו"ר מסאטמר נהג להשתמש רבות[15] בביטויים של עקבתא דמשיחא, כפי שהחפץ חיים והרב אלחנן וסרמן עשו. הוא העדיף להשתמש בביטוי זה על מנת שלא ליצור מצב של שאננות כלפי המתרחש בעולם היהודי.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ רש"י, ד"ה עקבות המשיח וכן התוספות יום טוב בפירושו למשנה
  2. ^ "אמר רבי ינאי, אם ראית דור אחר דור מחרף ומגדף, צפה לרגלי מלך המשיח, הדא הוא דכתיב אשר חרפו עקבות משיחך" (מדרש רבה שיר השירים פרשה ב' פסקה ל"ג).
  3. ^ ספר העקרים, מאמר רביעי פרק נ, וכן אבן עזרא על תהילים פרק פט פסוק נב: "וטעם עקבות משיחך מגזרת בעקב עשו ועקבותיך לא נודעו והטעם שאחרו פעמיו לבוא כאומרים נשברו עקביו על כן לא בא עתה"
  4. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו
  5. ^ התלמוד הבבלי מסכת סוטה מ"ט ב, תלמוד ירושלמי מ"ו ע"ב.
  6. ^ רעיא מהימנא, פרשת נשא קכה ע"ב
  7. ^ מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה לג
  8. ^ :"אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי-קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין-אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי. אָבַד חָסִיד מִן-הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת-אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם. עַל-הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ. טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם. אַל-תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל-תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִיךָ. כִּי-בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. וַאֲנִי בה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי. אַל-תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי-אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי:" (ספר מיכה, פרק ז', פסוקים א'ח')
  9. ^ סנהדרין צז א – ויקיטקסט, באתר he.m.wikisource.org
  10. ^ חפץ חיים על התורה, בעריכת ש' גריינימן, בני ברק תש"ד, עמ' קצח-קצט. פוליטיקה ומסורת אגודת ישראל בפולין, 1939-1916, גרשון בקון, ירושלים 2005, עמ' 61.
  11. ^ אורות התשובה ד' י'
  12. ^ אורות התחיה פסקה מ"ה
  13. ^ אורות התחיה פסקה ל"ט
  14. ^ י' ניסנבוים, מסורת וחירות, ורשה תרצ"ט, עמ' 122. פוליטיקה ומסורת אגודת ישראל בפולין, 1939-1916, גרשון בקון, ירושלים 2005, עמ' 62-61.
  15. ^ למשל חידושי תורה פרשת קרח, עמוד ר"נ: "עוד יש לפרש דהנה מנהיגי ישראל בשעה שמנהגים את העם על דרך הישרה אין לך מעלה יותר גדולה מזה, אמנם לעומת זה כשיש בישראל חס ושלום מנהיגים לא טובים הם גורמים מכשולים היותר גדולים, וכמבואר בגמרא (בבא קמא דף נ"ב ע"א) כד רגיז רעיא על ענא עבד לנגדא סמותא (=כאשר רועה כועס על צאנו, הוא פוגע ב"ראש העדר" והופך אותו לעיוור), פירש רש"י כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסין שאינן מהוגנין, וכמו שרואין זאת בחוש בעוונותינו הרבים בדור האחרון הזה עיקבתא דמשיחא שניבאו לנו חכמינו זכרונם לברכה באומרים (סוטה דף מ"ט ע"ב) פני הדור כפני וכו' וסיימו אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, וכן מצינו בפסוקי (יחזקאל ל"ד) שהנבואה מקוננת על רועי ישראל ופתח לומר הוי רועי ישראל עד שסיים לבסוף שהקדוש ברוך הוא יציל צאנו מהם".