פרמיר
פרמיר בן דנתור (פארא - שופעת, מיר - אבן חן) הוא דמות דומיננטית בחלק הרביעי ואילך של הספר שר הטבעות, לסופר ג'.ר.ר. טולקין. הוא בנו של עוצר גונדור, ואחיו של המצביא הדגול בורומיר.
 | |
| גילום הדמות | דייוויד ונהם |
|---|---|
| מידע | |
| גזע | אדם |
| מין | זכר |
| מקצוע | לוחם, סייר ומצביא |
| נטייה | טוב |
| אזרחות | גונדור |
| דמויות קשורות | |
| משפחה | דנתור (אב), בורומיר (אח), אאווין בת אאומונד (אישה) |
| חברים | גנדלף |
| אויבים |
סאורון  |
  | |
ביוגרפיה
עריכהפרמיר נולד בשנת 2983 לעידן השלישי, חמש שנים לאחר אחיו הבכור בורומיר. על ימי ילדותו לא נודע הרבה, מלבד מה שהעיד על עצמו, שהיה מקבל את פני מיתראנדיר הקוסם בברכה, ולומד ממנו ככל שהבין, וככל שסבלנותו של זה אפשרה. לעומת אחיו, שהיה חובב קרבות ותהילה, היה פרמיר מעדיף את השירה, ודעת תולדות הימים, כעלפים הקדמונים. אי לכך, צוין פרמיר, כמי שלאמיתו של דבר דומה לאביו יותר מאחיו, ודם נומנור טהור יותר משל אחיו זורם בעורקיו. ולמרות כן, ואולי דווקא משום כך, אביו חבבו פחות מאחיו, וכינהו חניך לקוסמים ויפה נפש.
כשגדל הפך לאחד המצביאים הגדולים ביותר בגונדור, ויד ימינו של אחיו בקרבותיו. הוא היה אחד האחרונים שנותרו בקרב על אוסגיליאת כשהנאזגול כבשו את צדה המזרחי, ונס בשחייה. על גבורתו נאמר שאיש מפרשי הספר לא היה יכול לו, והוא היה נופל בחוסנו מבורומיר אך במעט, ובגבורתו השתווה לו. בשר הטבעות מסופר שהוא ואנשיו תקפו גדוד אויבים שבא מהאראד, והם נצחום. באותו הזמן שנים מאנשיו עולים על עקבות נושא הטבעת פרודו, ומשרתו הנאמן סמוויז גמג'י. כשהשניים בידיו, מבטא פרמיר, בניגוד לאחיו בורומיר, את גדולתו הנפשית, שהיא כעין זו של הגדול בבני האדם בדורו, אראגורן, ולמרות שנודע לו, מפליטת פה של סמוויז, על הטבעת שברשות פרודו, הוא מושך ידו ואינו מנסה אפילו לקחתה, כמו שהבטיח.
בהמשך מסופר שבשובו למינאס טירית, כשפרודו כבר אינו עמו, אביו מתקצף על שלא לקח את הטבעת והביאה לו. הוא נשלח לאחר מכן בראש צבא מזערי יחסית לצבאות מורדור העצומים, לתקוף את חילות האויב שכבשו את אוסגיליאת (במערכה הראשונה של קרב שדות הפלנור), שם אנשיו מנוצחים, בפעם השנייה לאחר שלקחו מהם את הגדה המערבית, ורק החיל האחרון שיוצא מהמצודה בראש אימראהיל נסיך אמרות, מצליח להדוף את הרודפים. אולם פרמיר נפצע, מחץ אויב שאינו מורעל, ולפי השערת אראגורן, הדאגה לגורל ארצו והקדחת שאוחזתו ממוטטות אותו. דעתו של אביו דנתור נטרפת, מפחד האויב, ומאובדן שני בניו, והוא מתכוון לשרוף את עצמו ואת בנו באש, כי הכזיב המערב. אולם גנדלף עוצר בעדו, שכן לאמתו של דבר פרמיר כלל לא הומת, ורק עיניו המעוורות מטירוף של אביו לא השגיחו בכך כביכול. סופו של דבר, דנתור הורג את עצמו, אולם בנו ניצל, ונשלח לבתי המרפא, שם הוא מטופל ימים מועטים לאחר מכן על ידי אראגורן, ומתאושש לאחר שצבאות גונדור יצאו לעבר שערי הארץ השחורה.
לימים ספורים הוא נוטל את שבט העוצר השליט, אולם לאחר שובו של הצבא המנצח, והכתרתו של אראגורן למלך, נותן פרמיר מרצונו את התפקיד לאראגורן, וזה שולחו לאיתילין, כנסיך. הוא נישא לאיאווין בת אאומונד אחות המלך איאומר לה התוודע בבתי המרפא, לאחר הלווייתו וטקס קבורתו של תיאודן המלך, דודה, שנספה במהלך הקרב.
בסרט
עריכהבטרילוגיית הסרטים שעל ידי פיטר ג'קסון, דמותו מגולמת על ידי השחקן האוסטרלי דייוויד ונהם. דמותו שונה מזו שבספר, והוא מוצג כדומה באופיו לבורומיר. ההבדלים מתבטא בכך שפרמיר אכן מתפתה לטבעת כאחיו, ומתקשה לבטוח בפרודו. רק בהמשך, בעקבות תקרית שאירעה בין פרודו לאחד הנאזגול לנגד עיניו של פרמיר, משנה הלה את דעתו.
