פוסט-בופ

הפוסט-בופ (באנגלית: Post-bop) הוא הסגנון המרכזי של הג'אז בשנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60. הזרם צמח מתוך מורשתו של הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר, הבי בופ, ומכאן שמו – פוסט-בופ (בעברית, אחרי או מעבר לבופ).

בשנות ה-50 התחושה בקרב עולם המוזיקה הייתה שהבי בופ של פארקר המבוסס לרוב על אותו מהלך הרמוני, מאלתורים המבוססים על אותם פראזות ריתמיות וצלילי מתח דומים, מוצה עד תומו. באותו זמן הבי בופ כבר היה בתהליך דעיכה עמוק, כאשר הסגנון השלט בג'אז היה ההארד בופ שאפשר לראותו כהמשך ישיר של הביבופ והוא משתמש באותם עקרונות הרמוניים ומלודיים בדרך כלל, בשילוב השפעות מגוספל ובלוז. מוזיקאים רבים, בהם מיילס דייוויס, ויין שורטר, ביל אוונס ועוד, ביקשו לנסות שילובים הרמוניים מורכבים יותר, והחלו מתייחסים לאלתור ממקום אחר לגמרי – במקום לשים דגש על צלילים מסוימים לדרגות מסוימות בסולם, החלו חושבים בצורה קווית יותר, מלודית, והעיזו לברוח מהצלילים "המתבקשים" שתבע הבי בופ.

עידן הפוסט בופ התברך גם במגוון עצום של מוזיקאים צעירים מוכשרים באופן יוצא דופן, בהם רון קרטר, קית' ג'ארט, הרבי הנקוק, ויין שורטר, צ'יק קוריאה, וכן מוזיקאים אירופאים – פלה דניאלסון, מישל פטרוצ'יאני ועוד.

הזרם החדש והמהפכני היווה פתיחת דלת ל"פורענות" מוזיקלית שלא הייתה מתאפשרת בלעדיו. ניסיונות מוזיקליים שהתפתחו לסגנונות של ממש – פרי ג'אז, פיוז'ן, פרוגרסיב ביג בנד, ג'אז אוונגארד ועוד.

ערך זה הוא קצרמר בנושא מוזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.