עקורים

ערך זה עוסק במונח. אם התכוונתם לסדרת הטלוויזיה, ראו עקורים (סדרת טלוויזיה).

עקורים (באנגלית: Internally displaced persons - IDPs) הם בני אדם שאולצו לנטוש את מקום מגוריהם הקבוע עקב נסיבות מסוימות, בעיקר עקב מלחמות, אך אינם פליטים. נכון ל-2019 יש בעולם כ-43,503,362 עקורים, כ-42% מהם באפריקה.^[1]

עקורים נמלטים מביתם בקונגו עקב מלחמת אזרחים, 2008

דו"ח האו"ם "Guiding Principles on Internal Displacement" (קווים מנחים לגבי סוגיית העקורים) מגדיר עקורים כך:

"עקורים הם אנשים או קבוצות אנשים שאולצו להימלט או לעזוב את מקומות מגוריהם הקבועים בעיקר כתוצאה מעימות מזוין או כתוצאה מניסיון להימנע מעימות כזה, ממצבי אלימות כלליים, מהפרת זכויות אדם, מאסונות טבע או מעשה ידי-אדם, אשר לא חצו גבולות בינלאומיים מוכרים."

למרות ההגדרה המכלילה, הנטייה היא להתייחס כעקורים בעיקר לבני-אדם שנפגעו מעימותים אלימים, ולמעשה להתייחס כעקור לכל מי שהיה מוגדר כפליט אילו חצה גבול בינלאומי. אין התייחסות בחוק הבינלאומי לעקורים, ואין אמנות המסדירות סוגיה זו. ב-1992 מינה מזכ"ל האו"ם דאז, בוטרוס בוטרוס ראלי, את פרנסיס דנג, פרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת ג'ון הופקינס, לשמש כמרכז הנושא מטעמו במסגרת האו"ם, והוא כיהן בתפקיד עד שנת 2004. במסגרת תפקידו הוציא דנג את הדו"ח לעיל, המפרט את חובותיהן של המדינות שבשטחן מתגוררים עקורים.

נציבות האו"ם לפליטים מרכזת נתונים על עקורים בעולם מאז 1989. בדו"ח משנת 2014 צוין כי מספר העקורים בעולם הוא 38.2 מיליון, המספר הגבוה ביותר מתוך הנתונים הקיימים. המדינות המובילות במספר העקורים הן סוריה (7.6 מיליון עקורים במלחמת האזרחים בסוריה), קולומביה (6 מיליון עקורים במלחמת האזרחים בקולומביה), עיראק (3.6 מיליון), הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (2.8 מיליון), סודאן (2.2 מיליון), דרום סודאן (1.6 מיליון) פקיסטן (1.4 מיליון), ניגריה (1.2 מיליון) וסומליה (1.1 מיליון). על פי דוח של ארגון IDMC בסוף 2022 היו 71 מיליון עקורים בעולם, 62 מיליון מהם בעקבות סכסוכים אלימים ו9 מיליון בעקבות אסונות טבע.^[2]

בישראל

בישראל חיים שני סוגי עקורים:

כ-90,000 בדואים המתגוררים בכפרים לא מוכרים.
בין 150,000 ל-420,000 נפקדים נוכחים, חלקם מתגוררים בשטחי הרשות הפלסטינית.

בעקבות מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל נאלצו כ-330,000 איש לעזוב את בתיהם ביישובי עוטף עזה וביישובים הקרובים לגבול ישראל–לבנון. כמחציתם לא שבו לביתם גם לאחר חודשים רבים, ויש הרואים בהם עקורים.^[3]^[4]