ביזוי דגל

השחתת דגל היא פעולה שמטרתה הפגנה של בוז, שנאה או מחאה כלפי המדינה או הארגון שדגלו מושחת. דרכים נפוצות להשחתת דגל היא שריפת הדגל, דריכה על הדגל או עשיית צרכים עליו^[^{דרוש מקור]}.

איסור על ביזוי הדגל קיים במדינות רבות, ובהן ישראל. בארצות הברית קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שהשחתת דגל נכללת בחופש הביטוי המוגן בהתאם לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, ולכן השלטון אינו רשאי למנוע אותה.^[1]

בישראל

בישראל קובע חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה: "הפוגע בכבוד דגל המדינה או בכבוד סמל המדינה, או גורם לפגיעה בכבודו, או משתמש בו באופן שיש בו כדי לפגוע בכבודו, דינו – מאסר עד שלוש שנים או כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 או שני הענשים כאחד".^[2] בנוסף לכך, בסעיף 3ב לחוק יסודות התקציב ניתנה לשר האוצר סמכות שלא להעביר לגוף מתוקצב וגוף נתמך כספים שהובטחו להם בתקציב המדינה, כאשר הגוף הוציא הוצאה לשם "מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה".^[3]

איסורים הקבועים בחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה נדונו בפסקי דין אחדים:

בספטמבר 1968 דן השופט כתיילי שני צעירים ערבים לשלושה חודשי מאסר על ביזוי הדגל, לאחר שנקבע שקרעו את הדגל ביום העצמאות בכפר כנא.^[4]
חיים מילר, סגן ראש עיריית ירושלים, כינה, בראיון רדיו ב-31 באוגוסט 1996, את דגל המדינה "מקל עם סמרטוט של כחול לבן עליו". עקב כך פנה עו"ד תיאודור אורין ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להעמיד לדין את מילר, על פגיעה בכבוד הדגל. משדחה היועץ המשפטי לממשלה פנייה זו בנימוק של חוסר עניין לציבור, הגיש עו"ד אורין עתירה לבג"ץ, אך זו נדחתה, לאחר שמילר התנצל על דבריו.^[5]
לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה פסל יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, תשדיר בחירות של "חרות - התנועה הלאומית", שבו נראה דגל ישראל מתנופף מעל משכן הכנסת, והופך בהדרגה מדגל ישראל לדגל פלסטין, בנימוק של פגיעה בכבוד הדגל. בעתירה לבג"ץ לביטול הפסילה עלו סוגיות של ביזוי הדגל לעומת חופש הביטוי, והיא נדחתה ברוב דעות בנימוק שלא נמצאה עילה מספקת להתערבות בהחלטה של יו"ר ועדת הבחירות.^[6]